הממותות הצמריות האחרונות בעולם חיו על אי קטן במשך אלפי שנים לאחר שקרוביהן נכחדו מהיבשת. לפני כ־10,000 שנים הן מצאו את דרכן לאי וראנגל, השוכן באוקיאנוס הארקטי שממול לחופי סיביר. אלו היו הפרטים האחרונים של חיות אלה שתחום תפוצתן השתרע בעבר על פני מרבית חצי הכדור הצפוני. אך גם הממותות הללו לא שרדו; לפני כ־4,000 שנים הן גוועו ונכחדו באופן סופי.
אף אחד לא יודע בוודאות מדוע הממותות של האי ורנגאל נעלמו בסופו של דבר. ניתוחים גנטיים שנעשו לאורך השנים מצביעים על כך שהירידה הדרסטית בגודל אוכלוסיית הממותות בתקופה זו הותירה את החיות פגיעות מבחינה גנטית, בעולם שהשתנה במהירות. לאור זאת, מרבית החוקרים סברו כי המוטציות שהתפתחו בקרב הממותות התרחשו עקב הזדווגות בין פרטים בעלי קרבה משפחתית, אך ממצאי מחקר חדש מראים כי זו הייתה סיבה אחת מתוך שורת גורמים.
במחקר חדש, הגנטיקאית של אוניברסיטת קופנהגן, פטרישיה פצ'נרובה, תיעדה יחד עם עמיתיה את השינויים הגנטיים שהתרחשו בקרב ממותות הצמר האחרונות לפני שנכחדו. הנתונים החדשים, שפורסמו בחודש שעבר בכתב העת Cell, מציגים את הפרק האחרון בסיפור הכחדה שהתרחש הרבה לפני שהממותות הגיעו למקלט האחרון שלהן.
בני אדם או שינויי אקלים?
ההיסטוריה האבולוציונית של הממותות הצמריות משתרעת על פני כ־800,000 שנים, כאשר במרוצת השנים אזור תפוצתן נמתח מאזור ספרד של היום ועד אזור האגמים הגדולים של צפון אמריקה. ניתן לייחס את תפוצתן הרחבה לסביבת הגידול שלהם, שכללה מישורים ארקטיים פתוחים ועשבוניים שהייתה נפוצה למדי באותם ימים.
כאשר העולם החל להתחמם והקרחונים החלו להימס לפני כ־11,700 שנים, בית הגידול של הממותות הצמריות התכווץ באופן משמעותי לכיוון הקטבים. לחצים משמעותיים, כגון ציד הולך וגובר בידי בני האדם בשילוב זמן הריון ארוך בהשוואה לבעלי חיים אחרים, הוביל לקריסת רוב אוכלוסיות הממותות.
"על אף שיש עוד חילוקי דעות באשר לתפקיד שינויי האקלים והציד האנושי, הקונצנזוס הנוכחי הוא ששניהם תרמו להכחדה. במילים אחרות, הכחדת הממותות הצמריות לא התרחשה אך ורק בשל התנאים ששררו באי וראנגל, אלא הייתה חלק מתהליך שהתחולל במשך אלפי שנים", אומרת פצ'נרובה.
הפרטים האחרונים
האי וראנגל היה מעוזן האחרון של הממותות, שבו נאלצו להתמודד עם לחצים שונים מאלו שהתמודדו עימם ביבשת. מחקרים קודמים רמזו כי הממותות של האי היו כה מבודדות שעד מהרה החלו להתפתח בקרבן מוטציות שמנעו מהן להעמיד צאצאים בריאים דיים לשרידות האוכלוסייה. גם האקלים העולמי החם והלח היה אתגר משמעותי. עם זאת, שינויי האקלים כשלעצמם לא הביאו את הממותות להכחדה ואף אין שום אינדיקציה לכך שהממותות האחרונות ניצודו על ידי בני אדם.
לאור זאת, גנטיקאים ניסו להבין מדוע האוכלוסייה האחרונה נכחדה, ועשו זאת באמצעות ניתוח של הדנ"א שנמצא בשרידי עצמות ושיני הממותות. הם התמקדו ב־21 גנומים של ממותות צמריות מתקופות זמן שונות, המייצגות הן את אוכלוסיית האי ורנגאל והן את הממותות היבשתיות.
"במחקר התגלה שמקור כל אוכלוסיית הממותות שבאי הוא לכל היותר בשמונה פרטים, ושהיא גדלה די מהר למאות פרטים", אומרת פצ'נרובה. "ממצאי המחקר חשפו שלמרות ההזדווגות בין קרובי משפחה, אוכלוסיית האיים התייצבה במהרה ובמרוצת הזמן אף התגברה על המוטציות הגנטיות. הופתעתי מאוד להיווכח עד כמה האוכלוסייה נראתה יציבה מבחינה גנטית", היא אומרת.
"ציר הזמן של אוכלוסיות הממותות באי וראנגל הנפרש במאמר החדש מספק הזדמנות נפלאה להבין את האופן שבו השתנה הגנום באוכלוסייה הקטנה והמבודדת הזו. הממותות הצליחו לשרוד כ־200 דורות לפני שנכחדו. הסיפור שסיפרנו לעצמנו, שכתבתי בעבודת הדוקטורט שלי והצגתי בכנסים, היה שגוי. אמנם הממותות הצמריות האחרונות הושפעו מהשינויים הגנטיים, אך זה לא מה שהכחיד אותם", סיכמה.