עשויה לחלוף יותר משנה עד שחרב קטאנה חדה כתער תושלם. ביפן, הביקוש גובר עבור המעטים שנותרו מבין האומנים שיודעים כיצד לעשות זאת
באסם שהוסב לסדנה בסמטה שקטה בחצי האי טנגו שביפן, כ־120 קילומטר צפונית לקיוטו, שלושה גברים עובדים עם אש. בזמן שלהבות עזות מלחכות מבעד לתנור לוהט בטמפרטורה של 2,300 מעלות, קוסוקה ימאזואה מניף פטיש במשקל שבעה קילוגרם על חתיכת פלדה מלובנת, ומשטח אותה מכה אחר מכה בקצב מהפנט. מאחורי מטר הניצוצות הניתזים על רצפת החימר, תומויוקי מיאגי אוחז בפלדה בעזרת מלקחי ברזל ומכה עליה בפטיש קטן יותר בקצב נגדי הרמוני. סמוך לשם, ליד כיריים קטנים הצמודים לקיר מפויח, תומוקי קורומוטו מכין תה. זהו מטה "ניפון גנשושה", אחת מהסדנאות הבודדות בעולם שעדיין מייצרות קטאנות.
במשך מאות שנים חישלו חרשי חרבות מומחים להבים ללוחמים ביפן, ובהם גם הסמוראים האגדיים. רשומות מוקדמות מגלות שמות של אלפי בעלי מלאכה, אך דעיכת אמנות זו החלה כבר בשנת 1876, עת הושת האיסור על נשיאת חרבות בפומבי. לאחר מלחמת העולם השנייה אסרו כוחות הכיבוש ביפן את ייצור הקטאנות, מה שהוביל להתמעטות מואצת של הסדנאות. כיום סבורים כי נותרו כ־200 בעלי רישיון בלבד לייצור קטאנות, ולא כולם פעילים. ימאזואה, מיאגי וקורומוטו הם האומנים היחידים באזור שבו פועל אחד מבתי המלאכה העתיקים ביותר ביפן. "זה מעציב שהמלאכה הזו הולכת ונכחדת", אומר קורומוטו באמצעות מתורגמן, ומדגיש כי זו הסיבה שחשוב לשמר את האמנות ההולכת ונעלמת.
קורומוטו מציג טאצ'י, חרב ארוכה ששימשה בעיקר לוחמים רכובים. היום, להבים כאלה הם פריטי אספנות. השלושה, בשנות השלושים לחייהם, נפגשו במהלך התמחות בת עשר שנים בטוקיו אצל יושיקזו יושיהארה ואביו, יושינדו יושיהארה, שניים מחרשי החרבות הידועים ביפן. (עבודותיו של האב מצויות באוסף המוזיאון המטרופוליטן בניו יורק; הוא עצמו היה נכדו של חרש חרבות מפורסם מתקופת שׁוֹווה, בראשית המאה ה־20). לאחר תקופה קצרה שבה עבדו בנפרד, התאחדו השלושה ב־2019 וייסדו את "ניפון גנשושה" באסם נטוש של סבו וסבתו של ימאזואה.
ייצור חרבות הוא אמנות עתיקה ביפן, ומומחים יכולים לתארך להב ממש כפי ששמאי פורצלן מתארך אגרטל או שאגרונום מתארך עץ. החרבות של ניפון גנשושה מיוצרות כולן בעבודת יד, מחירן הממוצע כ־15,000 דולר, והן מבוקשות בקרב אספנים. כמו רוב הקטאנות, הן עשויות טמהאגאנה – פלדה שמקורה בעפרת ברזל הנכרה במחוז שימאנה, צפונית להירושימה.
תג המחיר הגבוה הוא תוצאה של תהליך ייצור מייגע, העשוי להימשך שנה ואף יותר. הוא מתחיל בשלושה ימי התכה רצופים בתנור חימר. טכניקת החימום והחישול הקפדני מסייעת להוציא את הסיגים – תוצר הלוואי של ההתכה – ולזקק את הפלדה, שמתקפלת ומתחשלת למאות שכבות דקות. הפלדה הקשה מעובדת לצורת החרב, וקצה הלהב המחודד מלוטש בקפידה.
קסמה של חרב טמון באופן שבו פני השטח של הלהב לוכדים ומשקפים את האור. "במקום לשקף קרן אור אחידה וברורה, האור יתפזר ויתנפץ", אומר קורומוטו ומסובב להב מבריק חדש באור השמש החודר מהחלון.
אך בזמן שהם עמלים לשמר אמנות עתיקה זו, שלושת השותפים מתמודדים עם קשיים. הביקוש לקטאנות יקרות הולך ודועך, והצלחת "ניפון גנשושה" תלויה במציאת דור חדש של אספנים, ולא רק בפנייה לקיימים. לשם כך, החלו השותפים לעצב ביתר חופשיות את ההאמון – הדוגמה החקוקה לאורך קצה הלהב. באופן מסורתי, כל חרש יוצר האמון ייחודי, שלעתים כולל דפוסי נוף האופיינים לאזור שבו החרב מיוצרת. "עם זאת", אומר קורומוטו, "אם מישהו מארצות הברית רוצה נוף מהחלון שלו, הוא יכול לשלוח תמונת פנורמה ואנו נשחזר אותה".
הם גם חלוצי שיטה שבה החרבות נשמרות בתוך גוש שקוף של שרף אטום, במקום נדן העץ המסורתי. "הרעיון היה לאפשר לאנשים להעריך את החרבות בבטחה וכך להתמקד יותר ביופיין", אומר קורומוטו. "מה הטעם באמנות אם אי אפשר לראות אותה?"
בארץ שמקדשת מסורות עתיקות, חרשי חרבות אלה צועדים על חבל דק. "נראה שלאנשים רגילים יש פחות הזדמנויות לבוא במגע עם אמנות יפנית", אומר קורומוטו. "אבל היום, כיצירת אמנות, לחרבות יש מקום בתרבות המודרנית."
