jane-goodall-baby-chimp

לזכרה של ג'יין: כך שינתה החוקרת הגדולה את מה שאנו יודעים על שימפנזים

חוקרת השימפנזים פורצת הדרך, שהחלה את דרכה ללא הכשרה אקדמית, הפכה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר במאבק למען שמירת הטבע

פלינט, התינוק הראשון שנולד בגומבה לאחר הגעתה של ג’יין, העניק לה הזדמנות ייחודית לחקור מקרוב את התפתחות השימפנזים – וגם לגעת בהם פיזית. HUGO VAN LAWICK

"לאלו מכם שאולי ישמעו סיפור פעמיים, אנא סלחו לי", אמרה ג'יין גודול לקהל שבא להאזין להרצאתה בניו יורק ב–2015. אבל לפעמים, היא הוסיפה, ״נעים לשמוע סיפורים מיוחדים שוב".

הסיפור שלה מוכר לנו מכל הפעמים שבהן כתבו עליו, הסריטו אותו או הציגו אותו בכל דרך אחרת, וזוהי תמציתו: צעירה מאנגליה עורכת מחקר על שימפנזים באפריקה, ובתוך כך משנה מן היסוד את מדע הפרימאטולוגיה.

אך כיצד קרה הדבר? איך אישה מלאת אהבה לבעלי חיים, אך ללא רקע פורמאלי במחקר, מנווטת בעולמות המדע והמדיה הנשלטים בידי גברים, זוכה לגלות תגליות מדהימות בתחומה, מתפרסמת בעולם כולו ונתפשת כמייצגת של התנועה לשימור הסביבה? זה הסיפור שיסופר כאן.

ג'יין זכתה לפרסום בזכות סרט הטלוויזיה "מיס גודול ושימפנזי הבר", שיצא לאקרנים בשנת 1965 בהפקת נשיונל ג'יאוגרפיק. היא לא צפתה בו זה שנים רבות. אני פותח אותו על גבי מחשב נייד, וג'יין, שהשנה מלאו לה 83 שנים, בוחנת את ג'יין בת ה־28.

"תאר לעצמך כמה נפלא היה יכול להיות לחזור לגיל הזה", היא אומרת בחיוך. הצעירה שעל המסך צועדת במעבה היער בשמורת גומבה סטרים (Gombe Stream), השוכנת בשטח השייך כיום לטנזניה. לרגליה נעליים גבוהות ומכנסי חאקי קצרים, ושערה הבלונדיני אסוף לזנב סוס שהפך להיות סימן ההיכר שלה. דומה שהיא עוסקת במחקר שטח, אך ג'יין מספרת לי שלמעשה היא משחזרת מול המצלמה אירועים שהתרחשו בששת החודשים הראשונים שלה בגומבה, כדי שהצלם הוחו ואן לאוויק יוכל להסריט אותם.

החודשים הראשונים בגומבה היו לחוקרת הקופים הצעירה תקופה מדהימה של בדידות וגילוי, תקופה ללא המצלמות, המלוות את חייה מאז ועד היום.

המנהלים בנשיונל ג'יאוגרפיק, נזכרת ג'יין, הגדירו להוחו בדיוק אילו תמונות לצלם: "הם נתנו לנו רשימה: ג'יין בסירה, ג'יין עם משקפת שדה, ג'יין מתבוננת במפה". כאשר "מיס גודול ושימפנזי הבר" שודר בערוץ סי־בי־אס ב־22 בדצמבר 1965, צפו בו על פי ההערכה כ־25 מיליוני בני אדם בצואן אמריקה — קהל שנחשב עצום, אז וגם כיום.

אישה מרשימה

החשיפה הקנתה לג'יין פרסום עולמי והייתה תחילתה של קריירה אגדית בתחום הפרימאטולוגיה, חקר הקופים. חברת נשיונל ג'יאוגרפיק מצאה חוקרת פוטוגנית ומספרת סיפורים, שסיפקה את התסריט המושלם: בחורה לבנה נאה העוסקת במחקר מדעי על שימפנזי בר בלב הג'ונגל באפריקה. הדברים היו בעלי משמעות גדולה עוד יותר בתקופה שבה לא היה מקובל שנשים בוחרות בקריירה בתחום המדעים.

מאז השלימה ג'יין דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, כתבה עשרות ספרים ומאמרים, הדריכה דורות של מדענים חדשים, קידמה את נושא שימור הטבע במדינות מתפתחות והקימה כמה שמורות לשימפנזים. נכון להיום, תוכנית "Roots & Shoots" של מכון ג'יין גודול שייסדה מכשירה צעירים בכמאה מדינות בעולם המתפתח להיות מנהיגים בתחום שימור הטבע. ג'יין עצמה עדיין נוסעת בעולם כ־300 ימים בשנה. היא פועלת לשכנוע ממשלות, מבקרת בבתי ספר ומרצה.

ג'יין הופיעה בטלוויזיה אינספור פעמים ועומדת במרכזם של יותר מ־40 סרטים. בימים אלה היא מושא של סרט דוקומנטרי חדש בהפקת חברת נשיונל ג'יאוגרפיק, העוסק בחייה ובעבודתה. הסרט "ג'יין" עושה שימוש בחומרים מצולמים שטרם נחשפו לציבור, ומציג במשך שעתיים דיוקן מרתק של האישה המרשימה שמסירותה לשימפנזים הביאה לה פרסום עולמי.

ב־1962, כאשר הגיע הוחו לראשונה לגומבה כדי לתעד את התגליות של ג'יין, הוא צילם אלפי תמונות סטילס על גבי סרטי צילום ויותר מ־65 שעות של צילומי וידיאו על גבי סרטי 16 מילימטרים. רק חלק קטן מכל אלה הוצג בסרט הטלוויזיה של 1965 ובמגזין נשיונל ג'יאוגרפיק. כל החומרים שלא נבחרו בעריכה נארזו בקופסאות והועברו לאחסון, ובחלוף הזמן נשכחו. ב־2015 הם אותרו במתקן אחסון תת–קרקעי.

התשלילים יקרי הערך אצרו בחובם הבטחה נדירה: מבט חדש על ג'יין. בסיומם של הצילומים, רואים אותה לפעמים לעוד רגע אחד כשהיא משילה את דמותה הרצינית ומתבוננת ישירות במצלמה — אל הוחו, הבמאי שלה. ואנחנו זוכים לצפות בהתפתחותו של סיפור אהבה עם האיש שמאחורי המצלמה.

החומרים הללו הם אוצר המאפשר מבט אינטימי על ג'יין בתקופה מכרעת בחייה: הימים שבהם צעירה שהכירה את אפריקה מספרי טרזן וד"ר דוליטל הושלכה אל תוך הפנטזיה שלה, ושבהם תגליותיה של המדענית המתחילה הפריכו דעות רבות שנים על בני משפחתנו הקרובים לנו ביותר כיום.

בגומבה התמודדה ג'יין עם איומים טבעיים מכל הסוגים והמינים: מלריה, טפילים, נחשים, סופות. מול העולם החיצון היא התמודדה עם אתגרים שדרשו אסטרטגיה ממולחת ודיפלומטיה מתוחכמת. כבר בשלב מוקדם בקריירה שלה נאלצה ג'יין להתעמת עם הממסד המדעי, הגברי ברובו, שלא לקח אותה ברצינות — עם מנהלים בתחום התקשורת שתמיכתם הותנתה בנכונותה של ג'יין לפעול על פי התסריט שכתבו לה ולהיות מוצגת באור זוהר, ומול גברים שהציעו להיות שותפים או לפרוש עליה את חסותם אך גם ביקשו שליטה, ויתורים או מערכות יחסים שהיא לא הייתה מעוניינת בהן.

בכל המצבים הללו דומה שהפילוסופיה של ג'יין לא משתנה: היא תספוג זלזול, תיענה לדרישות, תהיה סובלנית לטיפשים ותוותר — אם זה משרת את המשך פועלה.

נקודת המוצא

כבר בילדותה באנגליה הפגינה ולרי ג'יין מוריס גודול אהבה עמוקה לבעלי חיים ורצון עז לעבוד איתם באפריקה. למשפחתה לא היו האמצעים לאפשר לה לימודים אקדמיים, ולכן למדה ג'יין בבית ספר למזכירות. היא עבדה באוקספורד ואחר כך בחברה לסרטים דוקומנטריים בלונדון. בקיץ 1956 היא חזרה הביתה, ושם עבדה כמלצרית וחסכה כדי לקנות כרטיס הפלגה לקניה.

בניירובי היא פעלה בנחישות וביקשה לקבוע פגישה עם לואיס ליקי, מומחה לפליאואנתרופולוגיה, שעניינו בקופי האדם הגדולים (שימפנזה, גורילה, בונובו ואורנג–אוטן) צמח ממחקרו החלוצי על מוצא האדם. בו במקום החליט ליקי להעסיק את ג'יין בעבודות מזכירות. הוא האמין כי יש לה את היכולת לעסוק במדע, והחל בגיוס מימון שיאפשר לה לבצע מחקר שדה על שימפנזים בטנזניה.

חודשים אחדים לאחר פגישתם הראשונה הכריז ליקי בפני ג'יין שהוא מאוהב בה. ג'יין כתבה על כך לאחרים וציינה כי הייתה "מבועתת" מהצעתו של ליקי, שהיה מבוגר ממנה ב־30 שנים ונשוי. חודשים ארוכים לאחר שהבהירה לו באופן חד–משמעי שלעולם לא תרגיש כמוהו, ליקי עוד המשיך לשלוח לה מכתבי אהבה.

שנים רבות אחר כך, בעת ריאיון לווירג'יניה מורל, שכתבה ספר על משפחת ליקי, אמרה ג'יין: "יותר מכל חששתי מפני ההשלכות שעשויות להיות לכך שדחיתי אותו על המחקר שלי על שימפנזים". אך ליקי מעולם לא הסיר את תמיכתו בג'יין — ובקיץ 1960 היא הקימה מחנה בשמורת גומבה סטרים, לחופי ימת טנגניקה, עם מימון לשישה חודשי מחקר שדה. היות שנציגי הממשלה לא התירו לאישה בודדה לחיות בשמורה, הצטרפה אימה של ג'יין, ואן מוריס־גודול, אל בתה.

כבר בראשית דרכה פעלה ג'יין על פי האינסטינקטים שלה לניהול מחקר. מכיוון שלא ידעה כי הנוהג המדעי המקובל היה לזהות את בעלי החיים מושאי המחקר באמצעות מספרים, היא תיעדה את תצפיותיה על השימפנזים אגב שימוש בשמות שהמציאה: פיפי, פלו, מר מק'גרגור, דיוויד גרייבירד. היא כתבה על השימפנזים כעל פרטים בעלי תכונות ואישיות ייחודיים — למשל כאשר נקבה שהיא כינתה גברת מאגס עסקה בהכנת קן ללילה בצמרת עץ, כתבה ג'יין כי השימפנזה "בחנה את ענפי העץ בדיוק כפי שאורח בודק את הקפיצים של מיטת מלון".

תגליות מסעירות

את מרבית שעות היום עשתה ג'יין בסיורים רגליים בעקבות השימפנזים. היא איתרה אותם באמצעות משקפת שדה וניסתה להתקרב אליהם בהדרגה כדי להרגיל אותם לנוכחותה כשהיא יושבת וכותבת את תצפיותיה. לדאבונה חודש אחד לפני תום המענק שקיבלה היא טרם זכתה בתגלית משמעותית שתצדיק את האמון שליקי נתן בה.

אולם לקראת סיום תקופת המחקר היא הייתה עדה לשלוש תגליות, שלא זו בלבד שהיו לליקי מקור לגאווה, אלא גם הפכו את מדע הפרימאטים על פיו.

בתגלית הראשונה שלה היא צפתה בשימפנזה מכרסם פגר של בעל חיים קטן, בניגוד לתפישה המקובלת שלפיה קופי אדם אינם אוכלים בשר. השימפנזה הזה היה קל לזיהוי בזכות זקן התיש האפור והמרשים שלו, והיא קראה לו דיוויד גרייבירד. הוא פתח לפניה את הדלת אל עולמם הנסתר של השימפנזים בגומבה.

בתוך שבועיים היא צפתה שוב בדיוויד גרייבירד, אך מה שנחשף לעיניה הפעם היה באמת מהפכני. גרייבירד השתופף לצד תל טרמיטים, לקח גבעול עשב ודחף אותו אל תוך מחילה. כשמשך הקוף את הגבעול החוצה הוא היה מכוסה טרמיטים, וגרייבירד זלל אותם בהנאה. במקרה אחר ראתה ג'יין את השימפנזה בוחר ענף דק, מסיר ממנו את העלים ואז משתמש בו כדי לדוג טרמיטים. דיוויד גרייבירד עשה שני דברים שעד אז האמינו שרק בני אדם מסוגלים: שימוש בכלים ויצירת כלים. כאשר ג'יין דיווחה זאת במברק אל לואיס ליקי הוא השיב כך:

עכשיו עלינו להגדיר מחדש כלי נקודה

להגדיר מחדש אדם נקודה

או לקבל את השימפנזים כבני אדם

לאור התגליות הללו קיבלה ג'יין מנשיונל ג'יאוגרפיק מענק להמשך עבודתה בגומבה.

קהילה מדעית ספקנית

כאשר ג'יין החלה לסכם ולפרסם את מחקר השדה שלה בשמורת גומבה סטרים היא נתקלה בספקנות מצד הקהילה המדעית. אחרי ככלות הכול לא הייתה לה הכשרה מדעית, ושום תואר למעט תעודת לימודי מזכירות המאשרת שהיא יודעת הקלדה עיוורת.

באביב 1962 הציגה ג'יין את ממצאיה בכנס בנושא קופי אדם של החברה הזואולוגית של לונדון. רבים מהנוכחים התרשמו ממנה, ובהם הזואולוג והסופר דזמונד מוריס. אך היא ספגה גם לעג. אחד מבעלי התפקידים בחברה הזואולוגית העביר עליה ביקורת מוסווית בקושי ואמר כי עבודתה היא בגדר "אנקדוטה ו… השערה" שאין בה כל "תרומה אמיתית למדע".

זאת ועוד, דוח של סוכנות הידיעות אסושייטד פרס נפתח כך: "בלונדינית רזה, שיש לה זמן רב יותר לקופים מאשר לגברים, סיפרה היום על שהייה של 15 חודשים בג'ונגל כדי ללמוד על מנהגיהם של קופי האדם".

כדי להסיר כל ספק היה צורך בתיעוד מצולם של תגליותיה של ג'יין. אלא שג'יין דחתה את הבקשה של נשיונל ג'יאוגרפיק לשלוח צלם, והסבירה כי אדם זר עשוי להפריע למערכת היחסים שהיא בונה עם השימפנזים. לאחר שהשקיעה חודשים בהתקרבות הדרגתית עד לקרבה שמאפשרת צילום, כתבה במכתב למשפחתה: "אני רוצה לצלם בעצמי — או לפחות לנסות כמיטב יכולתי".

בנשיונל ג'יאוגרפיק החליטו לשלוח לאפריקה מצלמה וכמה סרטי צילום, בצירוף הנחיות מפורטות בנוגע לשימוש בהם. ג'יין עשתה ניסיון אמיץ. אבל מושאי הצילום כהי הפרווה נטו להסתתר בצללים, והתמונות ששלחה לא עמדו בדרישות של עורכי המגזין. ושוב לחצו העורכים על שליחת צלם מקצועי מטעמם, ושוב ג'יין עצרה אותם: לג'ודי, אחותה הצעירה, יש ניסיון בצילום, ואולי בשל העובדה שהיא דומה לה במראה ובקול נוכחותה לא תפריע לשימפנזים.

לואיס ליקי קיבל על עצמו את ההתחייבות למימון המסע של ג'ודי אל גומבה, ושילם את ההוצאות באמצעות מכירת זכויות ההדפסה של התמונות הראשונות לשבועון בריטי. בסופו של דבר קבעו העורכים של נשיונל ג'יאוגרפיק כי גם התמונות שצילמה ג'ודי בלתי מספקות.

מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק היה מעוניין לקבל מג'יין מאמר פרי עטה המתאר את עבודתה — אך הוא לא יפרסם אותו ללא "צילומים טובים של בעלי החיים", הזהיר אחד העורכים. ג'יין הבינה שאם המגזין לא יסקר את עבודתה בגומבה, עלול הדבר להעמיד בסכנה את המימון שלה על ידי חברת נשיונל ג'יאוגרפיק.

ליקי סייע לג'יין להתקבל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' — אחת מקומץ אנשים שהתקבלו אי פעם לתוכנית ללא תואר ראשון — וביקש מנשיונל ג'יאוגרפיק לתמוך בג'יין בעת שהיא עוסקת בכתיבת המחקר שלה בגומבה ועובדת על הדוקטורט.

כאשר חברת נשיונל ג'יאוגרפיק דחתה את הבקשה בנימוק ש"הגברת הזו… חסרה את הכישורים המתאימים במובן זה שאין לה תואר משום אוניברסיטה", שלח ליקי הזועם מכתב שכלל פירוט של הישגיה. לבסוף הוחלט להעניק לה את המלגה, אך כחלק מהעסקה היא הסכימה לעבוד בגומבה עם צלם מקצועי. על פי המלצתו של ליקי, שכרו בנשיונל ג'יאוגרפיק את שירותיו של הוחו ואן לאוויק לביצוע הצילומים.

ההזדמנות לעבוד בגומבה עם ג'יין הייתה פריצת דרך מקצועית לצלם ההולנדי בן ה־25, שהיה בעל ניסיון מסוים בצילום סרטי טבע. במכתב לחבר סיפרה ג'יין כי היא שמחה לקראת הגעתו משום שנאמר לה שהוחו הוא "צלם נפלא, מעולה עם בעלי חיים — האמת, זה כבר טוב מכדי להיות אמיתי".

בריאיון עם ג'יין שערכתי ב־2015 אמרה בביטחון: "אין ספק שלואיס התכוון לשדך בין הוחו וביני. אין בכלל שאלה, והוא הודה בכך". ג'יין מאמינה כי בסופו של דבר אהבתו הממושכת של ליקי כלפיה לא הייתה אנוכית.

הוחו הגיע לשמורת גומבה באוגוסט 1962. הוא היה מעשן כבד, וג'יין תיעבה עישון. אולם מעבר לזה הייתה ביניהם התאמה יוצאת דופן — שניהם היו מלאי אהבה ועניין אל עולם החי ומסורים לעבודתם. במכתב לחברה כתבה ג'יין, "אנחנו משפחה מאושרת מאוד. הוחו מקסים ואנחנו מסתדרים מצוין".

ג'יין והוחו עסקו בתיעוד התנהגות השימפנזים, ואיש מהם לא הרגיש שעליהם להתמקד גם בג'יין עצמה. אך בהנהלת נשיונל ג'יאוגרפיק התגבר הרצון להפנות את המצלמה יותר אליה.

"אני יודע שלא תשכח לצלם כמה תמונות פשוטות של חיי המחנה — בישול, כתיבת דוחות אל תוך הלילה לאור מנורה, מקלחת, חפיפת שיער ודברים דומים", כתב רוברט גילקה, סגן עורך לתחום האילוסטרציה במכתב להוחו בסתיו 1962. "אני מעלה את הנושא של חפיפת השיער משום שתמונה כזו צולמה במסע האחרון של ג'יין אל שמורת השימפנזים, אלא ש… החשיפה שלה כה נמוכה שאי אפשר להשתמש בה". גילקה, שהשתוקק לצילום שיוכל לפרסמו, המשיך והדגיש כי תמונות טובות של ג'יין חופפת שיער בנחל "יעזרו לנו מאוד".

צילום מנצח   

אפילו כיום, שנים כה רבות אחר כך, סצנת חפיפת השיער שהופיעה בסרט הטלוויזיה של הבי.בי.סי, היא קטע שג'יין מאוד לא אוהבת. "כעסתי שצילמו את זה", היא אומרת לי בזמן שאנו צופים בסרט במחשב הנייד שלי.

למה? אני שואל.

"אני לא מבינה מדוע אנשים צריכים לצפות בי חופפת שיער. לא הצלחתי להבין מה מעניין בזה".

בנשיונל ג'יאוגרפיק היו שבעי רצון מעבודתו של הוחו. הוא תיעד דבר אחר דבר: הביא הוכחות מצולמות ליצירת כלים בידי השימפנזים ולשימוש בהם, בניית קנים, היררכיות חברתיות — והוסיף תמונות של ג'יין בהתאם לבקשותיו של גילקה. הצילומים של הוחו הופיעו לצד מילותיה של ג'יין בכתבת השער של גיליון נשיונל ג'יאוגרפיק באוגוסט 1963: "חיי בין שימפנזי הבר: מדענית בריטית צעירה ואמיצה חיה בין קופי אדם בטנגניקה ולומדת פרטים בלתי ידועים על התנהגותם".

הגיליון היה להצלחה מסחררת. מלוויל גרובנר, נשיא חברת נשיונל ג'יאוגרפיק, שילם בונוסים לג'יין ולהוחו ואמר שהמאמר "נפלא". הטקסט הקצר הפותח, בעמוד הראשון של המאמר, הציג את ג'יין וחשף את הדואליות שנוצקה בדמותה הציבורית: באחת הפסקאות היא מתוארת כ"מדענית זואולוגית מודרנית", ובזו שאחריה כ"צעירה אנגלייה מקסימה".

עמידה בלחצים

ג'יין והוחו הרחיבו את תחנת המחקר בגומבה, ובמקביל פיתחו רעיונות לסרטים חדשים. אלא שבנשיונל ג'יאוגרפיק רצו להשאיר את הזרקור מופנה אל ג'יין בסרטים לטלוויזיה ובהרצאות. הבקשות הלכו והפכו ספציפיות, כפי שאפשר לראות במכתב הבא שקיבל הוחו מג'ואן הס ממחלקת ההרצאות של נשיונל ג'יאוגרפיק:

"חשוב ומועיל מאוד אם תשלח כמה צילומים של ג'יין, שאתה תביים, שבהם היא מופיעה כשהיא מתבוננת מבעד למשקפת, צוחקת למראה שימפנזים, נועצת מבט למעלה על השימפנזים במרום העצים, מתצפתת ממרחק על שימפנזים וכותבת במחברת שלה ועוד," כתבה הס. "אנחנו צריכים שתצלם צילומי תקריב של ג'יין ממרחק 60 מטרים בערך כשהיא 'מעמידה פנים' שהיא עושה את הדברים האלה, כדי שנוכל לשלב צילומים שלה בסרט".

הלחצים שהופעלו עליה כמושא צילום הטרידו את ג'יין, אבל היא התמודדה איתם בדיפלומטיות. במכתב שכתבה למלווין פיין, שישב בוועדה של נשיונל ג'יאוגרפיק שקבעה את המימון שלה, כתבה ג'יין, "אני מבינה את הצורך לבנות סיפור סביב 'ג'יין גודול' ועשינו ככל יכולתנו כדי לשתף פעולה עם ג'ואן".

אבל כאשר הס הגיעה לגומבה כדי לפקח על חלק מהצילומים, ג'יין הרשתה לעצמה מרד פרטי אחד. "אנחנו כבר עסוקים באיסוף כמויות של עכבישים ונדלים מפחידים למראה כדי לשים לה באוהל, בתקווה שזה יקצר את משך ביקורה," כתבה ג'יין לאימה.

בריאיון שערכתי עם גודול שנים רבות אחר כך במהלך ביקור בגומבה בשנת 2015, נקודת המבט שלה על האופן שבו עשו ממנה סלבריטי כבר הייתה מפויסת יותר:

גודול: הצעירה הזוהרת הזאת חיה שם בג'ונגל עם בעלי חיים שעשויים להיות מסוכנים. אנשים אוהבים לראות דברים באור רומנטי, והם ראו בי את הדמות המיתית שהם יצרו לעצמם בראש. ונשיונל ג'יאוגרפיק עזרו גם הם ביצירת הדמות הזאת.

גרבר: אנשים רבים לא היו מסכימים, הם היו מתנגדים ואומרים 'זה לא אני'.

גודול: לא היה לי מה לעשות בנדון משום שלמיטב ידיעתם זאת בדיוק מי שהייתי. ולא הייתה שום דרך להציג אותי באור שונה. הדברים לא היה בלתי מדויקים, אלא שאנשים לוקחים את העובדות וטווים סביבן סיפורים.

גרבר: אבל הייתה נקודה שבה אימצת את הדמות שנוצרה לך? הוספת עוד? שיפרת?

גודול: היה שלב שבו הבנתי שאם אנשים יתפשו אותי באופן הזה אז יקשיבו לי, וכך באמת היה. הדבר מסייע לשימור השימפנזים ומאפשר לי לעשות את כל הדברים האחרים שאני צריכה לעשות.

כוכבת בעל כורחה

בשלהי 1963 סיפרה ג'יין לחברים כי היא והוחו "מאוהבים מאוד". לקראת חג המולד נסעה ג'יין לבקר את משפחתה בבורנמות (Bournemouth) שבחוף הדרומי של אנגליה, ושם קיבלה מברק: "האם תינשאי לי נקודה הוחו". היא השיבה בחיוב. הם קבעו את תאריך החתונה ל־28 במארס, חודש לאחר יום משמעותי נוסף לג'יין: ההרצאה הפומבית הגדולה הראשונה שלה בארצות הברית.

ג'יין הייתה נתונה מעט במתח לפני שהתייצבה על הבמה באולם מופעים גדול בוושינגטון, אבל נראה כי חברי ועדת ההרצאות של נשיונל ג'יאוגרפיק היו מתוחים עוד יותר. היא עמדה לשאת את דבריה על רקע סרט שנערך מצילומים ששלח הוחו מגומבה. כאשר תאריך ההרצאה, 28 בפברואר, התקרב, ביקשה הוועדה טיוטה מנאומה. ג'יין לא כתבה טיוטה.

ג'ואן הס וצוות הוועדה, שביקשו להבטיח את הצלחת ההרצאה, הזמינו את ג'יין להצטרף אליהם לחדר העריכה ולעשות חזרה על רקע הסרט.

כאשר ראיינתי אותה בגומבה ב־2015 היא נזכרה בחוויה: "באופן טבעי, בנשיונל ג'יאוגרפיק רצו לשמוע מה אני מתכוונת לומר", סיפרה. "אבל לי קשה מאוד להתאמן על משהו מראש, זה שונה מאשר לעמוד מול קהל. אז עוד לא ידעתי את זה. רק ידעתי שכאשר שלושה אנשים מקשיבים לי בחדר עריכה זאת לא הרצאה! מתברר שהם לחשו זה לזה, 'כדאי לבטל? זה יהיה אסון! אנחנו רוצים שאנשים יחברו בין נשיונל ג'יאוגרפיק ובין הצעירה הזאת? לא נראה שהיא יודעת מה היא עומדת לומר'. אבל ידעתי מה אני עומדת להגיד, רק לא התכוונתי לשאת נאום בפני שלושה אנשים בחדר עריכה".

בנאומה ובסרט שליווה אותו באולם בוושינגטון דיווחה ג'יין על תגליותיה המדעיות וכינתה אותן "תוצאות שהן מעל ומעבר לחלומותיי הפרועים ביותר". היא תיארה את היופי והשלווה השוררים בגומבה. וכפי שעשתה מראשית הקריירה שלה, תיארה את השימפנזים על פי התכונות האישיות שלהם והשמות שבהם כינתה אותם. היא אמרה שפיפי "קלת תנועה ואקרובטית" ותיארה את אחיה הבכור של פיפי, פיגן, כנער מתבגר ש"מרגיש שהוא קצת טוב יותר ממנה". לשימפנזה תינוקת ש"רק התחילה למצוא את הרגליים שלה" החליטה ג'יין בשובבות לקרוא גילקה, על שם הסגן עורך בנשיונל ג'יאוגרפיק.

כאשר תיארה עד כמה השימפנזים זקוקים להגנה מפני ציד ומכירה לקרקסים, התייחסה ג'יין אל דיוויד גרייבירד, השימפנזה מלא האמון, אשר בזכותו הגיעה לכמה מן התגליות החשובות ביותר שלה.

"דיוויד גרייבירד… נותן בבני אדם אמון מלא", סיפרה לקהל. "האם אנחנו עומדים לאכזב אותו? עלינו מוטלת החובה לעשות מעשה כדי להבטיח כי לפחות חלק מן היצורים הנפלאים והכמעט אנושיים האלה ימשיכו לחיות ללא הפרעה בסביבתם הטבעית".

ההרצאה הייתה הצלחה מסחררת ואבן דרך בהפיכתה לדמות ציבורית — מעמד שהיא לא ביקשה לעצמה בתחילה, אבל בחלוף הזמן למדה לנהל לטובתה. היא משכה את תשומת ליבו של המנהל שעסק בהקמתה של חטיבה חדשה בנשיונל ג'יאוגרפיק, המתמחה בהפקת סרטי טלוויזיה. חלק גדול מצילומי הווידיאו מגומבה הוצג באחד השידורים הראשונים של המחלקה בפריים טיים: "מיס גודול ושימפנזי הבר" בליווי קריינות מפי אורסון וולס, במאי הקולנוע הנודע מהוליווד.

כאשר הוחו וג'יין ראו לראשונה את הסרט הגמור הם התלוננו כי יש בו אי דיוקים רבים. הם חשבו שהקריינות של וולס לוקה בחוסר מדעיות בולט — וג'יין עמדה על כך שחלקים מן התסריט ינוסחו מחדש.

עד היום כשהיא צופה בסרט על גבי מחשב נייד, ג'יין מצביעה על הכשלים. הוחו לא צילם את הנמר הזה, הם הוסיפו את זה מחומרים שהיו להם. הסצנה הזאת לא מתרחשת בגומבה אלא במקום כלשהו בסרנגטי. וכאשר וולס פותח במשפט "לאחר חודשיים של חיפושים שהעלו חרס", ג'יין נכנסת לדבריו: "זה לא נכון שלא ראיתי שימפנזים במשך חודשיים. זה שקר גס".

נראה שהכשלים הללו לא הטרידו איש מלבד ג'יין והוחו. הסרט זכה להצלחה מסחרית. השניים קיוו שהם יקבלו עוד פרויקט ויצלמו סרט שבו תהיה להם שליטה רבה יותר על התוצאה, אך לאנשי נשיונל ג'יאוגרפיק היו רעיונות אחרים. הם רצו עוד ג'יין ועוד גומבה, אבל לא בהכרח עוד הוחו. ג'יין הייתה הכוכבת שלהם, והוחו רק אמצעי עזר.

בשנים שלאחר הצילומים בגומבה המשיכו ג'יין והוחו בנתיבים נפרדים. ב־1967 נולד בנם, הוגו אריק לואיס ואן לאוויק, המוכר בשם החיבה שלו גראב. עבודתה של ג'יין הייתה מעוגנת בגומבה ואילו תשוקתו של הוחו לצילום סרטי טבע התמקדה בסרנגטי, מרחק יותר מ־600 קילומטרים משם. השניים התרחקו זה מזה, וב־1974 התגרשו. ב־1975 נישאה ג'יין לדרק ברייסון, ששימש בתפקיד ממשלתי בטנזניה.

בגיל שמונה עבר גראב לגור עם סבתו בבורנמאות ולמד שם בבית ספר. דרק וג'יין היו נשואים במשך חמש שנים בלבד עד שהוא חלה בסרטן ומת ב־1980. הוחו מת ממחלת ריאות ב־2002, לאחר קריירה ארוכה שנמשכה ארבעה עשורים.

מבט מהפסגה

כאשר ראיינתי את ג'יין בגומבה זה היה 55 שנים לאחר אותו יום שבו יצאה מסירת המשוטים הקטנה אל חוף החלוקים בפעם הראשונה. היא עדיין זוכרת איך הכול נראה אז, כשהתבוננה מהחוף במעלה ההר אל הרכס הגבוה שנהוג לכנותו "הפסגה": "זה כמו חיים אחרים, עבר זמן רב כל כך".

היא אפילו מצליחה לזהות את עצמה מעמידה פנים בשביל צילום, ונזכרת בכך בחיוך.

בסרט רואים את ג'יין, בת 28, יושבת על הפסגה. זו שעה קסומה, הלילה יורד. החשיפה של הוחו מושלמת. ג'יין כורכת שמיכה קלה על כתפיה. היא מגישה כוס פח אל פיה ולוגמת מהמשקה החם.

"הכוס הזאת ריקה, אני נשבעת", היא אומרת לי בחיוך. "אין בתוכה דבר". 

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך​

בעלי חיים
מדע
סביבה
היסטוריה ותרבות
טיולים ומסעות
1
ייתכן שהמפתח לשינה טובה יותר אינו טמון בבילוי שעות רבות יותר במיטה. ראיות מצביעות על כך ששמירה על לוח זמנים קבוע לשינה חשובה יותר לבריאותנו מאשר מספר שעות השינה שאנו ישנים.
שתי שעות שינה ביום? האופן שבו החיה הזאת מצליחה לשרוד הוא תעלומה
התזונה שעומדת במבחן הזמן
על השיש או במקרר? כך תאחסנו פירות וירקות באופן מיטבי

לכו רחוק יותר

הצטרפו לניוזלטר של נשיונל ג'יאוגרפיק וקבלו גישה ל-3 כתבות חינם מדי חודש:

כתובת אימייל זו תשמש אותך להתחברות לאתר ופתיחת 3 כתבות לבחירה מדי חודש

פרטי התקשרות

לשירות הלקוחות של המגזין או בכל ענין ושאלה בנוגע למנוי שלך, נא ליצור איתנו קשר באמצעות טופס יצירת-קשר

או בטלפון 08-9999410

רשומים?

דילוג לתוכן