המסע הרחוק ביותר בהיסטוריה של האנושות עומד להתחיל: משימת ארטמיס II של נאס״א צפויה לשגר בני אדם בתחילת 2026 לטיסה שתקיף את הירח ותחזור לכדור הארץ – בלי לנחות עליו. זו תהיה הפעם הראשונה מזה יותר מחמישים שנה שאסטרונאוטים יוצאים מעבר למסלול הקרוב של כדור הארץ, כשהפעם המטרה איננה רק להגיע לירח, אלא לבנות תשתית לעתיד כדי שנוכל לשוב אליו תדיר, ולבסוף להמשיך אל מאדים.
בצוות המשימה יש ארבעה אסטרונאוטים: המפקד ריד וייזמן, הטייס ויקטור גלובר, ומומחי המשימה כריסטינה קוך וג’רמי הנסן מהסוכנות הקנדית. מאז שנבחרו למשימה בקיץ 2023, הם מתאמנים כמעט ללא הפסקה: לומדים להפעיל את מערכות החללית 'אוריון'; מתרגלים מצבי חירום; מתנסים בחליפות הישרדות היכולות לשמור על חייהם במשך ימים במקרה של אובדן לחץ אוויר; וגם ישנים בתוך סימולטורים כדי להתרגל לצפיפות בחללית.
המשימה הקודמת, ארטמיס I, +שיגרה את טיל הענק SLS ואת הקפסולה 'אוריון' ללא צוות אנושי, כדי לבחון את מערכות החללית. מרבית המערכות פעלו היטב, אך במגן החום – השכבה המיוחדת שמגינה על החללית מהטמפרטורות האדירות בזמן החדירה לאטמוספרה – נמצאו בעיות; במקום להישחק בהדרגה כמתוכנן, חלקים ממנו נשרו בחתיכות גדולות והותירו חורים.
למרות שהצוות לא היה בסכנה אילו היה בחללית, נאס"א ערכה במשך חודשים ניסויים במנהרות רוח ובתנאי חום קיצוניים כדי להבין את סיבת הכשל. לבסוף, הוחלט לשנות את מסלול החזרה של 'אוריון' כך שלא יכלול כניסה חוזרת חדה ,(Skip Entry) אלא כניסה מתונה יותר, ובכך להפחית את הלחץ על החללית. לצד הבעיות במגן החום התגלו גם תקלות בחלק מהסוללות ובמערכת השסתומים של החללית – רכיבים חיוניים שמאפשרים אספקת חשמל ובקרת זרימת נוזלים. כל הרכיבים הפגומים הוחלפו ותוקנו עוד לפני ההכנות לשיגור הבא.
הבעיות שהתגלו ממחישות את מהות משימת ארטמיס II – טיסת מבחן שלא נועדה לנחות על הירח, אלא לבדוק את מערכות החללית ואת תפקוד האסטרונאוטים מחוץ למסלול כדור הארץ. במקביל, המשימה תספק גם הזדמנות מחקרית ייחודית לראות מקרוב את פני הירח ולהעביר נתונים מדעיים ראשוניים לקראת המשימות הבאות.
במשך עשרה ימים ישהו ארבעת האסטרונאוטים בחלל פנימי של כ־9 מטרים מעוקבים בלבד – בערך כמו תא מטען של ואן מסחרי גדול. זהו ניסוי בפני עצמו: כיצד מסתדרים ארבעה אנשים בחלל כה קטן, כשהם נדרשים לעבוד, לישון, לאכול ולשמור על ריכוז? נאס"א תבקש מהם למלא שאלונים על מצבם הנפשי ועל איכות השינה שלהם, תאסוף דגימות רוק ודם לבדיקות ביולוגיות, וגם תבדוק את שיווי המשקל שלהם לפני ואחרי המשימה באמצעות מסלול מכשולים ייחודי. כל זאת כדי להבין כיצד המעבר מכבידת כדור הארץ לסביבת מיקרו־כבידה משפיע על גוף האדם, ומה יידרש כאשר יאלצו לצאת בכוחות עצמם מרכב החלל אל פני הירח – או יום אחד, אל פני מאדים.
במקביל, יישלחו עם הצוות גם שבבי רקמה אנושית זעירים – מודלים מיניאטוריים של איברים כמו מוח ועצמות, המכונים AVATARs. שבבים אלה מאפשרים לדמות את תגובת גוף האדם לחלל העמוק, למשל להשפעת הקרינה על תאי גוף. המידע שייאסף מהם חיוני לקראת משימות ממושכות יותר לירח ולמאדים, שבהן חשיפה לקרינה עלולה לסכן את בריאות האסטרונאוטים.
במהלך המשימה יטוסו האסטרונאוטים עד כ־16,700 קילומטרים מעבר לצד הרחוק של הירח – החצי שפונה תמיד הרחק מכדור הארץ ולכן מוסתר מעינינו. משם הם יצפו באזורים נרחבים שמעולם לא ראו בני אדם בעיניהם, למעשה בכ־60 אחוזים מפני הירח שעדיין לא נחקרו ישירות. אומנם הזמן לתצפיות יהיה מוגבל – כשלוש שעות בלבד – אך המדענים מקווים שהעיניים האנושיות יבחינו בניואנסים בצבעים ובמרקמים שהמצלמות לא מסוגלות לקלוט. כאשר ישוו בין התיאורים, ההבדלים הקטנים יוכלו לחשוף פרטים עדינים בפני השטח שהמצלמות אינן מצליחות לקלוט, למשל שינויי גוון שמעידים על סוגי מינרלים שונים או על אזורים שעברו פעילות געשית. תובנות כאלה מספקות נקודת מוצא למחקרים עתידיים על ההרכב הגאולוגי של הירח ועל האפשרות להפיק ממנו משאבים.
ההשוואה המתבקשת היא לאפולו 8 ב־1968, המשימה הראשונה שהקיפה את הירח ופתחה את הדרך לנחיתת אפולו 11. אז נולדה גם תמונת 'זריחת הארץ' ששינתה את נקודת מבטה של האנושות על מקומה ביקום. ארטמיס II עשויה להיות הצעד הבא: גילוי פוטנציאלי של קרח במכתשי הקטבים, בחינת האפשרות להקים מקלטים במנהרות לבה ובדיקה אם ניתן להפיק משאבים מן הקרקע הירחית. הירח ממשיך לשמש מורה דרך, וככל שנעמיק לחקור אותו נגלה עד כמה עוד איננו יודעים.
