מרביתנו לא משקיעים מחשבה רבה במה יקרה אחרי מותנו, לפחות לא ברמה הפרקטית. אולם כשאנחנו כן חושבים על כך, התמונה די קבועה: קבר ומעליו מצבה או מבנה בטון במקרה של קבורה רוויה. אלא שכיום, כאשר המודעות למשבר האקלים מלווה אותנו כמעט בכל תחום בחיינו, מתברר שגם המוות יכול להיות פחות מזהם – ואולי אפילו ידידותי לסביבה.
כך למשל, בארצות הברית גדל מספר בתי העלמין המציעים 'קבורה ירוקה' פי שלושה בתוך עשור. בקבורה זו הגוף נטמן באדמה ללא חומרים כימיים, בארון מתכלה או בתכריכים פשוטים, כפי שהיה במשך אלפי שנים. עבור חלק מהמשפחות מדובר בהמשך טבעי לערכים שבהם האמינו בחייהן, ועבור אחרים זו פשוט אלטרנטיבה זולה יותר לקבורה המסורתית היקרה.
קבורה ירוקה: לחזור לקרקע כמו פעם
הרעיון פשוט אך עוצמתי: הגוף נטמן בלי חניטה, בלי בטון ובלי מתכת. לעיתים אף מוותרים על מצבה גדולה, ומסתפקים בסימון טבעי או במיקום GPS. כך, במקום שורות אחידות של מצבות, נוצרים שטחים המזכירים שמורת טבע: שדות פורחים, גבעות ירוקות וחורשות.
מעבר לאקולוגיה, יש כאן גם שינוי תרבותי בטקסי האבל. במקום חליפות שחורות ומנהגי אבלות רשמיים, הקרובים מגיעים למעמד בבגדים פשוטים, צועדים בשבילי העפר, מסייעים להוריד את הארון בחבלים ואף זורים אדמה במו ידיהם. "זה מרגיש פחות כמו טקס מרוחק, ויותר כמו פרידה קרובה ואישית", מספרת משפחה שבחרה בקבורה שכזו.
קבורה מסורתית בארצות הברית יכולה להגיע לעלות של עשרת אלפים דולר ואף יותר, במיוחד בערים הגדולות, ואילו קבורה ירוקה נעה לרוב בין ארבעת אלפים לששת אלפים דולר. שריפת גופות נחשבת זולה יחסית, כ־6,000 דולר בממוצע, אך היא פולטת כמות גדולה של גזי חממה. לא פלא שיותר ויותר משפחות בוחרות לוותר על הפאר והבטון לטובת פשטות, חיסכון והשפעה סביבתית נמוכה בהרבה.
חלופות נוספות: קומפוסט אנושי ושריפה במים
לצד הקבורה הירוקה, הולכות ומתפתחות אפשרויות חדשניות יותר. אחת מהחלופות היא 'קומפוסט אנושי': הגוף מוכנס לכלי אטום עם שבבי עץ וקש, והחום שנוצר מפעילות מיקרוארגניזמית מפרק אותו בהדרגה. לאחר כחודש מתקבלת אדמה פורייה בכמות של כ־150 קילוגרם שניתן לפזר בגינות פרטיות או לתרום לפרויקטים סביבתיים. התוצאה מוחשית ומטפורית גם יחד ועולה בקנה אחד עם הביטוי מספר בראשית: 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב'.
שיטה אחרת היא הידרוליזה אלקלית, המכונה 'שריפה במים'. בתהליך זה הגוף מתפרק במים חמים ובחומרים בסיסיים. בסיום התהליך נותרות עצמות שניתן לטחון ולהחזיר למשפחה, ולצידן מים סטריליים שאינם מזיקים לסביבה. לפי מחקרים, התהליך צורך רק כעשירית מהאנרגיה של שריפה באש – וההבדל המשמעותי ביותר הוא שאינו כולל פליטות לאוויר.
שתי האפשרויות מעוררות ויכוח ציבורי: יש מי שמתקשים עם עצם המחשבה על פירוק הגוף במים או על הפיכתו לערמת אדמה, ואילו אחרים רואים בכך פשוט האצה של תהליך טבעי – חזרה מהירה לקרקע באמצעים מודרניים.
מבט אל העתיד
סקרים שנערכו בארצות הברית מצביעים על כך שיש כיום מיעוט קטן בלבד הבוחר בקבורה ירוקה או באחת מהחלופות החדשות, אך רוב הנשאלים הביעו עניין ללמוד עליהן. עבור דור הבייבי־בום, שחי לאורך שנים עם אידיאולוגיות של מיחזור ושל פשטות, הבחירה בקבורה ירוקה נתפסת כהמשך טבעי לערכים אלה.
גם בישראל החלו לצוץ יוזמות המבקשות לבחון מודלים דומים, אך נכון לעכשיו הנושא עוד רחוק מלהפוך לאפשרות זמינה. בעולם, לעומת זאת, ברור שהמוות כבר אינו נחלתם הבלעדית של טקסים מסורתיים, ויותר ויותר אנשים מבקשים לבחור לא רק איך יחיו בעולם, אלא גם איך יעזבו אותו.
