באולם העצרת הכללית של האו״ם בניו יורק השתררה דממה ברגע שבו ראש ממשלת אלבניה, אדי רמה, ניגש אל דוכן הנואמים. הקהל, המורכב ממנהיגי מדינות, דיפלומטים ועיתונאים מכל רחבי העולם, לא שיער כי דקות ספורות לאחר מכן הוא ישמע את אחד מהנאומים המסקרנים ביותר של המושב השנתי. בקול נרגש הכריז רמה על הקמתה העתידית של "מדינת בקטשיה הריבונית" – ישות עצמאית שתקום בלב בירת אלבניה, טירנה, ותהנה ממעמד דומה לזה של הוותיקן ברומא.
הכרזה זו לא הייתה עוד מהלך דיפלומטי רגיל, אלא סימלה הכרה רשמית בקהילה דתית־רוחנית ייחודית, הבקטשיה – זרם סופי שלו מאמינים בטורקיה ובבלקן. רמה תיאר את המיזם כ"מתנה של אלבניה לעולם – בית רוחני שיפתח את שעריו לכל מאמין, חוקר או מבקר שיבקש לגלות את עולמם של אנשי הבקטשיה".
האולם הגיב בתערובת של מחיאות כפיים והבעות תמהון, שכן עבור רבים המושג בקטשיה לא היה מוכר. אך עבור האלבנים, ובעיקר עבור קהילת הבקטשיה המקומית, מדובר היה ברגע היסטורי שבו קהילה שעברה תקופות של פריחה לצד רדיפות קשות קיבלה הכרה בין־לאומית כישות בעלת מעמד משלה.
הזרם הבקטשי , שנוסד במאה ה־13 על ידי חאג'י בקטאש ואלי, ידוע בגישתו הסובלנית ובאמונתו כי כל בני האדם שווים בפני האל, ללא הבדל דת, גזע או מין. באלבניה, הם הפכו כבר במאה ה־19 לשחקן תרבותי וחברתי משמעותי, עם תרומה לחינוך, לספרות ולזהות הלאומית. אולם בתקופת השלטון הקומוניסטי במדינה בין 1944–1991 הוצאה הדת אל מחוץ לחוק, והבקטשים – כמו יתר הקהילות הדתיות – נאלצו להסתתר או להפסיק את פעילותם.
החזרה לחיים הציבוריים בשנות התשעים הייתה מהירה. מרכז הבקטשיה בטירנה שופץ והפך שוב למוקד עלייה לרגל עבור מאמינים מאלבניה, מקוסובו, ממקדוניה ומנדינות נוספות. טקסים עתיקים חודשו, כתבי יד נדירים שוחזרו, ונקשרו קשרים מחודשים עם קהילות בקטשיות ברחבי העולם.
הוותיקן של אלבניה
לפי התוכנית, המדינה החדשה שתוקם תשתרע על שטח בן דונמים בודדים בבירת אלבניה ותכלול את המרכז העולמי של המסדר, מבני מגורים למנהיגי הדת, מוסדות חינוך, מוזיאון, ספרייה רחבת ידיים ומתחם לטקסים ולאירועים רוחניים. המדינה תיהנה מריבונות מלאה בענייניה הפנימיים, תוכל לנהל יחסים דיפלומטיים משלה, ואף תוכל להנפיק דרכונים – אך תשמור על קשרים תרבותיים ורוחניים הדוקים עם ממשלת אלבניה.
לפי מקורבים למהלך, ההכרזה של רמה היא תוצאה של חודשים ארוכים של תיאומים בין ממשלת אלבניה, הנהגת המסדר הבקטשי וגופים בין־לאומיים. המודל, כך נראה, שואב השראה ממעמדו של הוותיקן, אך מותאם למסורת הבקטשית, ששמה דגש על פתיחות ועל שיח בין־דתי. "זה לא יהיה מקום סגור למאמינים בלבד", הדגיש רמה, "אלא מרכז עולמי לדיאלוג ולחיבור בין תרבויות".
כצפוי, הצעד מעורר דיונים נרחבים – הן בקרב משפטנים הבוחנים את ההשלכות החוקתיות של הקמת ישות ריבונית בלב עיר הבירה, הן בקרב פוליטיקאים ואנשי דת ברחבי העולם. מצד אחד, יש הרואים בהכרזה מהלך אמיץ לקידום סובלנות דתית, להכרה במיעוטים ולחיזוק מעמדה של אלבניה כמדינה פתוחה ומגוונת. מצד שני, נשמעות גם תהיות על המשמעות האמיתית של ריבונות במקרה הזה ועל השפעתה על הזירה הבין־לאומית.
אבל עבור אנשי הבקטשיה, היום הזה כבר נרשם בדפי ההיסטוריה. עבורם, ה־22 בספטמבר 2024 לא היה עוד תאריך בלוח השנה, אלא היום שבו חלום בן מאות שנים קיבל לראשונה הכרה רשמית על ידי העולם כולו.
