1

"כדור אור מסנוור": ניצולי פצצת אטום חולקים את סיפוריהם

סדרת דיוקנאות של שורדי הפצצות שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי לפני 80 שנים

כאשר הטילה ארה"ב פצצות אטום מעל יפן באוגוסט 1945, אנשים התפוצצו, נשרפו ונמחצו. לאחר הפיצוץ ירדה נשורת רדיואקטיבית, המכונה גשם שחור, והחום הקיצוני של הפיצוצים הצית שריפות ענק שגרמו לאנשים לברוח לנהרות באזור, בהם רבים טבעו.

עד סוף אותה שנה הסתכם מספר ההרוגים מהפצצת הירושימה ונגסקי ביותר מ־200,000 בני אדם, אך היד עוד הייתה נטויה: רבים מאלו ששרדו נכנעו מאוחר יותר למחלות שנגרמו מהקרינה, ולעיתים גם ילדיהם סבלו ממחלות קשורות. 'היבאקושה' הוא מונח יפני ל'ניצולי פצצת אטום', אך בהתחשב בנזקים המתמשכים של חשיפה לקרינה, ייתכן שתרגום מדויק יותר הוא 'סובלים מפצצת אטום'.

בזמן הפצצת הירושימה שהתה אימי בת השש לבדה בביתה ששכן קילומטר וחצי ממוקד הפיצוץ – או כך לפחות חשבתי כל השנים. היא מעולם לא סיפרה לי על קורותיה באותו יום ומעולם לא שאלתי אותה על כך, שכן עצם המחשבה על היותה כה פגיעה הפחידה אותי. הייתי עדה לסבלה של אימי לאורך כל חייה – ממחלת מנייר בשנות השלושים לחייה, זריקות שונות בשנות הארבעים לחייה, והתמודדות עם סרטן בשנות החמישים לחייה. לבסוף היא נפטרה בגיל 62. דודתי סיפרה לי מאוחר יותר שאימי הייתה קרובה אף יותר למוקד הפיצוץ מחשבנו בתחילה, בבית ספר יסודי שבו נספו מאות ילדים .

סבי נפטר ממחלת קרינה חריפה. סבתי נפטרה מסרטן ריאות. בת דודתי, שאימה הייתה בהירושימה ביום ההפצצה, פיתחה מחלה אוטואימונית שממנה נפטרה לבסוף כשהייתה בשנות החמישים לחייה. הייתי אסירת תודה על כך שהגעתי לגיל 50, ומעולם לא חשבתי שאשרוד זמן כה רב.

בהכירם את זוועות פצצות האטום, רבים משורדי הירושימה ונגסקי תומכים בשלום. חזונם התגשם חלקית ב־22 בינואר 2021, כאשר נכנסה לתוקפה אמנת האומות המאוחדות בדבר איסור נשק גרעיני, אולם לא ארה"ב ולא יפן אשררו אותה.

אני מספרת את סיפורם של השורדים בקורסים באוניברסיטה שאני מלמדת ובסיורים חינוכיים ליפן שאני מובילה. הצלמת הארוקה סאקגוצ'י נסעה לשם בשנת 2017 כדי לחפש שורדים שיהיו מוכנים לשתף אותה בזיכרונותיהם. סאקגוצ'י יצרה מחווה מרגשת הכוללת דיוקנאות, עדויות ומסרים לדורות הבאים. אני אסירת תודה על עבודתה, המשרתת את מטרתנו המשותפת: להבטיח שהזוועה הזו והמצוקה המתמשכת של אנשים אלה לא יישכחו.

מימין: קומיקו אראקווה בת ה־92 מנגסאקי, שהתה 2.9 קילומטרים ממוקד הפיצוץ. אראקווה, שמתה בשנת 2019, איבדה את שני הוריה וארבעה אחים ואחיות בהפצצה. "בגיל 20, פתאום נדרשתי לפרנס את בני משפחתי שנותרו בחיים", אמרה.משמאל: מינורו מוריוצ'י בן ה־80 מנגסאקי שהה חמישה קילומטרים ממוקד הפיצוץ: "בבוקר 9 באוגוסט 1945, ישבתי על עץ אפרסמון ענק בחצר האחורית שלנו, ותפסתי ציקדות", אומר מוריוצ'י. "ואז השמש התפוצצה".** הגילאים נכונים לזמן קיום הפרויקט בשנת 2017

כאשר הטילה ארה"ב פצצות אטום מעל יפן באוגוסט 1945, אנשים התפוצצו, נשרפו ונמחצו. לאחר הפיצוץ ירדה נשורת רדיואקטיבית, המכונה גשם שחור, והחום הקיצוני של הפיצוצים הצית שריפות ענק שגרמו לאנשים לברוח לנהרות באזור, בהם רבים טבעו.

עד סוף אותה שנה הסתכם מספר ההרוגים מהפצצת הירושימה ונגסקי ביותר מ־200,000 בני אדם, אך היד עוד הייתה נטויה: רבים מאלו ששרדו נכנעו מאוחר יותר למחלות שנגרמו מהקרינה, ולעיתים גם ילדיהם סבלו ממחלות קשורות. 'היבאקושה' הוא מונח יפני ל'ניצולי פצצת אטום', אך בהתחשב בנזקים המתמשכים של חשיפה לקרינה, ייתכן שתרגום מדויק יותר הוא 'סובלים מפצצת אטום'.

בזמן הפצצת הירושימה שהתה אימי בת השש לבדה בביתה ששכן קילומטר וחצי ממוקד הפיצוץ – או כך לפחות חשבתי כל השנים. היא מעולם לא סיפרה לי על קורותיה באותו יום ומעולם לא שאלתי אותה על כך, שכן עצם המחשבה על היותה כה פגיעה הפחידה אותי. הייתי עדה לסבלה של אימי לאורך כל חייה – ממחלת מנייר בשנות השלושים לחייה, זריקות שונות בשנות הארבעים לחייה, והתמודדות עם סרטן בשנות החמישים לחייה. לבסוף היא נפטרה בגיל 62. דודתי סיפרה לי מאוחר יותר שאימי הייתה קרובה אף יותר למוקד הפיצוץ מחשבנו בתחילה, בבית ספר יסודי שבו נספו מאות ילדים .

סבי נפטר ממחלת קרינה חריפה. סבתי נפטרה מסרטן ריאות. בת דודתי, שאימה הייתה בהירושימה ביום ההפצצה, פיתחה מחלה אוטואימונית שממנה נפטרה לבסוף כשהייתה בשנות החמישים לחייה. הייתי אסירת תודה על כך שהגעתי לגיל 50, ומעולם לא חשבתי שאשרוד זמן כה רב.

בהכירם את זוועות פצצות האטום, רבים משורדי הירושימה ונגסקי תומכים בשלום. חזונם התגשם חלקית ב־22 בינואר 2021, כאשר נכנסה לתוקפה אמנת האומות המאוחדות בדבר איסור נשק גרעיני, אולם לא ארה"ב ולא יפן אשררו אותה.

אני מספרת את סיפורם של השורדים בקורסים באוניברסיטה שאני מלמדת ובסיורים חינוכיים ליפן שאני מובילה. הצלמת הארוקה סאקגוצ'י נסעה לשם בשנת 2017 כדי לחפש שורדים שיהיו מוכנים לשתף אותה בזיכרונותיהם. סאקגוצ'י יצרה מחווה מרגשת הכוללת דיוקנאות, עדויות ומסרים לדורות הבאים. אני אסירת תודה על עבודתה, המשרתת את מטרתנו המשותפת: להבטיח שהזוועה הזו והמצוקה המתמשכת של אנשים אלה לא יישכחו.

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך​

בעלי חיים
מדע
סביבה
היסטוריה ותרבות
טיולים ומסעות
 רודואף
shutterstock_1938458995
התזונה שעומדת במבחן הזמן
על השיש או במקרר? כך תאחסנו פירות וירקות באופן מיטבי
קרפדה על הכוונת

לכו רחוק יותר

פרטי התקשרות

לשירות הלקוחות של המגזין או בכל ענין ושאלה בנוגע למנוי שלך, נא ליצור איתנו קשר באמצעות טופס יצירת-קשר

או בטלפון 08-9999410

רשומים?

דילוג לתוכן