הקסם והמסתורין האופפים את הגלדיאטורים לא נעלמים גם לאחר 2,000 שנה מאז שסיימו להיאבק בזירות האימפריה הרומית. סרטים, ספרים ואתרים ארכאולוגיים כמו הקולוסיאום ממשיכים לעורר סקרנות, אך ממצאים חדשים מגלים שהקרבות לא היו מרחץ דמים פראי כפי שנהוג לחשוב, אלא מופעים מתוזמנים בקפדנות של ספורטאים מיומנים.
בימיה הראשונים של האימפריה הרומית היו הגלדיאטורים עבדים, פושעים או שבויי מלחמה, אך במאה הראשונה לספירה הפך המקצוע מבוקש ולעיתים אף בחרו בו מרצון. לוחמים חופשיים הפכו לגלדיאטורים בתמורה לסכומי כסף גדולים, ועבור פושעים היה זה עונש קל יותר מהוצאה להורג, שכן התפקיד טמן בחובו סיכוי לחירות.
על אף היתרונות שהיו גלומים בתפקיד, הגלדיאטורים הגיעו בדרך כלל מהשכבות הנמוכות ביותר בחברה, והוגדרו ברחבי האימפריה כרכוש של אדוניהם בדומה לשחקנים ולזונות.
לחימה בעת העתיקה
כל גלדיאטור התמקצע בסגנון לחימה ייחודי שכונה ארמאטורה, והקרבות בזירה נערכו בין לוחמים שאימצו סגנונות שונים.
כך למשל, לוחם זריז וכמעט עירום בשם רטיאריוס שנשא רשת, קלשון וסכין, הוצב מול לוחם שעטה שריון במשקל 20 קילוגרמים. לוחם אחר בשם תראקס, שנשא חרב מעוקלת ועטה קסדה מקושטת, נלחם בסקוטור שהיה מצויד בחרב ובמגן של חיילי הצבא הרומי.
בקרבות אף תועדו לוחמים כגון אסדאריוס שנהג במרכבה רתומה לסוסים, סיסור שנשא כידון או לאקואריוס שהשתמש בלאסו כדי ללכוד את יריביו. לוחמים שהתמחו בשני סגנונות לחימה זכו לכבוד מיוחד, ולרוב התמחויות אלו צוינו על קבריהם.
אימונים מפרכים
הגלדיאטורים התאמנו במתקנים ייעודיים שנבנו ברחבי האימפריה. ברומא לבדה פעלו לפחות ארבעה מתקנים שכללו מחסני תפאורה, מרפאות ומנהרות שהובילו לקולוסיאום.
אימוני הגלדיאטורים היו כה מרשימים, עד שצופים ומהמרים נהגו לשלם כדי לצפות בהם עוד לפני תחילת הקרבות.
את המתקנים ניהלו לניסטות, לרוב גלדיאטורים משוחררים, והועסקו בהם רופאים, מעסים, טבחים ונפחים.
חרף מעמדם הנמוך, גלדיאטורים שוחררו לעיתים לחופשי ואף הפכו למושאי הערצה, במיוחד בקרב נשים. כך למשל, קלאדוס התראקי זכה לתואר 'אנחת הבנות', וקרסקנס זכה לכינוי 'צייד הנערות'.
על אף הדימוי הקולנועי, מרבית הקרבות לא הסתיימו במוות. מתוך כל עשרה לוחמים, כתשעה גלדיאטורים שרדו בכל קרב. רק לעיתים רחוקות דרש נותן החסות, בעל ההון שמימן את המופע, את מות המפסיד. במקרים כאלה הכה המנצח מכת מוות מדויקת: דקירה מהצוואר לכיוון הלב. אם הוא לא הצליח במשימה, הובא תליין עם פטיש כבד. לדברי הארכאולוג ג'ון קולסטון, "היה זה מעשה של כבוד מקצועי – אם מישהו היה צריך למות, העדיפו שזה יהיה חד ומהיר".
נשים בזירה
יש תיעודים מועטים המצביעים על קיומן של נשים לוחמות, ודווקא בשל העובדה שלא היו רבות הן עוררו עניין עצום. תבליט מחליקרנסוס (כיום בטורקיה) מציג שתי לוחמות בשם אמזונה ואכיליה נלחמות בקרב שהסתיים בתיקו.
ההופעה של נשים בזירה הייתה כה שנויה במחלוקת, עד שהקיסר ספטימיוס סוורוס אסר על כך בשנת 200 לספירה. עם זאת, פסל ברונזה שהתגלה בהמבורג מציג אישה חצי עירומה עם חגורות רגליים של לוחמים וארשת גאה על פניה. חלק מהחוקרים רואים בה גלדיאטורית, אך אחרים טוענים שמדובר באתלטית רגילה.
