ביום חורף סוער בפברואר 1909 עלתה ספינת קיטור איטלקית על שרטון מול חופי חיפה, ומאז נעלמה מדפי ההיסטוריה. למעלה ממאה שנה לאחר מכן, בזכות שילוב של סקרנות, של עבודת שטח עיקשת ושל רשומות מאובקות בארכיונים בגנואה, נחשף סיפורה של הספינה שתושבי חיפה מכירים כבר עשרות שנים כ'ספינה האיטלקית'.
צוללים תחת אש
מסע הגילוי החל במקרה. אמיר ויצמן, צלם תת־ימי והבעלים של חברת Aquazoom, מספר כי שרידי הספינה מול שכונת בת גלים מוכרים לכל חובב צלילה מקומי, אך נותרו בגדר ערמת ברזלים נטולת זהות ושם. עם פרוץ המלחמה ב־2023 נאסרה הצלילה באזור נהריה – וויצמן ושותפו ניב וינברגר העתיקו את מוקד הפעילות שלהם למפרץ חיפה. "צללנו במשך כמה שבועות בקרבת שרידי האונייה", נזכר ויצמן. "וכך התחלתי לתהות: מאיפה הגיעה האונייה הזו? מה היא הובילה ומתי טבעה?"
כבר בשנות ה־80 שיער האריכאולוג הימי אודי גלילי כי מדובר באונייה שמקורה בארץ המגף, זאת בעקבות צלחות אוכל מחרסינה שאיתר באתר שנשאו כתובות באיטלקית. בעקבות המידע שקיבלו מגלילי החלו ויצמן ווינברגר לחפור בסביבת הספינה, ועד מהרה העלו ממצאים: שברי חרסינה, בקבוקי יין וצירי חלונות. כמה שבועות לאחר מכן הם מצאו גם עדויות כתובות: לוגו של חברת הספנות האיטלקית Navigazione Generale Italiana (NGI) על כוס שבורה, ושלט מתכת שעליו נכתב באיטלקית Sala di Conversazione – "חדר דיונים".
חיפושים בארץ המגף
באיטליה, פרופ' פאביו רוברטי – חוקר וצלם המתמחה בארכיאולוגיה ימית – קיבל פנייה מאודי גלילי ומאמיר ויצמן לאתר את זהות האונייה. רוברטי, שביקר בישראל ב־2023 כמשתתף בטקס לזכר צוללת שִׁירֶה האיטלקית, נעתר לבקשה. לאחר חיפושים בארכיונים של גנואה ובעזרת ספר על היסטוריית הצי האיטלקי, איתר רוברטי ספינה בשם Venezuela Primo שטבעה ב־21 בפברואר 1909 בסמוך לחופי חיפה.
הספינה נבנתה בשנת 1898 במספנת 'Odero' בגנואה עבור חברת 'La Veloce', אך בשנת 1901 עברה לבעלות NGI – החברה הגדולה והחשובה ביותר באיטליה באותה תקופה. אחד השלבים הקריטיים בזיהוי האונייה היה החיפוש אחר עדויות כתובות שיאמתו את סיפור הטביעה. בשנת 1909 הייתה חיפה תחת שלטון עות'מאני, והמידע היה מפוזר, חלקי ולעיתים לא נגיש. גלילי ועמיתו יגאל גרייבר מהעמותה לתולדות חיפה חיפשו בארכיונים של עיתונים טורקיים וערביים – אך העלו חרס. רוברטי מצידו החל לסקור עיתונים מתחילת המאה שעברה בגנואה, בהם Il Secolo XIX ו־Corriere Mercantile.
לאחר מחקר קפדני בספריות מקומיות, גילה רוברטי שמיקרופילמים הקשורים בספינה שמצא בגנואה אינם קריאים. רגע של אכזבה כמעט סיים את מסע הגילוי, אולם אז הספרנית המקומית הפנתה אותו לספרייה של אוניברסיטת גנואה. שם, בגיליון מ־27 בפברואר 1909, מצא רוברטי את הידיעה: "האונייה האיטלקית ונצואלה עלתה על שרטון סמוך לחופי כרמל". ידיעות נוספות עסקו בהחזרת נוסעי האונייה לאיטליה ובשווי הנזק שנגרם מהטביעה.
במקביל, גלילי וגרייבר מצאו בישראל ידיעה היסטורית בעיתון הצבי שפורסמה ב־23 בפברואר 1909 – יומיים לאחר התאונה. הידיעה תיארה רוחות עזות לאורך חופי הארץ, אונייה רוסית שחזרה לנמל פורט סעיד בעקבות מזג האוויר, וכן את האונייה האיטלקית שעלתה על שרטון. אומנם שמה לא הוזכר, אך התיאור בעיתון תאם את שאר הנתונים שגילה רוברטי.
"זה היה כמו למצוא זהב בארגז מתכת ישן", הוא נזכר. "בלי הרגעים האלה, הסיפור היה נותר תעלומה".
מסלול הספינה והטביעה
Venezuela Primo הפליגה בקביעות בין גנואה, קטניה, פורט סעיד, יפו, חיפה, ביירות ואיסטנבול. היא נשאה דואר, סחורות ואף נוסעים – כולל, כך התברר, שחקן האופרטות המפורסם ג'וליו מרקטי. לפי העיתון Il Secolo XIX פנתה הספינה ב־21 בפברואר 1909 לחיפה לאחר שנמנעה מלעגון ביפו בשל מזג האוויר. מול חופי חיפה היא עלתה על שרטון ונהרסה כליל, אך כל הנוסעים ניצלו.
למרות הממצאים ההיסטוריים האונייה אינה נחשבת עתיקה לפי חוק העתיקות הישראלי מפני שטבעה לאחר 1790, ולכן האוניברסיטאות ורשות העתיקות לא קיימו עד כה מחקר רשמי הקשור באונייה. "אף אחד לא סייע לנו – רק הסקרנות שלנו הניעה את התהליך", מדגיש ויצמן.
את החפירות ליווה מועדון הצלילה 'פוצקר' שסייע בציוד, בתיעוד ובלוגיסטיקה. בסיועו של רוברטי באיטליה, שהמשיך לחפש רשומות בעיתונות ובספרי היסטוריה, ניתן היה לאשר חד־משמעית את זהותה של האונייה ולשחזר את מסעה האחרון.
לראשונה מזה 115 שנה, לספינה שקבורה במצולות חיפה יש שם, סיפור וזהות. מאמרו של רוברטי כבר פורסם באיטליה וכתבת טלוויזיה עתידה להתפרסם בישראל. אך לצוללים והחוקרים המעורבים במסע הגילוי, יש מטרה גדולה עוד יותר: להעלות את המודעות לממצאים הייחודיים בחופי ישראל שנמצאים מחוץ לרדאר האקדמי. "הים מלא היסטוריה", מסכם רוברטי, "צריך רק שמישהו ירים את הכפפה, יצלול וישאל שאלות".
