בני אדם מוצאים מחסה במערות משחר ההיסטוריה. כך גם בדרום ספרד, שבה תצורות הסלע נתנו לאדם הקדמון מחסה מפני סופות וחיות טורפות. אלפי שנים מאוחר יותר הן הציעו למקומיים הגנה מפני רדיפות דתיות. כיום, המערות הן ביתן של קהילות שפרשו מהחיים המודרניים לטובת הבדידות והשלווה של ההרים.
עבור הצלמת הצ'יליאנית תמרה מרינו, המצלמת שוכני מערות ברחבי העולם, ההיסטוריה והקשר הגולמי בין הנוף לתושביו הם מושא הצילום המעניין ביותר. "תמיד הוקסמתי מיחסם של בני אדם לאדמה ולסביבה ומההשפעה של יחס זה על חייהם", אומרת מרינו.
מרינו שהתה שבועיים באזור אנדלוסיה שבספרד כדי לתעד את סיפוריהם של שוכני המערות המקומיים. "היה לי חשוב לא להגיע עם דעות קדומות", היא אומרת. "אני אוהבת לשבת עם אנשים ולשמוע את הסיפורים שלהם, וגם אני משתפת אותם בסיפור חיי".
במחוז גואדיקס, בו יש כ־2,000 מערות מאוכלסות, מצאה מרינו תושבים המשמרים מסורות חקלאיות בנות מאות שנים. "הם עדיין חיים עם בעלי החיים בתוך המערות", היא מספרת.
בצידו השני של העמק, בקרבת העיר גרנדה, שוכנות מערות סקרומונטה. במערות המבודדות יותר חיים לרוב מהגרים בלתי חוקיים, ובמערות הקרובות יותר לעיר חיים אזרחים ספרדים מסיבות סביבתיות ותרבותיות, מסבירה מרינו.
במערות סקרומונטה נולד הפלמנקו הספרדי, ריקוד מסורתי של קהילת הצוענים בספרד. רבים מחברי הקהילה, כמו אנריקה אמאיה, ממשיכים לחיות במערות בשל כבוד למסורתם.
"נולדתי בתוך מערה עם הצאן ועם הבהמות", אומר אמאיה, שמשפחתו גרה במערות סקרומונטה במשך שישה דורות. אבותיו היו הראשונים שניגנו את הפלמנקו במערות אלו לפני יותר מ־500 שנים.
אמאיה התחיל לרקוד פלמנקו כשהיה בן שלוש בלבד. עבורו, ריקוד פלמנקו ודקלום שירה בנחלת אבותיו הן הדרכים הטובות ביותר לשמר את מורשתו התרבותית. "זה מרגיש טהור ורענן", הוא אומר. "זה כמו ללכת למפל בשעה ארבע לפנות בוקר ולהכניס את הראש מתחת למים הקרים".
טוקואטו לופז חי גם הוא במערה לאורך כל חייו; משפחתו נמצאת במערות גואדיקס כבר ארבעה דורות. המערות הקרירות מספקות מחסה מחום הקיץ הבלתי נסבל, אך חשוב מכך – הן מספקות תחושה של קהילתיות. למרות שגדל בעוני ובילדותו נהג ללכת יותר מארבעה קילומטרים לעיירה השכנה כדי לבקש מהעוברים ושבים אוכל – יש לו חיבה עזה לביתו.
"אני גאה מאוד שנולדתי במערה ושאני עדיין חי בה", הוא אומר. "אני אמות במערה".
