כתבה זו תתפרסם בגיליון יולי 2025 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
זמן רב לפני שמעצמות אירופה חילקו את מערב אפריקה, והמדינות העצמאיות של ימינו ירשו את גבולותיהן, קמה מסורת נוודית גדולה – והיא מוסיפה להתקיים ולהתפתח גם כיום. בסביבות נובמבר, כשהעונה הגשומה מסתיימת והקצה הדרומי של מדבר סהרה שןב מתייבש ומצהיב, מאות אלפי רועים בני פולאני מתכנסים כדי להוביל מיליוני פרות, עיזים וכבשים אל סוואנות סוב־טרופיות קרירות יותר.
הנדידה השנתית הזאת הופכת את הפולאני לאחת מקבוצות הנוודים הגדולות בעולם, אבל היא גם אחד הגורמים להדרתם מהפוליטיקה: על אף המספרים העצומים של בני פולאני, המדינות נוטות שלא לצרף את הרועים הנודדים לרישומיהן. מכשול נוסף לייצוג הוא העובדה שממשלות רבות באזור מבכרות חקלאות על פני רעייה. כוחם הפוליטי המופחת מקשה על הרועים להגן על זכויותיהם בכל הקשור לקרקעות, לדרכים ולמשאבים שהם מסתמכים עליהם. אף שבמקומות כמו מאלי וניגריה יש אוכלוסיות גדולות של פולאני, רבים מהם חיים בסכנה מתמדת.
בצפון סנגל, בשמורת פרלו רחבת הידיים, התגבש מודל אחר של השתתפות פוליטית בשביל הפולאני, הודות למנהיגה קהילתית פורצת דרך שעוזרת למקומיים לחשוב על בעיותיהם בדרכים חדשניות. שמה אווה סואו (Awa Sow), ואחרי עשרות שנות פעילות, היא זכתה לכבוד רב ולסמכות נדירה בהיקפה.
"אווה היא לוחמת בעלת סמכות ייחודית באזור הזה", אומר אליאו סמבה בא, העומד בראש איגוד רועים רב השפעה בשמורה. "כל מי שרוצה לארגן פעילות משמעותית באזור שלה – פוליטית, קבלנית, תרבותית או דתית – חייב לעבור דרכה". וסואו רואה לנגד עיניה עתיד שונה מאוד לבני הפולאני בשמורת פרלו.
כאן בפרלו, לרועי הפולאני יש ייצוג פוליטי. כפועל יוצא, בשנים האחרונות השקיעה הממשלה בפיתוח כפרי, ובגידול ובמסחר של העדרים. זה עזר לפולאני באזור להימנע מהעימותים שמקביליהם סובלים מהם באזורים אחרים. אבל היקפי המשקעים צונחים, מחסלים את הצמחייה המקומית ומצמצמים את מקורות המים. כיום, במקום שמשפחות שלמות יצטרפו לנדידה העונתית, משתתפים בה בעיקר גברים, והם יוצאים לדרך עם עגלות עמוסות בסחורה ובאספקה. מסעותיהם מתארכים יותר מאי פעם, והנשים והילדים נשארים מאחור בכפרים הצחיחים. סואו מובילה מגוון של תוכניות ויוזמות במטרה להפעיל את הנשים האלה, ומקווה ליצור מעין מערכת פוליטית שתהיה מודל יעיל גם לקהילות מחוץ לפרלו.
סואו בת ה־63 גרה בבארקג'י, קהילה כפרית בצפון השמורה המונה כ־25,000 איש. אין לה תפקיד ממשלתי רשמי, בין היתר כי השפעתה התרחבה הרבה מעבר לגבולות הבירוקרטיים האלה. בני הפולאני המקומיים הממשיכים לשמר, ולו באופן חלקי, את אורח החיים הנוודי, סובלים מבעיות מורכבות מאוד. לכן פתרונותיה תוקפות אותן מכיוונים שונים.
בין היתר, היא מעודדת גישה חדשה להשתתפות נשים בפוליטיקה כדי לעזור להן לקבל שליטה רבה יותר במשאביהן הדלים היקרים. לדוגמה, כשהגברים עוזבים את שמורת פרלו, כוחן של הנשים נוטה להצטמצם. העלייה בטמפרטורות מאלצת את הרועים להדרים יותר מאי פעם כדי למצוא מים ומזון לבהמותיהם, והם נעדרים מהכפרים למשך תקופה ארוכה וחוזרים רק לכמה חודשים בכל שנה.
עם הזמן, ההיעלמות הזאת דרבנה את סואו לחתור תחת המוסכמות התרבותיות ולשקול מחדש מי אמור להוביל את הדיונים בקהילה. "למה שהנשים בבארקג'י יעבדו כל כך קשה בבית", היא אומרת, "ואז לא תהיה להן השפעה על ההחלטות המתקבלות?"
סואו, הבכורה מתשעה אחים, גדלה במשפחת רועים בבארקג'י, ושם היא למדה להעריך את יופיין של המסורות הקהילתיות. מכיוון שהיא הייתה צריכה לטפל באחיה, היא למדה לעבוד יחד עם נערות אחרות: לאסוף עץ להסקה או לשאת מים מבארות סמוכות. בגיל 18 התחתנה עם גבר שלימד אותה לראות את כוחו של הקולקטיב מזווית אחרת. הוא היה ראש הצוות באספה הלאומית, הפרלמנט הסנגלי, והוא עודד אותה לבקר במתחמי פולאני שונים. היא ישבה עם הנשים וטחנה איתן דוחן ושכנעה אותן להשתתף באספות פוליטיות ולהצביע. "אם לא תשתתפו בפגישה, לא תהיו מעודכנות", היא אמרה להן. "אם המידע לא מגיע אליכן, אתן צריכות לחפש אותו בעצמכן".
בילדותה של סואו לא היה בית ספר מסודר בקהילה ולכן היא לא ידעה קרוא וכתוב עד שנות השלושים לחייה. אחרי שנבחרה לאחת המועצות הכפריות, היא למדה לקרוא ולכתוב, ואז התמקדה בדיני הקרקעות המקומיים.
שמורת פרלו משתרעת על פני 12,300 קמ"ר, והיא כוללת קרקעות מוגנות ואזורי חיץ. היא מוגדרת שמורה כי במהלך הכיבוש הצרפתי של המדינה פיתחו אותה למטרת גידול מקנה, בתקופה שבה הממשלה עוד השקיעה בבארות ואסרה על חקלאות מסחרית בתקווה לעודד את הרחבת העדרים. מאז שסנגל קיבלה עצמאות ב־1960, רועים בעלי אורח חיים נוודי למחצה ממשיכים להשתמש במשאבים הקיימים בשרשרת נאות המדבר שהרשויות יצרו לאורך נתיבי הנדידה שלהם. כיום פזורים 300,000 רועים בכפרים כאן.
בסופו של דבר ארגנה סואו את הקמתן של מועצות מקומיות, ואלה עובדות יחד עם ממשלת סנגל על ניהול זכויות המים האזוריות ומסדרונות הרעייה המשותפים. לאורך הדרך, היא דחפה עוד ועוד נשים להתמנות לתפקידים בכירים בסוכנויות האלה. "כשהצמחייה ניזוקה, הנשים סובלות לא פחות מהגברים", היא אומרת, "ולכן יש להן אחריות לנהל את המשאבים האלה יחד".
מעבר לעבודה על ניהול פעיל יותר של הקרקעות, סואו מתמקדת בדרך לא מסורתית לשמור על שיטות הרעייה המסורתיות: יצירת הזדמנויות נוספות לנשים שנשארות מאחור. נערות ונשים צעירות רבות הן גם מובטלות וגם לא לומדות, ולכן היא השיקה איגוד רועים לנשים הכולל כעת 1,500 מקומיות ו־5,000 נשים מהאזור כולו. האיגוד תמך ביוזמות לנטיעת גינות קהילתיות המספקות מקור מהימן למזון ולהכנסה משותפת, ואף עזר למשפחות נזקקות להשיג ביטוח בריאות. הוא גם הקים קרן סיוע הדדי של 25,000 דולר לצרכים קהילתיים לא מתוכננים.
הפעילות הזו יצרה סוג חדש של מחזור חיים. לדוגמה, דיומה סואו (אין קשר משפחתי לאווה), האישה הראשונה שכיהנה כסגנית ראש העיר בבארקג'י, הצטרפה בתחילת דרכה לאיגוד הרועים לנשים, ושם היא רכשה את הניסיון הפוליטי שהזניק אותה לשורת תפקידים בכירים ומשפיעים יותר. "אנחנו רוצות שהילדים שלנו יהיו משכילים", אומרת דיומה סואו. "ואנחנו רוצות שהנשים שלנו יהיו עצמאיות ופעילות בקהילה המקומית".
כיום, אחד הפרויקטים החשובים ביותר של אווה עומד לכאורה בסתירה למסורת הרועים הנוודים: היא הקימה חווה קטנה כדי לייצר תזרים הכנסות מהימן יותר נוכח החרפת הקשיים המשבשים את אורח החיים הנוודי. בעונה היבשה האחרונה, סואו העסיקה רועה שייקח 45 פרות ו־300 כבשים לנדידה השנתית. זוהי פרקטיקה מקובלת אצל פולאני עשירים. אבל כמו בכל אחת מהשנים האחרונות, היא גם השאירה חלק מהעדר שלה – 5 פרות ו־140 כבשים – אצלה בשדות לאורך כל השנה.
לתפישתה, ההפרדה הזאת לא חותרת תחת אורח החיים הנוודי העתיק, אלא נותנת מודל חדש לשימור אורח החיים הזה – ביטוח נגד הצרות שבעלי החיים עלולים להיתקל בהן בנדידתם. "הרועים חייבים לשנות את השיטות והאסטרטגיות שלהם", היא אומרת ישירות.
הרעיון הזה נולד בפגישה ב־2017, כשהיא ומנהיגים קהילתיים אחרים שוחחו עם שר הרעייה של סנגל. הוא אמר בפומבי כי הוא חושש שהירידה בהיקף המשקעים בעונות הגשומות מקשה על הרועים – הצמחייה המקומית שהעדרים ניזונים ממנה, החלה להיעלם. השר אמר שאחד הפתרונות האפשריים הוא לגדל יבולים עמידים לשינויי אקלים שיניבו עתודות של מזון לבהמות לשימוש בעונות יבשות ארוכות. אחדים מהרועים יצאו משם בזעם, כי התרגזו מעצם המחשבה שכופים עליהם משהו שמזכיר חקלאות מסורתית. אבל סואו הסתקרנה. לפני כמה שנים היא פינתה בקרקע שלה שטח המאפשר להשאיר שם אחוז מסוים של כבשים ופרות לאורך כל השנה, והקימה חממה לגידול עשבים עמידים לחום ועתירי חומרי מזון כמו מראלפאלפה. את העשב הזה מייבשים והופכים לחלופה זולה ושופעת לצמחיית הבר.
שיטת העבודה הזאת הוכיחה את עצמה אפילו באחת העונות הגשומות האחרונות, כשגל קור בלתי צפוי הביא גשמים קפואים וברד לאזור. סואו לקחה חלק מהכבשים מהשדות הפתוחים אל המתחם שלה כדי שיאכלו את העשב שהיא גידלה ויבשה. רק אחת מכל 140 חיות מתה. קבוצה אחרת של בעלי חיים ספגה אבידות רבות יותר כי הכבשים רעו בחלק נידח של השמורה ונאלצו לתפוס מחסה במקום ללא מזון. מתוך 300 בעלי חיים, 70 מתו.
בעקבות המקרה ההוא, סואו משוכנעת יותר מאי פעם שהתגוונות בשיטות הגידול היא ההגנה הטובה ביותר של הרועים מפני שינוי האקלים. מאז היא השתתפה בתכנון ובמימון של פרויקט מענקים המלמד רועים צעירים על חקלאות בהיקפים קטנים. המשתתפים מקבלים שמונה כבשים שאותן הם מחזיקים במכלאה סגורה, וגם מזון, שקתות וגישה לטיפול וטרינרי. הם רשאים למכור את החיות אבל חייבים להשקיע את הרווחים מחדש במספר גדול יותר של חיות תוך שנתיים. אחת המשתתפות, אם חד הורית לשני ילדים, בת 28, מכרה לאחרונה שמונה כבשים והשתמשה ברווחים לקנות תשע כבשים צעירות. היא מתכננת לעשות זאת שוב בעוד כמה חודשים, ואף הקדישה חלק מהגינה שלה לגידול יבולי מספוא.
מובן שלא כל האסטרטגיות האלה יעבדו מחוץ לפרלו, במקומות שבהם בני פולאני עדיין נאבקים על זכויות ומשאבים. אבל בחמש עשרה השנה האחרונות, עבודתה של סואו מול הממשלה עזרה לקהילות המקומיות לקדוח עשרות בארות חדשות, לבנות בתי ספר ומתקני בריאות טובים יותר, ולהשיג הלוואות בנקאיות לרכישת בעלי חיים.
בנובמבר, לקראת בחירות פרלמנטריות חשובות. ביקר אותם אחד המועמדים המובילים עם פמלייה שכללה מאבטחים, מתופפי טם-טם ושני זמרי הלל בשם "גריוטים", שבפתיחת הדיון דקלמו את תולדותיה של סואו. "פעם חשקה כל משפחה בבן בכור", הכריז אחד מהם במלודיות. "אך אווה הבכורה היא מקור גדול לגאווה. אווה שינתה הכול. היא הוכיחה כי בכוחה של אישה אחת לעשות את מה שאלף גברים לא יצליחו".
ביום הבחירות נכנסה אווה לחצר של בית ספר תיכון סמוך כדי להצביע. "פעם, נשים אפילו לא באו להצביע. זה לא עניין אותן", היא אומרת. "אבל אני מביטה בתורים היום ורואה שזה השתנה". יותר מחצי מהמבקרים בקלפיות היו נשים, ומבחינת אווה, זהו הישגה הגדול ביותר.
