ב־23 במאי חתם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על צו נשיאותי שמטרתו להגדיל את תפוקת האנרגיה הגרעינית של ארה"ב פי ארבעה עד שנת 2050. החלטה זו התקבלה על רקע שורת צעדים קודמים שנקט הממשל האמריקני המחלישים את הרגולציה בענף, ומעבירים את הסמכות לאישור הקמת כורים חדשים לידי משרד האנרגיה במקום לסוכנות הפדרלית העצמאית (NRC) שהייתה אחראית על בטיחות גרעינית במשך עשורים.
צו זה, שזכה לתשבוחות מצד יזמים וחברות טכנולוגיה אך גם לביקורת חריפה מצד מדענים ורגולטורים, הוא חלק ממגמה רחבה יותר: חזרתה של האנרגיה הגרעינית אל לב השיח הכלכלי והסביבתי, דווקא בעידן שבו אנרגיות מתחדשות החלו לצבור תאוצה.
לאור זאת נשאלת השאלה: האם מדובר בהתקדמות משמעותית אל עבר העתיד או שמא מדובר בחזרה לאחור?
חזרתם של הכורים הגרעיניים
"אנחנו רואים עלייה אדירה בביקוש לחשמל – הרבה מעבר למה שחזינו לפני כמה שנים", מסבירה פרופ' יעל פרג, ראש חטיבת האנרגיה בבית הספר לקיימות. "אנחנו מחשמלים את התחבורה, את מרכזי הנתונים, אפילו את התעשייה הכבדה. השאלה היא: איך מספקים את כל האנרגיה הזו, ובמיוחד – איך עושים את זה בלי לזהם את העולם?"
לדבריה, אנרגיות מתחדשות לבדן אינן מספיקות: "שמש ורוח לא מייצרות חשמל בקביעות, שכן הן תלויות בתנאים חיצוניים ולא מספקות את הדרישה הקבועה שיש לנו. כור גרעיני, לעומת זאת, מייצר כל הזמן כמויות גדולות של חשמל ובשטח קטן מאוד."
לא רק באמריקה
כיום, הגרעין מספק רק כ-19 אחוזים מתפוקת החשמל בארה"ב, אך טראמפ כאמור מצהיר על כוונתו לשנות זאת. ביטול סובסידיות לאנרגיה ירוקה, הקצאת סמכויות חירום לחיזוק מלאי האורניום והסרת חסמים רגולטוריים, כל אלו מרמזים על כך שהממשל האמריקני הנוכחי מהמר על כל הקופה בקשר לאנרגיה גרעינית.
ארה"ב אינה לבדה. מספר מדינות במזרח התיכון כבר פונות לגרעין: מצרים, טורקיה, סעודיה, איחוד האמירויות – כולן נמצאות בשלבים שונים של הקמת כורים גרעיניים. באירופה, צרפת מייצרת 70 אחוזים מהחשמל שלה באמצעות תחנות כוח גרעיניות, ובלגיה ופינלנד מעל 40 אחוזים. אפילו יפן, שצמצמה באופן ניכר את השימוש באנרגיה גרעינית בעקבות אסון פוקושימה, חוזרת כעת להפעיל כורים.
"זה לא טרנד, אלא מציאות", מדגישה פרג. "אם אנו מעוניינים לעבור מדלקים מאובנים למקור שבאמת יפחית פליטות פחמן, עלינו לשקול אנרגיה גרעינית כחלק מהתמהיל האנרגטי".
הרע במיעוטו
על אף היתרונות הכוללים יציבות בתפוקה והפחתת פליטות פחמן, פרג לא מתעלמת מהחסרונות הטמונים בכורים: "יש חשש טבעי מתאונות, ויש את נושא הפסולת הגרעינית. עם זאת, לא מדובר בכמויות אדירות, ובכורים מתקדמים צפויים לעשות שימוש חוזר בפסולת, וזה יגדיל את היעילות. בכל מקרה, כל מקור אנרגיה פוגע בסביבה באיזשהו אופן – גם בטריות לאחסון חשמל סולארי הן מזהמות ומסוכנות."
בהקשר הזה, בכורים הקטנים שמקדם טראמפ (SMRs) גלומה הבטחה טכנולוגית, בשל היותם מודולריים, זולים ובטוחים יותר, ובשל יכולתם להתחבר לרשת מבוזרת המשלבת אנרגיות מתחדשות.
אומנם כיום ישראל אינה יכולה להקים כור גרעיני לצורכי חשמל, אך פרג רומזת על כך שהקמה עתידית אינה בלתי סבירה: "אנחנו מדינה קטנה, צפופה, עם ביקושים עצומים לחשמל. אם נרצה לעמוד ביעדי האקלים ולהבטיח ביטחון אנרגטי, נצטרך לפחות לשקול את האפשרות הזו."
נראה אם כן שהמרוץ לאנרגיה גרעינית אינו רק טכנולוגי, אלא גם פוליטי, סביבתי וכלכלי. האם נוכל לייצר מספיק חשמל בלי להזיק לעולם שאנחנו מנסים לשמר? והאם נוכל לעשות זאת מהר מספיק?
פרג מסכמת זאת בפשטות: "בסופו של דבר, מישהו צריך לייצר כל אלקטרון שאנחנו צורכים. אם אנחנו לא רוצים שהוא יבוא מדלקים מאובנים נצטרך לחשוב מחוץ לקופסה, וכורים גרעיניים בהחלט כלולים בסל האמצעים העומדים לרשותנו".
