בן לדאני גדל בדרום אפריקה, ובגיל 16 הגיע לישראל במסגרת משחקי המכבייה. "עם סיום המשחקים לקחו אותנו לסיור בירושלים, ומאז הייתה לי תחושה שאני צריך לעלות לישראל ולהתגייס. וזה באמת מה שקרה: עשיתי עלייה, גרתי בקיבוץ ולמדתי עברית".
לקראת הגיוס השתתף בן ביום סיירות, ועבר אותו בהצלחה. "בסיום אותו יום שאלו אותי באיזו יחידה אני רוצה לשרת. לא הכרתי אף יחידה, אז אמרתי להם שאני כאן כדי לתרום למדינה ושאני מבקש שישימו אותי במקום שהם חושבים שאני יכול להתאים. הם שיבצו אותי בעוקץ, והתחושה הראשונה שלי הייתה 'וואי, אני לא יודע שום דבר על כלבים, מה אעשה'? בדיעבד התברר שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שהם יכלו לקבל; היחידה הייתה ממש כמו כפפה ליד.
"התחלתי את המסלול, היה לי קשה עם העברית ועם התרבות השונה, אבל התרגלתי די מהר. אחרי עשרה חודשים קיבלתי רועה הולנדי בשם ג'ק. זה היה מצחיק כי הייתי צריך לתת לו פקודות בהולנדית, ואני יודע ניב של הולנדית שמדברים בדרום אפריקה.
"ג'ק היה כלב מעולה: חמוד, חתיך ולוחם הרבה יותר טוב ממני. חשוב להבין שבעוקץ מצמידים את הכלבים ללוחמים בהתאם לאופי. לפעמים זה לא מצליח, אבל עבורי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. ג'ק ואני התאמנו ביחד במשך חצי שנה, יצאנו לפעילויות מבצעיות והפכנו לבלתי נפרדים".
מלחמה
ב־7 באוקטובר היה בן בבסיס היחידה, ושמע על המתרחש בדרום בשעות הבוקר המוקדמות. "כשהבנו מה קורה ירדנו ישר דרומה, ובמשך ארבעת הימים הבאים נכנסתי עם ג'קי לארבעה קיבוצים שונים. ראיתי שם הכול, את הדברים הכי נוראיים שאפשר לדמיין, ובעיקר ראיתי שנאה. מאותו יום אמרתי לעצמי שלעולם לא אשמור שנאה בלב.
"כעבור שלושה שבועות נכנסו לעזה והתחלנו להילחם. ג'ק אהב את עזה – הוא היה חופשי וזה הרגיש שהוא במקום הטבעי שלו. באותם ימים היינו ביחד כל הזמן; אכלנו ביחד, ישנו ביחד ונלחמנו ביחד. בלילות קרים הוא נכנס לשק שינה שלי, ואני ישנתי על הרצפה על ידו.
"ב־12 בנובמבר קראו לנו לפינוי של פצועים מכוח של הנח"ל שהיה בהיתקלות. הבאתי לשם את ג'ק, ותוך כדי השליחה יצא מחבל וירה בי שבע פעמים. ג'ק חטף את הכדור השמיני. פינו אותי ואת ג'ק בטנק, אחר כך בנמר ואז באמבולנס. בתוך 45 דקות היינו במיטת בית חולים, וג'ק מת כמה דקות אחרי שאיבדתי הכרה.
"הייתי בקומה חודשיים וחצי, ולאחר שקמתי התחלתי שיקום. הרופאים אמרו שאהיה בשיקום שנתיים־שלוש, ואמרתי להם בתגובה: 'אין שום סיכוי שאהיה כאן יותר משנה'. ובאמת, עזבתי אחרי 11 חודשים".
לפני מספר חודשים החל בן את לימודיו באוניברסיטה, ולדבריו הוא יתחיל בקרוב גם לעבוד. "בנוסף ללימודים אני טס עם שורדי שבי בעולם ומנסה לעשות הסברה", הוא מספר. "אני לא יכול לרוץ עכשיו בעזה עם נשק, אז אני מנסה לתרום במה שאני יכול".
על השאלה כיצד הוא מתמודד עם היעדרו של ג'ק, בן משיב: "הוא היה כמו ילד שלי. קיבלתי את ג'ק כשהוא היה בן שנה, וממש גדלנו ביחד. למדתי בזכותו שכלבים הם היצורים הכי שמחים בעולם. בין אם זה ללכת לטיול, להשתין או לאכול – כלבים יודעים שאין להם הרבה זמן בעולם הזה הם אז מנצלים כל יום במלואו, ואני מנסה ללמוד מהם".
