אירוע חסר תקדים: ניו זילנד מתכוונת להשמיד מיליוני טורפים פולשים

השביל היה תלול, מכוסה צמחייה וחלקלק מגשם. היה עליי ללפות גזעי עצים ואגודות עלים כדי לא להחליק במורד ההר. זה היה באביב, העונה שבה בוקעים הגוזלים בשמורת יער זו בצפון ניו זילנד. חברי ואני השתתפנו במיזם התנדבותי שנועד לסייע בהגנה על הגוזלים מפני טורף פולש חסר רחמים – והיינו מצוידים בהתאם. נשאנו בתרמילי הגב שלנו רעל חולדות בניחוח תפוז. 

אבל המטרות המיועדות שלנו לא היו חולדות כלל. יצאנו לתפוס הרמינים, יונקים טורפים קטנים שהובאו לניו זילנד על ידי האדם בשנות ה־70 של המאה ה־19, והשפעתם על הציפורים הילידיות קטלנית במיוחד. גופם של בעלי חיים אלה דק וגמיש, ופניהם דומים לאלה של גורי חתולים. הם היו יכולים להיות כמעט חמודים, אלמלא היו רוצחים הרסניים כל כך. הרמין יכול לטפס על עץ בגובה 20 מטרים כדי לצוד יונה בוגרת, כשהוא לופת ותולש אותה ממקום מושבה על העץ ומוריד אותה בכוח אל הקרקע. לאחר שהכניע את הציפור, ההרמין בדרך כלל נועץ זוג ניבים ארוכים בעורפה כדי לאכול את מוחה, לאחר מכן את איבריה הפנימיים ולבסוף את שאר הבשר. ההרמינים הובאו לניו זילנד כדי לרסן את התרבות הארנבים, אך נעשו מיומנים בקטילת ציפורים שוכנות קרקע כמו הקיווי, הסמל הלא רשמי של ניו זילנד.  

עשרות ציפורים מקומיות קיימות כיום רק בצורת פוחלצים, כמו אלה שבמוזיאון ניו זילנד טה פאפא טונגרווה. מיני הציפורים בניו זילנד התפתחו במשך עשרות מיליוני שנים ללא איום של טורפים יבשתיים, אבל רבים מהם נכחדו תוך פחות מאלף שנים של התיישבות אנושית.

ההרמינים מציבים אתגר מפני שהם חשדניים כלפי מלכודות ורעלים, וכדי לעקוף את הבעיה הצבנו עשרות תחנות פיתיון קטנות – קופסאות מפלסטיק יצוק שהוברגו לבסיסי העצים – ובתוכן כופתיות רעל שחולדות נמשכות אליהן מאוד. החולדות הן עוד מין פולש, אך חשוב יותר להצלחת האסטרטגיה שלנו, הן גם נטרפות על ידי ההרמינים. אם החולדה תבלע מינון גדול מספיק של רעל, כל הרמין שיאכל אותה כנראה ימות גם הוא. כך אפשר לפטור את היער משני טורפים במכה אחת.  

ההיגיון הזה אולי נשמע אכזרי, אך משימה גדולה בהרבה מוטלת על הכף עבור ניו זילנד כולה: הרמינים, חולדות, ועוד יונקים מזיקים לא מקומיים הורסים את האקולוגיה הייחודית של ניו זילנד. במאות השנים שחלפו מאז שבעלי חיים אלה הובאו למדינה, רבים מהמינים הילידיים שלנו חוסלו מפני שלא הותאמו להגן על עצמם מפני יונקים הצדים על הקרקע. כעת אנו מוצאים את עצמנו בנקודת מפנה, ויש לנו סיכוי לזרז צעדים שימחקו דורות של נזק אקולוגי. אף שהדילמות האתיות הנוגעות להתערבות ישירה נותרו מורכבות, האסטרטגיות והטכנולוגיה להריגת הטורפים ממשיכות להשתפר.

לצוד את הציידים

החיים בארץ שתיקרא לימים אאוטארואה (Aotearoa), שם הארכיפלג של ניו זילנד בשפה המאורית, התפתחו במשך 80 מיליון שנה בהעדרם המוחלט של יונקים יבשתיים למעט כמה מיני עטלפים. ואז, תוך הרף עין אבולוציוני, כל זה השתנה כשבני אדם התחילו להגיע לפני כ־750 שנה, והביאו עמם – אמנם לא תמיד במתכוון – גל אחר גל של סכנות חדשות.

עד היום הטורפים הפולשים הנפוצים ביותר צדו עד הכחדה יותר מ־55 מיני ציפורים, ביניהן כמה מציפורי השיר הלא מעופפות היחידות שהיו קיימות אי פעם, שני סוגי של אווזים לא מעופפים, וציפור יוצאת דופן בשם הוייא, השייכת למשפחה של דבשניים המצויה רק בניו זילנד. לציפור הזאת, שהמאורים מייחסים לה קדושה מיוחדת, היה מאפיין חריג ביותר: צורת מקור שונה מאוד אצל הזכר והנקבה. 80 אחוזים מהציפורים המקומיות שנותרו בניו זילנד, כולל הקיווי, ניצבים בפני אותו גורל. תשעים וארבעה אחוזים מהזוחלים המקומיים נמצאים בסיכון דומה, וכן שניים מתוך שלושה מינים מקומיים של צפרדעים. 

כפעולת מנע נגד ההרס, הרשויות בניו זילנד פתחו במתקפה שבמסגרתה בני אדם יצודו את הציידים עד השמדתם המוחלטת. לפני כמעט עשור, ב־2016, ראש הממשלה דאז של ניו זילנד ג'ון קיי הכריז על המטרה הנועזת לכאורה של הממשלה, להדביר לגמרי את מיני הטורפים העיקריים עד 2050. באופן ספציפי, שבעת הפולשים שהוצבו על הכוונת הם שלושה מינים של חולדות, ובנוסף עליהם הרמינים, חמוסים, סמורים ופוסומים. 

קי כינה זאת "מיזם השימור השאפתני ביותר שנוסה במקום כלשהו בעולם." הפיזיקאי הניו זילנדי המנוח סר פול קלהאן, אחד הראשונים שביטא בבירור את חזון ניו זילנד הנקייה מטורפים, השווה את הקושי בהשגת מטרה זו ליצירת תוכנת אפולו – המסע לירח של ניו זילנד. על פי ההערכות עלות המיזם תהיה יותר משישה מיליארד דולר.

שטחה של ניו זילנד הוא 260,000 קילומטרים רבועים, והטורפים הפולשים פזורים לא רק בהרים וביערות אלא גם בקרחונים, שטחי דיונות, בתי גידול לחים ומאות אזורים עירוניים. כל פתרון יצטרך לפעול ביעילות בכל החזיתות האלה.

עם זאת, תשע שנים לאחר השקת הקמפיין לניקוי ניו זילנד מטורפים, מומחי שימור הסכימו שאסטרטגיות הבקרה הנוכחיות – אפילו שימוש ברעל שיהרוג שני טורפים בבת אחת ושיטות אחרות שפותחו בעשורים האחרונים – לא יביאו אותנו למצב של אפס טורפים עד 2050, או אי פעם. קנה המידה הגיאוגרפי גדול מדי, המשאבים הזמינים דלילים מדי, וקשה מדי לשלוט בנזק האגבי.

אבל השגת מטרות שאפתניות כמו טיסה לירח דרשה מאז ומתמיד חשיבה מחדש על כל דבר כמעט. כרגע, זה מה שעושים אקולוגים, ביולוגים, בוני מלכודות, אתיקנים ומהנדסים – הם משלבים את החוזקות שלהם כדי ללמוד מהעבר, תוך האצת קצב החדשנות. חרף המכשולים, ההתקדמות שהם משיגים מאפשרת להם לדמיין עתיד חדש ומלא תקווה: הציפורים מוגנות, הטורפים אינם. 

היסטוריה מפותלת

אין דוגמה טובה יותר מהקיווי להמחשת הצרה שאליה נקלעו בעלי החיים הילידיים של ניו זילנד, שהתפתחו בבידוד. גודלו של הקיווי, התגלמות אהובה של מוזרות ופגיעות, הוא כשל תרנגולת, ויש לו מאפיינים דומים לאלה של היונקים שנעדרו כמעט לגמרי מההיסטוריה האבולוציונית של ניו זילנד. יש חמישה מינים. כולם ליליים וחסרי יכולת תעופה, בעלי שפם כשל חתול ונוצות סתורות ודמויות פרווה. יש להם אפילו מח בעצמות הרגליים – תכונות שאף אחת מהן אינה מאפיינת עופות.

מפגש עם קיווי בטבע, כשהוא מחטט ברקבובית העלים ודוחף את כל 12 הסנטימטרים של מקורו פנימה כדי לתור אחר זחלים, מעביר את הצופה לעידן קדום ואידילי שבו לציפורים לא היה צורך להימלט מאויבים השוכנים על הקרקע. אבל הסביבה המגוננת הזאת השתנתה באחת כאשר בני אדם הגיעו מפולינזיה המזרחית עם הטורף הפולש הראשון שתועד, החולדה הפולינזית, שאולי הושטה בסירות הקאנו שלהם כמקור מזון. הסכנה גברה עם הגעת האירופים, שהביאו עמם את חולדת החוף ואת החולדה המצויה, שכנראה הצטרפו אליהם כנוסעות סמויות בספינותיהם במהלך המאות ה־18 וה־19.

גם העברות מכוונות יותר של בעלי חיים לניו זילנד השתבשו. המתיישבים הקולוניאליים שחררו שילוש קטלני של חמוסים, סמורים וכמובן הרמינים, בניסיון מוטעה לרסן את התרבות הארנבים, שבעצמם הובאו למדינה מבחוץ כבעלי חיים למאכל ולציד. הטורפים שהיו אמורים לדלל את הארנבים כמעט לא השפיעו על מספריהם, ופנו לצוד ציפורים ובעלי חיים אחרים שהיו טרף קל  בהרבה, וחסרי הגנות טבעיות נגדם. לאחר מכן, בניסיון להקים תעשיית פרוות, המתיישבים הניו זילנדים ייבאו את פוסום זנב־המברשת האוסטרלי, שממדיו גדולים מעט מאלה של דודנו האמריקני האופוסום, ויש לו זנב שעיר ופרווה עבה ומשיית. אוכלי כול אלה התפשטו במהירות ביערות ניו זילנד. בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, מספרם של הפוסומים בטבע נאמד ביותר מ־50 מיליון, והם כילו 23,000 טונות של צמחייה בכל לילה, ביחד עם ציפורים וביציהן, חלזונות וחסרי חוליות אחרים. 

הנזק המצטבר שגרמו בעלי חיים אלה הוא כמעט בלתי נתפס. משערים כי לפחות 25 מיליון גוזלים וביצים של ציפורים ילידיות נאכלו על ידי טורפים כאלה מדי שנה. על פי ההערכה, 95 אחוזים מגוזלי הקיווי הבוקעים באזורים שבהם פעילים ההרמינים אינם מגיעים לבגרות. "כל בית גידול בניו זילנד נמצא תחת מצור," אומר קולין מרק, אקולוג נוף מאוניברסיטת קנטרברי (Canterbury).

הניסיון הראשון לבער את הטורפים התחיל לפני 65 שנים ברבים מהאיים הקטנים הסמוכים לחופי ניו זילנד. השיטות והאמצעים היו פרימיטיביים: מלכודות קפיץ מחנויות חומרי בניין למכרסמים; גרסאות גדולות וחזקות יותר עבור הרמינים; פיתיונות מורעלים שהושלכו מאווירונים מנמיכי טוס כדי לכסות אי שלם בקוטלי מכרסמים.

אבל המאמץ צלח. יותר מ־300 איים בניו זילנד נקיים כעת מטורפים, והפכו לשמורות לבעלי חיים יקרי ערך כמו הספנודון המצוי, זוחל דמוי לטאה שכמעט לא השתנה מאז עידן הדינוזאורים, והקאקאפו, התוכי הלא מעופף היחיד בעולם. האוכפית הצפונית ההדורה, הקרויה על שם "אוכף" של נוצות בצבע אדום־חום על גופה השחור כפחם, שרדה בעבר רק באי אחד שהיה נקי מטורפים. מאז היא הוחזרה לאיים אחרים כשאזורים אלה הפכו בטוחים למחיה. 

ביבשת, הניצחונות היו איטיים יותר והושגו בקושי. במיראמאר (Miramar), חצי אי בשטח של עשרה קילומטרים רבועים בעיר הבירה ולינגטון, נדרשו לעובדי Predator Free Wellington (ולינגטון נקייה מטורפים) ארבע שנים כדי לפטור את האזור מחולדות חוף וחולדות מצויות, הרמינים וסמורים. לשם כך היה עליהם להתקין יותר מ־11,000 תחנות פיתיונות ומלכודות בחצרות תושבים, בתי ספר, מרכזי קניות, ואפילו באולפנים שבהם נבנו התפאורות עבור הסרט שר הטבעות. היה צורך לבדוק את כל המקומות האלה פעם בשבוע במשך שישה חודשים לפחות לפני שסגל המיזם החל בתהליך הממושך של איתור בעלי חיים שחמקו מהמלכודות ומהרעלים. לפחות אלף משקי בית במיראמאר הקימו רשת מתנדבים משלהם כדי לסייע.

באמצעות ניהול קפדני, טורפים עיקריים סולקו גם מרצועה של אזור פרא בשטח של 900 קילומטרים רבועים בחלק הדרום־מערבי ההררי של המדינה – הוכחה לכך שההדברה אפשרית הן באזורים עירוניים והן הרחק ממקומות יישוב. אבל בסך הכול, האזור שנוקה עדיין מסתכם בפחות מחצי אחוז משטח המדינה כולה.

מלכודות, רעלים ובינה מלאכותית

עשרות אלפי ניו זילנדים הפגינו נכונות להשתתף במאמץ. בבתי ספר רבים מלמדים את התלמידים איך ללכוד ולהרוג טורפים באופן הומני כחלק מתוכנית של לימודי שימור. כעת מומחי ההדברה רוצים להאיץ את ההתקדמות באמצעות הרחבת ההשפעה של מתנדבים אלה. דן טומפקינס, המנהל המדעי של Predator Free 2050 Limited, חברה המקצה מימון ממשלתי להמצאות עתידיות, אומר שצמצום דרמטי של הזמן הנדרש לתחזוקת התקני ההריגה בשטח עומד בראש סדר העדיפויות.

מלכודות עם מנגנון אתחול עצמי ועם מנפקי פיתיונות אוטומטיים כבר מצליחות בכך. המלכודות יכולות לפעול באופן אוטונומי במשך חודשים, תוך שיתוף מידע על בעלי החיים שנלכדו ונתונים אחרים, כדי לספק לצוות המיזם עדכון שוטף על מספר הטורפים ופעילותם.

בדגם פופולרי אחד, מנגנון הלכידה מוכנס לכלוב עשוי רשת מתכת המוברג לעץ בגובה הכתף, כדי להרחיק אותו מטווח הגישה של ציפורי קרקע סקרניות, כמו הקיווי. הטורפים עולים אל המתקן דרך כבש עץ, והם נכנסים לתוכו מלמטה, נמשכים אל המזון המובטח. (הפיתיון בעל ההרכב המיוחד, המושך הן מכרסמים והן פוסומים, הוא מיונז מתובל.) כשבעל החיים חוצה קרן אור, המלכודת מופעלת. מוט המתה מוחץ את הגולגולות של חולדות ועכברים וחונק את הפוסומים הגדולים מהם בהרבה. לאחר שהמלכודת מופעלת, מנוע טוען אותה בפיתיון חדש ודורך אותה שוב, תוך החזרת מנגנוני ההמתה למצבם ההתחלתי. לאחר מכן הפגר מופל מכלוב המלכודת אל הקרקע.  

המלכודות האלה, שלחלקן יש מאפיינים מתקדמים, מוצבות ברחבי ניו זילנד. באזור האגמים הדרומיים (Southern Lakes) באי הדרומי של ניו זילנד, פול קוואנו, מנהל הפרויקטים של תאגיד התומך ביותר ממאה קבוצות מתנדבים וארגוני שימור, מעריך כי מלכודות עם יכולת אתחול עצמי יעילות פי 49 מהתקנים מסורתיים. "המלכודות עם מנגנון האתחול העצמי לוכדות שניים עד שישה פוסומים בלילה, ובדרך כלל אין צורך לבדוק את המלכודות יותר מפעם בחצי שנה," סיפר לי באתר השטח של המיזם בגבעות שמאחורי קווינסטאון (Queenstown).

מנגד, מלכודת עם דריכה חד־פעמית עשויה להרוג בעל חיים אחד ואז להישאר מושבתת במשך חודש עד שמתנדב יבוא לאתחל אותה. התקנים אחרים המבוססים על טכנולוגיה פשוטה דורשים עבודה רבה עוד יותר. מלכודות רגל, שהיו אמצעי נפוץ בתעשיית הפרוות אך לעתים שימשו גם לבקרת מזיקים, אינן הורגות את בעלי החיים מיד. החוק בניו זילנד דורש שהן ייבדקו מדי 12 שעות כדי שאפשר יהיה להמית את בעל החיים ללא סבל מיותר. ביחד, מלכודות האתחול העצמי באתרי השטח של קוואנו חיסלו יותר מ־7,200 מזיקים בתוך 12 חודשים. "זו טכנולוגיה שמשנה את כללי המשחק," אמר. "בעבר אמרנו שמלכודות לא יביאו אותנו לביעור הטורפים. מלכודות כאלה מאתגרות את התפיסה הזו."

עד עכשיו, היה צריך להציב את המלכודות בתוך תיבות או מבנים שהפתחים שלהם רחבים מספיק כדי לאפשר כניסה של הטורף המבוקש אך לא לכידה בשוגג של מינים שאינם על הכוונת. הבעיה היא, שטורפים רבים חושדים במלכודות – הם חוששים להיכנס לחלל המוגבל של תיבה או מכל אחר, למרות הפיתוי של החטיף הטעים שבפנים.

כעת המצב משתנה הודות לזיהוי באמצעות בינה מלאכותית, המאפשר לבנות מלכודות פתוחות לגמרי. המלכודות האלה, שהשימוש בהן צפוי להתחיל לראשונה השנה, יופעלו רק כאשר הטורף המבוקש יתקרב אליהן ומצלמה מבוססת בינה מלאכותית תאשר את זהות המין. בנוסף, בעוד שמלכודות מסורתיות דורשות שבעל החיים המבוקש ידחוף או ימשוך משהו, או יעמוד על הדק כדי שהן יופעלו, מלכודות בינה מלאכותית אינן דורשות אינטראקציה ברמה כזאת. הן מבטיחות הריגה מידית עם החטאות מעטות, וחשוב באותה המידה, יוצרות פחות נזק אגבי.

בעוד שחלק מהממציאים מתמקדים בטכנולוגיית המלכודות, אחרים מפיקים תועלת מהידע שלהם על התנהגות הטורפים. מוצר אחד שקרוב להשקה מסחרית הוא הספיטפייר (Spitfire). הוא מעוצב לתעל את התנהגות טיפוח הפרווה של בעלי החיים לפעולה קטלנית אחרונה.

ההתקן יוכל להשתמש בחמאת בוטנים כדי למשוך טורפים. כדי להגיע לחמאת הבוטנים, בעל החיים חייב לעמוד על משטח המתעד את משקלו. השקילה מפעילה קרן של אור אינפרה־אדום כדי לאמוד את גובהו ולקבוע במדויק שמדובר במטרה מבוקשת – הכול בתוך שבריר שנייה. ברגע שמבוצע זיהוי ודאי, ההתקן מרסס רעל על בטנו של בעל החיים, מה שגורם לו להתנקות, ותוך כדי כך, לבלוע את הרעל. התקני ספיטפייר יכולים לנפק עד מאה מנות קטלניות ואפשר להשאירם בשטח ללא השגחה למשך שנה.

התפתחות אחת שמרגשת את טומפקינס היא ההפצה המסחרית הצפויה של הרעל הראשון בעולם הפועל באופן בררני על חולדות, כימיקל בשם נורבורמיד (norbormide). הוא התגלה במקרה בשנות ה־60 של המאה הקודמת, אך השימוש בו הופסק בשל יעילות לא עקבית והופעתם של רעלים נוגדי קרישה מהדור השני. כעת נראה שיש לו פוטנציאל להפחית את הנזק האגבי של מאמצי ההדברה. "רעל חולדות שאינו מסכן אף מין אחר משנה את כללי המשחק," אמר.

לדוגמה, רעל החולדות שנשאתי עמי ביער עלול להרעיל בשוגג מגוון של ציפורים ובעלי חיים אחרים, ביניהם כלבים, העשויים לאכול פגרים מורעלים. אפשר לפתח רעל ספציפי לחולדות כדי לסלק את השורדים העיקשים האחרונים באוכלוסייה של מכרסמים ולמנוע פלישה חוזרת שלהם לאחר שהאזור מנוקה, כדי להבטיח שהם יסולקו לצמיתות.  

ניו זילנד מוכנה כעת לאוטומציה של הרג בעלי חיים המוני בקנה מידה חסר תקדים. אבל יש מומחים לזכויות בעלי חיים הטוענים שקהילת מדבירי הטורפים לא מתייחסת תמיד להשלכות האתיות הברורות. "אינני מתנגדת לעקרונות של יוזמת Predator Free 2050," אומרת נגאיו בוסוליי, מנהלת שותפה במרכז למדע וביואתיקה של בעלי חיים (Animal Welfare Science and Bioethics) באוניברסיטת מאסיי (Massey) בניו זילנד. "אבל כאשר מישהו מתכוון לבצע משהו שיש לו השפעה פוטנציאלית על מיליוני בעלי חיים מודעים, יש לו מחויבות אתית לעשות את המיטב עבורם."

מיזם ההדברה – לפחות כפי שנוהל עד כה – אינו עומד בתקן החמלה המתאים, טוענים המבקרים. "הקמפיין של ניו זילנד לחיסול כל בעלי החיים שאינם ילידיים…מסתמך על שימוש ברעלים שידוע כי הם גורמים סבל עז ומוות בייסורים," הצהירה פעילת השימור ג'יין גודול בביקורת אתית משלה על תוכניות ההדברה. "ככל שאני קוראת יותר על התוכנית הזאת, אני נעשית מודאגת יותר."

לעת עתה, חרף הבעיות בתחום רווחת בעלי החיים, רעלים הם עדיין מרכיבים חיוניים במשימה לניקוי ניו זילנד מטורפים. אבל כפי שהסביר לי ג'יימס ראסל, אקולוג וחוקר נשיונל ג'יאוגרפיק הפועל לשיקום אוכלוסיות בסיכון, קיימים שני סוגים של רווחת בעלי חיים שיש לבחון – זו של הטורף וזו של הנטרף. הנזק שטורפים גורמים למינים מקומיים גדול בהרבה מהנזק שאנו גורמים בניהול הטורפים, הוא טוען. "נוכחותם של טורפים יונקים באאוטארואה היא עוולה סביבתית היסטורית," אמר ראסל. "בדיוק כפי שאנו מנסים לתקן עוולות חברתיות היסטוריות, אני מאמין שעלינו לנסות לתקן עוולות סביבתיות היסטוריות."

יום אחד בסוף מאי עזרתי לראסל לתפוס חבורה של סערונים אפורי־פנים, מעופות הים המתחפרים הבודדים שעדיין מקננים במאורות ביבשת. סערון עשוי לחצות אלפי קילומטרים של אוקיינוס בחייו. כשמחזיקים אחד מהם בידיים, תחושת האחריות סביבתית גוברת.

שאלות אתיות

הימנעות מפעולה גם היא טעונה בבעיות אתיות. "לא לעשות דבר בנוגע לטורפים זה לתת להם רישיון להרוג", אומר ברנט ביוון, המנהל את מיזם Predator Free 2050 עבור משרד השימור של הממשלה. "צריך לבחור אפשרות, וזו אפשרות פעילה, כך או כך. מינים מקומיים או בעלי חיים שאינם שייכים לכאן – במי תבחר? בכל מקרה אתה דן בעלי חיים למוות."

למאורים יש נקודת מבט אחרת על הסוגיה. בשבילם העולם הטבעי – טה טאיאאו – הוא בן משפחה במלוא מובן המילה. לפי השקפת העולם המאורית, האנושי ולא האנושי שזורים זה בזה כמו החוטים בגלימה מסורתית. אם תקרע חוט אחד, הבגד כולו יתחיל להתפרק.

באאוטיאה (או במונחים מערביים, המחסום הגדול), אי סמוך לחופי אוקלנד (Auckland), המאורים נוטלים את ההובלה בסילוק הטורפים, כדי שאפשר יהיה לעצור את ההתפרקות ולשקם את הגלימה. הם קוראים למיזם טו מאי טאונגה – שאוצרות הטבע יעמדו איתן. "הם היו כאן לפנינו," אומרת מרילין דיוויס־סטפנס, אחת ממנהיגות המיזם, על המינים הילידיים. "הם הטופונה שלנו (המונח המאורי לאבות קדמונים). נעשה עוול לטופונה שלנו. עלינו להחזיר את המצב לקדמותו."

כעת המיזם תופס תאוצה. לפני שישים שנה, כשהאי הראשון בניו זילנד נוקה מחולדות – פיסת יבשה זעירה ששטחה 20,230 מטרים רבועים – היה נדמה שהניסיון חסר תוחלת, והתוצאה פלאית. בכל עשור מאז, שטחם הכולל של איים שנוקו מטורפים ממשיך לגדול עוד ועוד. הטכנולוגיות והמומחיות של ניו זילנד יושמו בהדברות באיים ברחבי העולם. אפשר למדוד הצלחה בדרכים משמעותיות אחרות. כשהייתי ילד, ביצה של קיווי הייתה תלויה על מסמר בבית החוף של המשפחה במפרץ האיים (Bay of Islands). הביצה הייתה ענקית, אורכה כמעט 13 סנטימטרים מקצה לקצה. נקבות הקיווי מטילות את הביצים הגדולות ביותר יחסית לממדי הגוף בקרב כל הציפורים – עד חמישית ממשקלה של האם. התפעלתי מהביצה אך מעולם לא ראיתי את הציפור. אבל מאמצינו שינו את המצב הזה. היום אני שומע אותם כל ערב במפרץ.