במקדש ריוזן ג'י (Ryozen-ji) שוררת אווירה עמלנית לאורך כול שעות הבוקר. השעה היא מעט אחרי תשע ועולי רגל מצטיידים בפריטים חיוניים: מקלות הליכה מעץ, כובעים חרוטיים, ספרי הדרכה, פעמונים, קמעות וטוניקות אויזורו לבנות. רבים מעולי הרגל עומדים בתור כדי שאומנית הקליגרפיה תחתום במחברותיהם באותיות קאנג'י בצבע ארגמן.
עולי רגל אחרים אוחזים בידם בשלושה מקלות קטורת, המסמלים את העבר, ההווה והעתיד. אחרים מפקידים מעטפות מלאות במזומנים בתיבת עץ גדולה העומדת מחוץ למקדש, ולאחר מכן קוראים סוטרות עתיקות. אט אט חצר המקדש מתמלאת בצלצולי מטבעות, רחשי תפילה ואחת לכמה זמן גם בדנדון פעמון. זוהי חוויה רב־חושית, אך בוא בעת גם שלווה. זוהי שגרת יום יום בת מאות שנים המאפיינת את מסלול הצליינות שיקוקו הנרו.
ביפן יש מספר לא מבוטל של נתיבי עלייה לרגל, אך שיקוקו הנרו הוא מהעתיקים ביותר ומהארוכים ביותר (הוא משתרע על פני 1,200 קילומטרים) במדינה. השביל מקיף את שיקוקו, הקטן מבין ארבעת האיים העיקריים של יפן, הכוללים גם את הוקאידו, הונשו וקיושו. כדי להשלים את השביל על הצליינים (ביפנית: או־הנרו־סאן お遍路さん) לבקר ב־88 המקדשים הפזורים ברחבי האי.
הראשון מבין המנזרים הללו הוא ריוזן ג'י הסמוך לעיר טוקושימה המזרחית, ואילו מנזר מספר 88 ששמו אוקובו ג'י (Okubo-ji), נמצא ליד טאקאמצ'ו (Takamatsu) בחוף הצפוני. לפי המסורת, עולי הרגל אמורים לעבור במסעם הרוחני ארבעה שלבים שונים: התעוררות, הכשרה, הארה ולבסוף נירוונה.
לכל או־הנרו־סן יש סיבות משלו לעלות לרגל. רבים מציינים רגע משמעותי בחיים: שינוי מקום עבודה, לידה, מחלה או הגעה לגיל מסוים. אחרים מחפשים שלווה פנימית או הדרכה רוחנית. הכללים גמישים באופן מפתיע: אתה יכול לעבור דרך כל המקדשים במהלך שבועות ספורים או לעשות את המסע במקטעים ולאורך שנים.
אני אלך במשך ארבעה ימים לאורך 50 קילומטרים, מסע בזעיר אנפין בהשוואה לחודש וחצי הנדרשים כדי להשלים את המסלול השלם. זאת בתנאי שאתה הולך ברגל כמובן: כיום צליינים רבים חוצים את המסלול במכונית, במיניבוס, באוטובוס או באופניים. "השיטה אינה חשובה", אמר לי אחד הנזירים שנקרה בדרכי, "המסע הוא מה שחשוב".
אבי השביל
אור השמש מרצד על השביל בעודי מטפס במעלה גבעה מוקפת בחורש. צמרות ארזים נעות ברוח, צרצור ציקדות ממלא את האוויר ונצרי חִזְרָן מתנגשים זה בזה כמו ענבלים של פעמוני רוח. לאחר זמן מה אני שומע מים זורמים ועד מהרה מגיע למעיין. על שפת המים ניצב ג'יזו, פסל יפני מסורתי הלבוש בבגדים ורודים ולראשו כיפה סרוגה. כמקובל, אני מניח את ידי על ראשו למזל וממשיך הלאה.
הדמות המוכרת ביותר בשביל הוא קובו דאישי (קוקאי), מייסד הזרם האיזוטרי שינגון, אחד מהזרמים הבודהיסטים המרכזיים ביפן. הוא נולד בשנת 774 בזנטסו ג'י – מקדש מספר 75. העלייה לרגל הייתה חלק מרכזי בתרגול שלו, ונאמר שהוא הקים את שביל השיקוקו הנרו במהלך מסע ההארה שערך. במרוצת השנים הפך קוקאי לשותף להליכה, מאמן אישי וגורו בעת ובעונה אחת עבור רבים מהעולים לרגל.
פסלי דמותו של קוקאי מופיעים בכל מקום בשביל: על יד מזרקות קטנות, מתחת לצמח הוויסטריה המשתפל או בחצרות מקדשים. שמם של מקלות ההליכה בהם עולי הרגל משתמשים, דוגיו־נינין ("שני צליינים יחד"), מתייחס אף הוא לנוכחותו הקבועה של קוקאי לאורך המסע.
מתחת לעץ קינמון קמפורי רחב ידיים אני פוגש את אדאצ'י שינובו, שהלכה בשביל כבר שלוש פעמים. בעבר היא צעדה ביחד עם בן זוגה והכלבים שלה – ששמותיהם, איך לא, הם קו וקאי – אך כעת היא הולכת לבדה.
"קוקאי הוא הגיבור שלי. לפעמים העלייה לרגל יכולה להיות בודדה. לעיתים מבלבלת. אתה אף עשוי ללכת לאיבוד. אך קוקאי תמיד שם כדי להראות לך את הדרך", היא אומרת לי.
בדיוק כמו בחיים, בעלייה לרגל ישנם מפגשים בלתי צפויים, עליות, ירידות, שיעורים וקשיים. כשהדרך נהיית קשה, יש רק תשובה אחת: המשך ללכת. זוהי מנטרה שימושית בשיקוקו הנרו, שחלקו הארי כולל מקטעים סלולים ונוחים להליכה, שלעיתים מתחלפים בשבילי הרים צרים, שבילים שחוצים נהרות או שבילים שצוללים לתוך עמקים עמוקים. שורשים מסוקסים וגפנים סבוכים אינם נדירים בשביל, ולעיתים אתה מסתבך בקורי עכביש שנטוו בגובה הפנים. לבסוף אתה מגיע לגרמי מדרגות הידועים בשם הנרו־קורוגשי, שמשמעו 'נחום תקום של צליינים', ולא לוקח הרבה זמן לגלות למה.
סיפורי מקדש
בימים אלה, עולי הרגל הבודדים שבוחרים לעשות את המסע ברגל שוהים בריוקאן (פונדקים). לפני מאה שנים הציעו מקדשים רבים שוקובו (מקומות לינה לעולי רגל), אך כיום רק קומץ נשאר מהם. שוקבו שממשיך לפעול נמצא במקדש 6 ששמו אנרקו ג'י (Anraku-ji – 'השמחה הנצחית') אליו אני מגיע תשוש אך מרוצה בסוף יום ההליכה הראשון שלי.
שער עץ מרשים מוביל אל החצר הפנימית, מלאה בעצים גזומים, דרכי חצץ, בריכות, מזרקות ופגודה קטנה. בהמשך נמצאים שני המקדשים העיקריים – אחד לפטרון המנזר, השני לקוקאי – ומבנים צדדיים. חדר ההארחה שבו שוכנתי נטול כל ריהוט, מלבד שולחן עץ ומזרן פוטון. הארוחות מוגשות בחדר אוכל, ויש אמבט אונסן לוהט שבו עולי רגל יכולים לתת מנוחה לשריריהם הדואבים.
לאחר הרחצה באונסן אני פוגש את הנזיר הראשי של המנזר, הטאקדה יוהו, לשתיית תה של אחר הצהריים ואכילת פצפוצי אורז. יוהו לבוש כיאה לנזיר שינגון – גלימה לבנה, מעליה גלימה שחורה ומעליהן אפוד מסורתי בצבע כתום. משפחתו חיה במנזר מזה ארבעה דורות, הוא אומר לי, והוא חש גאווה שהמקום עדיין מציע לעולי הרגל את ההזדמנות לחוות את החיים בתוך מקדש פעיל.
"אנשים מגיעים לשיקוקו כדי למצוא נתיבים חדשים", הוא אומר. "בעלייה לרגל, אתה מתרחק מהיום יום כדי לנקות את התודעה ולרענן את החשיבה שלך. אבל לכל אחד יש את הסיבות שלו וכל אחד לומד משהו שונה מהחוויה הזו", הוסיף.
מאוחר יותר באותו ערב הוא מזמין אותי לטקס לכבוד אבותינו. אנו פוסעים בדממה לתוך המקדש, יושבים ברגליים משוכלות באולם התפילה ואחר מדקלמים ברכה המלווה בצלילי גונג. אנו משרבטים על פיסת קלף שמות של קרובי משפחה וחברים שפסו מן העולם, מניחים אותם ביחד עם נר דולק בסלסלה ומשלחים אותה במורד הנחל הקדוש של המקדש, כמעין סמלים שנישאים אל החיים שלאחר המוות. זהו טקס בן מאות שנים שנגע לליבי. מנהג נוסף שנמשך על השיקוקו הנרו הוא או־סטאי (o-settai), מתן נדבה לעולי רגל; מספר פעמים לאורך המסלול עצרו אותי עוברי אורח והניחו בחיקי ממתקים, חטיפים ובקבוקי שתייה.
לעתים קרובות, העלייה לרגל מרגישה כמו מסע לתוך נבכי העבר של יפן. המקדשים העתיקים ביותר מתוארכים למאה ה־16. מבניהם הם תוצר של ארכיטקטורה קפדנית, אך שמותיהם – מקדש 'עננים מרחפים', מקדש 'מעיין הזהב', מקדש 'מלך הרפואה' – כמו נלקחו היישר מתוך האגדות.
במרוצת השנים נקשרו בכל מקדש שפע של אגדות מקומיות, המונצחות בפסלי אלים, דרקונים, נחשים, פילים ועגורים. סיפורים רבים קשורים בקורות חייו של קוקאי: עריכת משתה רב־משתתפים מדג בודד שהעלה בחכתו; קללת מוות שהטיל על קמצן אנוכי; מעיין קדוש שנוצר בעקבות מכה אחת שהכה במטה שלו.
האהוב עליי הוא משוסן־ג'י – מקדש 'ההר הבוער' – אליו אני מגיע בסוף היום השלישי למסע. שביל מפותל שמצדדיו ניצבים פסלי בודהות ובודהיסטוות מוביל אל השער, ובחצר הפנימית ניצבים ארזים. מסופר כי במנזר זה נתקל קוקאי בדרקון אכזר שהשמיד את יערות הסביבה. קוקאי גירש אותו אל ההר, שם הוא עדיין ישן, אך מעת לעת מתעורר מתרדמתו – מה שגורם לרעידות האדמה שמהן האי שיקוקו סובל, כמו מרבית יפן.
שירים מההר
ביום האחרון שלי, אני מגיע מוקדם לקאקורין־ג'י – מקדש יער העגורים (מספר 20) – השוכן בעמק קריר ומוצל. אישה מהכפר הסמוך קוטפת אפרסקים, תפוחים וסודאצ'י – פרי הדר דמוי ליים. היא מציעה לי מהפירות להתרעננות. האפרסקים מתוקים, הסודאצ'י חמצמץ. כמובן שהיא מסרבת לקבל תשלום. "או־סטאי", היא אומרת.
מכאן והלאה הטיפוס נהיה קשה למדי. טאיירו ג'י ((Tairyu-ji, מקדש 'הדרקון הגדול', שבו קוקאי עשה מדיטציה במשך 50 ימים, נשמר על ידי הדרקון שעל שמו נקרא המקדש. המנזר מכונה בפי המקומיים נאנשו ('מקום קשה'), ולא בכדי ;הוא שוכן על פסגת גבעה בגובה של 450 מטרים שאליה מגיעים דרך גרם מדרגות בלתי נגמר, שפוגע ברגליים וברוח בה במידה. עבור עולי רגל שאינם מיטיבי לכת, קרונות רכבל עושים את דרכם בנוחות לפסגה.
אני מגיע להר בשעת אחר צוהריים מוקדמת. הפסגה אפופת ערפל, שמטיל על הכול אור אפור ורך. בשער אני עורך את הטקס הרגיל שלי – קד קידה, רוחץ ידיים, מכה בגונג, מדקלם תפילה ונכנס פנימה. פסלי דרקונים מגולפים מוצבים מתחת למרזבים ולקורות המקדש. במשרד, אומנית הקאנג'י חותמת במחברת שלי עם ציור של דרקון אימתני. אני קונה קמע דרקון מוזהב ומצמיד אותו לתיק הגב שלי, ואז שם פעמיי למקדש כדי להדליק את שלושת מקלות הקטורת האחרונים שלי.
במקדש אני פוגש את קוס נאוקי, צליין כסוף שיער בשנות ה־70 לחייו. "לפני עשור אובחנתי עם סרטן ונתנו לי חמש שנים לחיות", הוא אומר. "אני עדיין כאן, ובשל כך אני מתמלא בהכרת תודה". את הישרדותו הוא מייחס להכשרתו כיאמאבושי – נזירי הרים סגפניים המחפשים הארה באמצעות מאמץ פיזי ושהייה בטבע.
הוא מפנה אליי את גבו כדי להראות לי את טוניקת האויזורו הלבנה שלו, המעוטרת בחותמות אדומות מכל מקדש שבו ביקר. הלבן מסמל טוהר רוחני, הוא אומר; יום אחד, הוא ייקבר עטוף בגלימה. על צווארו הוא נושא קונכייה, שלדבריו מרחיקה רוחות רעות ומכבדת את אלוהויות המקדש. הוא מרים אותה אל שפתיו ונושף. צלילים מסתחררים סביב קירות המקדש, עולים, יורדים ונישאים על ידי הרוח. הצלילים מזכירים לי נשיפה של דרקון – וכמו כל כך הרבה דברים על ההנרו – כמו הד מתקופה אחרת.
