לאמות אולי מלחכות עשב בכל מקום בהרי פרו, אבל אף אחת מהן אינה מרשימה כמו אלו המגולפות בסלע בצ'וקקיראו (Choquequirao). שני תריסרים של לאמות מפתיעות – מעוצבות באבן לבנה – קבועות בקירות שיסט אפורים זה מאות בשנים.
"אין עוד דבר דומה לזה באנדים" אומר גורי־טומי אקבריה, שמתמחה באמנות סלע פרהיסטורית ועובד במתחם הארכיאולוגי הקדם־קולומביאני הנרחב הזה מאז 2005, שנה לאחר שהתגלו הלאמות. "זאת הייתה אמנות חדשנית שנוצרה לפני המאה ה־16 ומאז לא חזרה על עצמה".
באנדים של דרום פרו, צ'וקקיראו היא האחות הקטנה של מאצ'ו פיצ'ו, שאליה באים יותר תיירים והמרוחקת ממנה רק 44 קילומטרים מצפון־מזרח. מתחם המבנים נוצר על ידי אדריכלי האינקה; הוא כולל אולמות טקסיים, חדרים שהכילו בעבר שרידים חנוטים, טרסות מורכבות לעיבוד חקלאי ומאות בנינים שבהם חיו ועבדו קהילות האינקה.
אבל האטרקציה המרכזית לתיירים ולארכיאולוגים כאחד היא הלאמות – שנראות כאילו הן נעות בתהלוכה מתמשכת לעבר הכיכר המרכזית בחורבות, שם אולי הועלו קורבן לאמות חיות בתקופת האינקה.
המסלול אל צ'וקקיראו לגובה 3,000 מטרים לא נועד לבעלי לב חלש. המבקרים טסים לרוב אל פנים הארץ מלימה אל קוסקו (Cusco) [ומשם נוסעים לקצ'ורה, נקודת ההתחלה של השביל המוביל אל החורבות]. אתר צ'וקקיראו נגיש לאנשים רק ברגל (או ברכיבה על פרדה).
לוקח לרוב יומיים או שלושה לעשות את הטרק אל החורבות ובחזרה בשביל שאורכו 63 קילומטרים, הצמוד ברובו לצלע צוק, בעוד נהר האפורימק (Apurímac) שוצף מתחתיו. השביל שזור בסלעים ועתיר שיחים קוצניים, אבל שווה לסבול כל בוהן דקורה וכל זרוע שרוטה כדי לחוות את נופי האנדים המנוקדים בשלג ואת המבנים המסתוריים שנתקלים בהם בדרך.
פרויקט רכבל שנוי במחלוקת שהוצע באזור היה יכול לשנות את המסע במידה ניכרת על ידי העברת המבקרים אל בסיס החורבות. התומכים בפרויקט אומרים שההכנסות מתיירות יביאו שגשוג לאזור; המתנגדים טוענים שרכבל עלול לגרום לקריסת המתחם כולו. לפי שעה, המיקום הנידח של האתר והקושי להגיע אל חורבותיו מסייעים לשמר את איכות הקסם המיתי שלו.
אבל צ'וקקיראו, שם שמשמעו בשפת קצ'ואה 'עריסת זהב', לא היה תמיד מקום שמוכר רק למעטים. בתקופה הקדם־קולומביאנית, כשהמקום שגשג, הוא שכן לצד מסלול שאנשים חצו אותו כשנעו בין פסגות האנדים לבין מישורי הג'ונגל.
המרכז של צ'וקקיראו – שכולל כיכר פתוחה המכילה מזרקות טקסיות, בניין עתיר חדרים ששימשו לפולחנים ונישות לשרידים חנוטים – הוא קטן מזה שחווים המטיילים במאצ'ו פיצ'ו, אבל המתחם עצמו גדול בהרבה.
כאשר מתקרבים המטיילים אל החורבות, הדבר הראשון שנגלה לעיניהם הוא טרסות, במות דמויות מדרגות שפונות לעבר צלעות גבעות ואל תוך קרקע חקלאית, שעדיין מעובדת על ידי חקלאים ברמות הפרואניות. בצ'וקקיראו יש קילומטרים של טרסות, שרבות מהן מכוסות בצמחייה, והן נמתחות מפסגת החורבות כשני קילומטרים מטה לעבר נהר האפורימק.
מבל קוברוביאס, שמשפחתה חיה בקהילה הסמוכה מרמפאטה (Marampata) במשך יותר ממאה שנים, אומרת שאבותיה הקדמונים השתמשו בטרסות לנטיעות ולרעיית חיות משק עד שנות השמונים של המאה הקודמת. פינוי הטרסות מצמחייה הוביל את הארכיאולוגים אל לאמות הסלע.
גוף הלאמות הלבן, שבולט על הרקע המנוגד של הקירות האפורים, מדגיש את העומק והממדיות. הן משקפות את אור השמש כאשר קרניה פוגעות בהן בכל יום בשעות אחר הצוהריים.
גודלה של צ'וקקיראו ומיקומה הנידח משמעם שמעולם לא נערכו חפירות במרבית האתר. נלסון סיירה, שמפעיל את חברת הטרקים להרים גבוהים ריטיסויו (Ritisuyo), מצביע על תלים מכוסים בגפנים מאחורי קרחת היער המרכזית. אלה אינן גבעות קטנות אלא מבנים שקרסו וצמחייה סבוכה שהשתלטה עליהם. "נדרשת עוד כל כך הרבה עבודה, אבל שחזור האתר כולו יהיה עשייה אדירה", הוא אומר.
בתאוריה, הרכבל המוצע עשוי לעורר עבודת שחזור של האתר ולתת דחיפה לכלכלת האזור. אבל הרעיון של הגדלת התיירות הוא בעיה מטרידה וחרב פיפיות בחלק זה של האנדים. אונסק"ו, בשל החשש מנהירה של מבקרים אל מקומות רגישים, איים בעבר להכניס את מאצ'ו פיצ'ו לרשימת האתרים "בסכנה". מערכת רכבל תביא לא רק יותר מבקרים לצ'וקקיראו אלא גם את סוג התשתית שעלולה לגרום נזק לאזור השברירי.
יש המתלוננים שנגישות למסה של מטיילים לאזור הקדוש עלולה לפגום בקסמו הנדיר שטרם התגלה להמונים – ולפגוע בעסקי התיירות הקטנים שכיום מביאים לשם אנשים. מלקורה פוגה, שמציעה מקומות אכסון ומנהלת מסעדה בצ'יקיזקה (Chiquisca) בצד האפורימק של השביל, חוששת שרכבל יאלץ אותה ואחרים לזנוח את דרך חייהם.
"אנחנו תלויים בתיירות", אומרת פוגה. "הרכבל יהיה כמו להרוג את שורשי העץ ולחשוב שהעץ יוכל לחיות. אנחנו לא נשרוד".
סמואל קיזפה, נהג פרדות גמלאי למחצה, אומר שרכבל יגרע עבודות מאנשים כמוהו וממגוון שלם של ספקי שירותים שנסיעה מהירה ברכבל תעקוף את עסקיהם. אחד משבעת ילדיו, חוזה לואיס, הוא גם נהג פרדות, ומשפחתו מנהלת חנות קטנה ואתר קמפינג בקוקמסאנה (Cocamasana) לצד השביל.
רבים מהמבקרים שחווים את המסע הרגלי אל צ'וקקיראו אומרים שעוד משהו עלול ללכת לאיבוד. "הדבר המושך בצ'וקקיראו הוא שלוקח זמן רב להגיע לשם, ולכן נדרשת מחויבות לעשות את המסע" אומר מדיסון מק'דונלד, בן 26, מיוסטון.
נלסון סיירה מחברת ריטיסויו אומר שהממשלה צריכה להתמקד בשיפור התשתית הקיימת ולא להתווכח על רכבל. "תחזוקה של השביל ושיפור השירותים יאפשרו זרם גדול יותר של תיירים ויבטיחו פרנסה למקומיים. צ'וקקיראו לא תהיה כמו מאצ'ו פיצ'ו, אבל האנשים שבאים אליה אינם מעוניינים בעוד מאצ'ו פיצ'ו. צ'וקוקיראו היא האתר המשלים המושלם."
טיפים לנסיעה
איפה להתחיל
העיר קוסקו, שבפרו, היא שער הכניסה לצ'וקקיראו. הנסיעה מהעיר הקולוניאלית באוטובוס או ברכב נמשכת ארבע שעות עד קצ'ורה (Cachora), שם נמצאת נקודת ההתחלה של השביל. חברות כמו ריטיסויו, סלקנטיי טרקינג (Salkantay Trekking) ואינטנס פרו מציעות טרקים מודרכים.
מתי לנסוע
בהתחשב במיקום הנידח ובהיעדר אפשרויות לתחבורה ציבורית, חברות נסיעות ומדריכים פרואניים ממליצים לערוך את המסע לצ'וקקיראו במהלך העונה השחונה באזור, שנמשכת בערך מאפריל עד נובמבר.
מה להביא
בין אם המטיילים בוחרים לצאת לטרק מודרך או לערוך את המסע לבדם, השביל לצ'וקקיראו הוא מאתגר. נעלי הליכה גבוהות ומקלות הליכה הם הכרחיים, וכך גם פנסים, קרם הגנה ודוחה יתושים.
