פורסם בגיליון ספטמבר 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
התחלתי ללכת בסין באוקטובר 2021. נקודת ההתחלה הייתה בדרום מערב המדינה, ומשם התקדמתי לאט לכיוון צפון מזרח בעקבות קו גיאוגרפי דמיוני הקרוי חו ליין (Line Hu), שמפריד בין מזרח סין הירוק והמאוכלס בצפיפות לבין מערב סין הצחיח והמיושב בדלילות. לא הבחנתי בסינים רבים הנוהגים בכלי רכב בדרכים שעברתי. לא לראות איש עד האופק בארץ המונה 1.4 מיליארדי בני אדם זו תחושה מוזרה, אך לא באמת הייתי לבדי — פגשתי רוחות רפאים מהעבר.
כבר כמעט 12 שנים ברציפות אני הולך ברגל בעקבות אבותינו הפרהיסטוריים שנדדו מאפריקה. המסע התחיל באפריקה ויסתיים בדרום אמריקה. כשעורכים מסעות רגליים כאלה בעולם, מתחילים להבחין ברובדי ההיסטוריה בסימנים הקדומים שעל פני הארץ. מקומות מסוימים בקושי הוזכרו במילה לאורך ההיסטוריה, אחרים רבודים ברמזים ובהדים של הזמן ושל האנשים שהלכו שם. כזו היא סין, נוף עתיר סיפורים.
במחוז יונאן (Yunan) הלכתי בדרך בורמה הספוגה בדם וזיעה של 200 אלף פועלים כפריים שעבדו שם בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאוחר יותר צעדתי על שביל מרוצף חלוקי אבן, שארית של דרך המשי בת אלף השנים במחוז סצ'ואן. במחוז שאנסי (Shaanxi) העלו מגפיי אבק בדרך המהירה צ'ין (Qin) שנכבשה לפני יותר מ־2,000 שנים כדי להגביר את מהירות הדהירה של פרשי הקיסר לאזורי הספר של מונגוליה — 725 קילומטרים של גבעות — לשלושה ימים בלבד, כך לפחות האגדה מספרת. אבל דרך רפאים אחת בסין שצפה ועלתה אצלי לרוב בתודעה, בייחוד באזורי פנים הארץ, הייתה צ'אנג ג'נג (Chang Zheng) — המסע הארוך.
כל תלמיד בית ספר בסין מכיר את הסיפור: לפני 90 שנים, באוקטובר 1934, בעוד סין שרויה במלחמת אזרחים איומה, אנשי המפלגה הקומוניסטית הצעירה וצבאה האדום, הכפרי ברובו, נמלטו מבסיסיהם בדרום סין לאחר שהובסו בידי הממשלה הלאומנית של צ'אנג קאי שק. כדי למנוע את חיסולם המוחלט, נסוגו הקומוניסטים ברגל מרחק של 9,650 קילומטרים במזרח ההימלאיה; הם חצו נהרות מוגנים בארטילריה והלכו דרך ביצות שגברים ובהמות משא נבלעו בהן כלא היו. יותר מ־80 אלף חיילים ותומכים שהלכו אחריהם — גברים, נשים וטף — יצאו למסע הזה. כעבור שנה נותרו רק 8,000 מהם. הניצולים ששרדו סתתרו במערות בשאנסי, ולאחר מכן הקימו מחדש את תנועתם המהפכנית. ב־1949 הם פשטו ברחבי סין ושינו את הארץ הזאת ואת העולם לעד.
"האם הכירה ההיסטוריה אי פעם מסע ארוך כמו שלנו? לא, מעולם לא", התפאר מאו זדה דונג, שכמו משה רבנו, עיצב מחדש את הנסיגה של חסידיו והפך אותה לסיפור גבורה של ניצחון והתחדשות. "המסע הארוך הכריז לעולם שהצבא האדום הוא צבא של גיבורים".
בסין של היום איש אינו מדבר כמעט על המסע הארוך. הוא נלמד בבתי הספר ונעשה קלישאה היסטורית, כמו חציית הדלאוור של ג'ורג' וושינגטון או חציית האלפים על ידי חניבעל. אבל כשאני יושב על מדרכות בכפרים ריקים למחצה בסצ'ואן ולוגם לימונדה מקומית מבקבוק, או כשאני מקרטע בשדות התירס הקפואים בשאנסי, אני כמעט יכול לשמוע, אם אני מקשיב היטב, את קולות הרשרוש של אלפי סנדלים קלועים מעשב מדשדשים לצידי; צעדים של טור רפאים שנמתח בעת ההיא לאורך 80 קילומטרים. ושוב אני שואל את עצמי: לאן צועדת סין היום?
אני יוצא מיונאן בתחילת 2022 דרך פסגות הקרח של רכס חנגדואן (Hengduan). מעברי ההרים הנמוכים ביותר נישאים לגובה 4,200 מטרים ומכוסים בשלג טובעני בעומק שוק הרגל. לרגליי נפרשת סצ'ואן כולה. בהליכתי המגושמת אני מדרדר סלעים למטה אל מנזר מולי (Muli), שם נזירים טיבטים משחקים כדורסל. הם לבושים גלימות בצבע כתום ונועלים נעלי כדורסל אמריקניות. "תרגלו בודהיזם עם מאפיינים סיניים" מפצירה כרזה אדומה ענקית התלויה לרוחב המקדש.
באזור הספר הזה, הדליל בחמצן, נתקלו מאו וחסידיו בהתנגדות עזה במהלך המסע. הקומוניסטים הגיעו מהשפלות המהבילות של סין. מבחינתם, ההרים הגובלים בטיבט היו מכשול עוין, מאוכלס במיעוטים שלא מבני חאן (Han), כמו רוב הקומוניסטים, אלא בתמהיל של רועים מקבוצות אתניות שונות, תושבי המקום שמכונה 'המסדרון השבטי'. מחווה של רצון טוב שהפגין הצבא האדום בחלוקה מחדש של רכוש פיאודלי לא הרשימה את הנוודים למחצה.
"כשהאדומים נכנסו למנטדזו (Mantzu) ולטריטוריות הטיבטיות, הם נתקלו לראשונה באוכלוסייה מאוחדת בעוינותה כלפיהם, וסבלם בקטע זה של המסע הרגלי עלה על כל מה שחוו בעבר", כתב אדגר סנו בספרו המכונן 'כוכב אדום בשמי סין' שהנציח את המסע הארוך לקהל הקוראים המערבי. "היה להם כסף אבל הם לא יכלו לקנות מזון; היו להם רובים, אבל אויביהם היו סמויים מן העין". הצבא המורעב פשט על שדות הלפת. החיילים גוועו ברעב.
למרבה המזל, אני אינני מורעב. האנשים בדרכי אדיבים ויש תמיד מזון. יום אחד אני מחליק דרך מנהרה קפואה של כביש ראשי, יותר משלושה קילומטרים אורכה. השומר הבודד של המנהרה, איש תחזוקה בן הקבוצה האתנית יי (Yi) ששמו שן חאו גר לבדו בבניין הגנרטור עם תנור עצים. "יש לי כל מה שאני צריך. דברים עם תג מחיר? לא תוכל לקחת אותם איתך כשתמות", מזכיר לי שן וממלא את משכנו האפלולי בעשן עצים בעודו מכין לנו תה בחמאת יאק ואטריות מהבילות. "דברים בלי תג מחיר, כמו אהבה וידידות, אולי את אלו תוכל לקחת".
אני חושב על דבריו של שן כשאני כושל, מסוחרר מהגובה, אל כפרים עם וילות חדשות לגמרי בנויות אבן. הבתים המרשימים האלה, שבנייתם התאפשרה מהלוואות כפריות קלות להשגה, מאוכלסים בעיקר בזוגות שפניהם צמוקות מפגעי הגיל והאקלים; אנשים שאבותיהם קראו תיגר על הצבא האדום. הכבישים המקומיים הם ללא דופי, עשויים מיציקת בטון. קליטת האינטרנט סבירה. אני תוהה אם שירותים כאלה הם מחווה של רצון טוב מצד ההנהגה כדי להיטיב עם התושבים לאחר ההתקוממויות הטיבטיות ב־2008. נראה שנכרתה עסקה ישנה: שגשוג בתמורה לשקט.
שתי נערות נמרצות מחליטות להדריך אותי לאורך הדרך המובילה לג'יולונג (Jiulong). אחת מהן היא בת הקבוצה האתנית יי והאחרת ממוצא טיבטי. הן אינן דוברות את שפות המיעוטים שלהן, אין להן צורך בכך, אמרו במשיכת כתף, השיעורים בכיתה נלמדים אך ורק במנדרינית. הן התקדמו והותירו את הוריהם מאחור במסורת העבר. "למה שבכלל נלמד אנגלית?" אומרת נערה אחת בקריצה, "בקרוב סינית תהיה השפה המדוברת בכל מקום".
באביב אני הולך על כביש ראשי בצורת לולאה. פועלים שעובדים בכביש חולקים איתי קלמנטינות מארוחת הצוהריים שלהם. אני מגיע אל זירת הקרב האיקוני של המסע הארוך מ־1935: גשר שרשרת הברזל התלוי לודינג, מעל הנהר דדו. בעת ההיא רוב הקרשים הוסרו מגשר ההליכה ונותרה רק שרשרת הברזל שנמתחה מגדה לגדה. הקומוניסטים שניסו לחצות את הגשר נתקלו בהתנגדות מצד צבא המצביא המקומי. מתנדבים מהצבא האדום נלחמו בחיילים המקומיים בעודם נצמדים אל שרשרת הברזל, והביסו אותם.
אדגר סנו תיאר את האירוע בהתלהבות: "בזה אחר זה הציעו את עצמם חיילי הצבא האדום, נכונים לחרף את נפשם, ומתוך אלה שהתנדבו נבחרו 30. לגבם נקשרו רימונים ורובי מאוזר, ועד מהרה הם התנדנדו מעל זרם הנהר השוצף, מעבירים יד אחרי יד, נצמדים אל שרשרת הברזל". כיום הגשר הוא אתר תיירות שמסמל את התקופה הקומוניסטית של סין. בסמוך אליו רוקדים טיבטים קשישים ריקוד לארבעה זוגות בצורת ריבוע, בעוד נגן הקלטות שלהם פועם בשירי פולק־פופ סיניים.
מאו ואני נפרדים זמנית בקניון הנהר דדו. צבא הרפאים המהפכני שלו נע צפונה כדי להתחמק מצבאות הלאומנים ולהיעלם בערבות עשב הבר ובביצות של גנסו (Gansu). אני פונה מזרחה לעבר העיר הגדולה צ'נגדו (Chengdu), בירת סצ'ואן. אבל תחילה עליי לטפס על הר ארלנג (Erlang), שגובהו 3,350 מטרים, כדי לפגוש אדם שהוא אולי הבייפו (beifu) האחרון שנותר לאחר שהשיירות הרגליות החלו לדעוך לפני 80 שנים.
בייפו הוא הכינוי של סבלי התה האגדיים. במשך 250 שנים הם נשאו משאות תה כבדים על גבם מסצ'ואן אל תוך רמות טיבט. גם ילדים יצאו למסע הייסורים המדהים הזה. אומץ הלב של הסבלים האלה היה לאגדה; לרוב הם עשו את המסע יחפים לאורך 240 קילומטרים של צוקים מושלגים, בעודם נושאים מטען של מכלי במבוק מלאים בתה שמשקלם עד 180 קילוגרמים. חלקם התמוטטו מרעב או מחשיפה לאיתני הטבע בשבילים הקפואים של ההרים, אחרים נפלו אל מותם, גופותיהם מתגלגלות אל תוך קברים עלומים ומטענם נישא בידי עמיתיהם הניצולים שהמשיכו במסע.
"היו שודדים רבים בין קנגדינג (Kangding) ללודינג", אמר וואנג שיקנג, בן 89, בקול צורמני ורם, כמנהג כבדי השמיעה. "לשודדים לא היה אכפת מהתה שלנו. הם תמיד תקפו אותנו במסע חזרה לאחר ששילמו לנו. הלכנו בקבוצות של 20 אנשים לצורך הגנה". התשלום על כל מסע הליכה הלוך ושוב שנמשך שלושה שבועות היה חופן מטבעות שהספיק לשק מלא בתירס. "אני עדיין מרגיש כאבים", מודה וואנג, אולי הסבל האחרון שנותר בחיים, "יש לי ראומטיזם בברכיים ובגב".
אני מטפס בשבילים הקשוחים שעבר בהם וואנג בתנאים של ערפל כבד, קרח, שלג ורוחות עזות. כשאני עוצר להסדיר את נשימתי, אני מבחין בחורים מוזרים שנקדחו בסלע היסוד השטוח. הם נוצרו מנעיצתם של מאות אלפי מקלות הליכה מעץ, 'גואיְְדְזְה', שהיו הכרחיים להמוני סבלי התה. כאן שוכנת המצבה למעצמה האמיתית של סין, אני חושב לעצמי, הנחישות המדהימה של אלה הקרויים אנשים פשוטים, שלא זכו להוקרה בהיסטוריה.
אני ממשיך הלאה במסלול שכתב אדגר סנו. ספרו מ־1937 זכה לשבחים על תיאור קלאסי של סין המהפכנית, אך גם הוקע כנאיבי מדי לגבי הקומוניסטים. אדגר סנו היה כתב של מגזין החדשות האמריקני Post Evening Saturday, ונסע בחשאי לפגוש את מאו במבצרו בשאנסי. הוא היה מחוסן נגד "אבעבועות רוח, טיפוס הבטן, כולרה, טיפוס וחיידקי דבר. כל חמש המחלות היו נפוצות בצפון מערב המדינה". התפרצות של מגפת דבר הדאיגה אותו במיוחד. כמאה שנים אחר כך אני מתנהל בכבדות בקיץ הדביק של סצ'ואן, מזגזג כדי להקיף את אזורי הסגר שהוכרזו בגלל מגפת הקורונה.
צ'נגדו היא העיר הענקית הראשונה שלי, עיר של 16 מיליוני בני אדם עתירת גנים ותרבות. אבל סגרים בלתי צפויים ברחבי שכונותיה מאלצים אותי להתקדם. אני חייב להגביר את קצב ההליכה ולחצות את המטרופולין הענקית בשלושה ימים.
כעבור שישה חודשים, בסיאן (Xi'an), המרכז העירוני הבא שלי, מבטלים לפתע את סגרי הקורונה הדרקוניים של סין. אני מגלה את הדבר בקימה מבוהלת עם שחר של יום שקט מדי בדצמבר. לא עוד קריאות ברמקול לאזרחים בשש בבוקר לבוא לבדיקות קורונה שמבצעים צוותים בחליפות לבנות נגד חומרים מסוכנים. אני ממצמץ אפוף שינה ומסתכל מבעד לחלון: בחצר המלון הזול שלי רוקדים אורחים פרועי שיער שעוד לא רחצו את פניהם. מחאות נגד מדיניות הסגרים הבלתי פוסקים פרצו ברחבי ערים סיניות במשך ימים. בעידן של מאו דזה דונג, כמו בעידן של המנהיג הנוכחי של סין, שי ג'ינפינג, ההתמכרות לכוח מרכזי עדיין עובדת עד גבול מסוים, עד שהיא לפתע נגמרת.
סין מייצרת 13 מיליארדי זוגות נעליים בכל שנה. די בהם כדי לספק הנעלה ל־60 אחוזים מאוכלוסיית העולם. בסין גם מרכיבים 60 אחוזים מהטלפונים הניידים של העולם, 70 אחוזים מהצעצועים, וכמעט 80 אחוזים מהלוחות הסולאריים שלנו. בתוך זמן קצר תמכור לנו סין את רוב המכוניות החשמליות. כמו כן, יותר אנשים גרים במערות בסין — עשרות מיליונים — מאשר בכל מקום אחר בעולם. את העובדה הזאת מגלים תוך כדי הליכה.
חורף שני שלי בסין. אני עוזב את סיאן והולך אל ממלכה של גבעות וערוצים צחיחים. בכל מקום רואים שכבת אבק צהובה: על הכבישים, על הריסים שלי, במעיים שלי, בטופו שמטוגן ברוטב צ'ילי, ואפילו על קרני האור שחודרות מבעד לאבק. בלילה האבק מתיישב בחלומותיי. גרגירי אדמת לס שעפים ברוח, גשם קבוע של חלקיקים שיורד במשך מיליוני שנים מהערבות המונגוליות. זוהי רמת הלס, או האדמה הצהובה, המפורסמת.
כאן אני מתחיל להבחין במאות, אלפים, של בתי מערות המכונים יאודונג. "חם בחורף, קריר בקיץ", מכריזה טונג יו, אישה עליזה, חקלאית בענף התפוחים, מהכפר באישה (Baishe), בטון של קידום מכירות. "גם זול לבנייה". מקום המחסה של טונג אינו נראה וכמעט חלפתי על פניו. הוא נחפר ביד לעומק שישה מטרים, ונראה כמו חצר שקועה, או בריכה מנוקזת ממים, עם דלתות שנקדחו לתחתית של כל קיר אנכי.
מבנים כאלה הם תוצר חכם של עוני וכושר המצאה. רבות ממערות יאודונג ריקות כיום, דייריהן הקודמים היגרו לערים. טונג, בחשיבה אופטימית, הסבה את המערה שלה לבית הארחה כפרי. אני האורח הזר הראשון שלה. החדרים התת־קרקעיים, דמויי הבונקרים, נקיים וקרירים. שתיקה קדומה אופפת את חדרי המסויד בלבן. עם שחר, לאחר ארוחת בוקר של אטריות כוסמת שהכינה טונג, אני לובש את המעיל האטום למים, אורז ויוצא החוצה. השמיים מעל, שנראים ממקומי השקוע כמו מרובע, מתבהרים לגוון של פלדה זוהרת.
260 קילומטרים צפונה מכאן, רכון מעל שולחן כתיבה בבית המערה שלו, הגה מאו במשך שנים מרקסיזם־לניניזם עם מאפיינים סיניים. כתבת חוץ אמריקנית קשוחה בשם אגנס סמדלי ביקרה אותו שם בשנות השלושים של המאה הקודמת וחבטה באשתו במהלך ויכוח.
אני קורא את האנקדוטה הזאת במחשב הנייד שלי במסעדת קנטקי פרייד צ'יקן, בזמן שהמשטרה החשאית עוקבת אחריי. כל זה קורה בעיר הרמה הנידחת יאנאן (Yan'an), מעוז שכבש הצבא האדום לאחר 368 ימי הליכה שבהם חצה 18 רכסי הרים ו־24 נהרות, ואחרי שלחם בעשרה צבאות של מצביאים מקומיים ובצבא הלאומני של צ'אנג קאי שק. כך הגיע המסע הארוך אל סופו.
אביב 2023. בדרך צדדית במחוז שאנסי אני הולך לאיטי אל הכפר טנגג'יווה (Tangzhiwa). שתי נשים קשישות יושבות מול בית וקוטפות במיומנות ענפי צפצפה עם עלים צעירים. אני שואל אותן אם הם אכילים. "צריך להרתיח אותם חמש פעמים כדי להוציא מהם את המרירות", אומרת לי צ'ין, ומסבירה את המתכון למזון של עיתות רעב ומחסור, שכיום אוכלים אותו רק הקשישים ביותר מתוך נוסטלגיה להיבטים הנעימים של הזמנים הקשים.
לי וחברתה נמנות עם אחרוני התושבים בכפר. אין זה דבר חדש. האזורים הכפריים של סין מתרוקנים מאנשיהם זה דורות. אולי 500 מיליוני בני אדם כבר עברו מהכפרים לערים. הדבר החדש הוא שהאזורים הכפריים והעירוניים מזדקנים. סין מזדקנת. זוהי המהפכה החברתית הענקית הבאה שמטלטלת את האומה. אי אפשר כיום לשכנע נשים סיניות רבות להביא לעולם אפילו ילד אחד, לפי מדיניות 'הילד היחיד' שכבר עברה מן העולם. ההזדקנות המהירה של סין תגרום בקרוב להשפעות כלכליות אדירות בעולם. בעשור הבא יצאו מכוח העבודה הסיני 300 מיליוני אנשים שיגיעו לגיל פרישה, כמעט כמו אוכלוסיית ארצות הברית כולה. מי יאייש אז את 'בית החרושת של העולם'?
אני הולך לאורך הגבעות המכוסות בשיחים ירוקים של מחוז חביי (Hebei) ומתקרב לבייג'ינג. 14 שנים לאחר המסע הארוך כבש מאו את העיר והכריז בכיכר טיאנאנמן על לידתה של הרפובליקה העממית של סין. מאו עדיין שם, סגור בתוך סרקופג בדולח. אפשר לבקר אותו משמונה בבוקר בכל יום פרט לימי שני.
"גאון", אמר לי פעם אמן צעיר מיונאן על מאו, "הוא ידע איך לעורר את לבבות האנשים". "הוא הרג את סבי", רטן איכר סצ'ואני בגיל העמידה. לא היה זה הרגע המתאים לשאול אם התכוון בקרב, או כפי שסביר יותר, באמצעות המדיניות שסחפה המונים — 'הזינוק הגדול קדימה', ניסיון כושל של מאו לתיעוש סין שגרם לבסוף למותם ברעב של 30 מיליוני סינים. באופן רשמי, המוניטין של יושב הראש בעלייה. הנשיא שי ג'ינפינג החיה את פולחן האישיות, בניסיון לחקות את האחיזה בכוח של מאו.
במרחק 40 קילומטרים ממערב לבייג'ינג אני מבקר במערת טיאניואן (Tianyuan). המערה הרדודה היא אחד האתרים הקדומים ביותר של ההומו סאפיינס באסיה. האדם הקדמון שעצמותיו נמצאו שם מת לפני 40 אלף שנים, ונראה שהיה אחד מראשוני בני האדם המודרניים מבחינה אנטומית שכף רגלם דרכה במקום שהוא כיום סין. המדענים שחקרו את עצמות בהונותיו אפילו משערים שהוא נעל נעליים. אם זה נכון, אז הוא גם היה מהראשונים שנעלו נעליים בפרהיסטוריה הארוכה של ההתיישבות בעולם.
על מה חלם איש מערת טיאניואן? מה הייתה תלונתו העיקרית, שאינו נאהב דיו? שדרכו בחיים נראתה כמו מחזוריות מטריפה? שהוא נשלט באכזריות מדחפים של הלב או הבטן? אני עומד ומצמצם את מבטי אל פי המערה, מסתכל למטה מעל הגבעות לעבר מטרופולין בלתי נראית. ציקדות מצרצרות ביום יוני לוהט. עצי המשמש והאלון משווים לגבעות מראה מסולסל. אנחנו בני האדם התקדמנו מאוד, אבל יש לנו עוד מרחק רב ללכת. הלב שלי מתהפך. אני מרגיש כך כשאני מתחיל לרדת אל הבירה העתיקה שמרקו פולו כינה חאנבאליק (Khanbaliq). אתגעגע לסין.
