דמיינו את התמונה הבאה: צבא אדיר הכולל עשרות אלפי קשתים רכובים ופרשים כבדים עשויים ללא חת, רוכבים על סוסיהם בערבות אירוסיה העצומות, מביסים וכובשים כל צבא ועיר הנקרים בדרכם.
לא בכדי זוכרת ההיסטוריה את ג'ינגיס חאן בשתי דרכים עיקריות: כובש חסר רחמים ומייסד האימפריה הגדולה ביותר מבחינת שטח יבשתי רציף שהתקיימה אי פעם. בשנת 1206 השיג ג'ינגיס חאן את מה שכובשים רבים אחרים לא הצליחו בו, בכך שהכפיף את כל העמים הטורקו־אלטאיים של הרמה המונגולית תחת מרותו. הכניעה של האנשים הללו, שנודעו כשוכני הערבות הבלתי מנוצחים, הייתה רק ההתחלה. החאן הגדול הראשון של האימפריה המונגולית היה גאון צבאי שהניע את צבאותיו להרחיב שטחים, להסתגל במהירות ולהילחם בסבלנות.
האימפריה של ג'ינגיס חאן המשיכה להתפשט ברחבי אסיה, זורעת הרס רב בכל מקום אליו הגיעה. במזרח הרסו המונגולים את ממלכות הג'ורצ'ן (Jurchen) והטאנגוט (Tangut) בסין של ימינו, ואילו במערב הם מחצו את החׅתַאן (Khitan) והעמים הטורקיים של טרנסאוקסאניה במרכז אסיה. האחרונים התריסו כנגד המונגולים בכך שסיפקו מקלט לעריקים ומתנגדים שנמלטו מכוחותיהם.
בשנת 1223 תכננו המונגולים לכבוש את מישורי הרועים הטורקים שמצפון לים הכספי ולים השחור. ג'ינגיס חאן העביר מפרס – שהייתה בשלבי כיבוש אחרונים – שניים מהגנרלים הטובים ביותר שלו, ג'בה וסובוטאי, אל הערבה האירו־אסייתית. שם, ג'בה וסובוטאי הובילו כוח של 20,000 חיילים נגד הרועים הנוודים האחרונים שנותרו, הקומאן־קיפצ'ק.
ברגע ששמע על המתקפה המונגולית הממשמשת ובאה, ביקש קוטן, מנהיג הקומאנים, עזרה מרוס של קייב, מדינה מזרח סלבית עצומה שהוקמה בסוף המאה ה־10 סביב בירתה קייב. הסלאבים והקומאנים הרכיבו צבא משולב של 80,000 איש.
המונגולים, בראותם שמספרם של יריביהם גדול יותר, הימרו על תחבולה. סובוטאי רכב אל עבר הצבא הסלאבי־קומאני עם 2,000 פרשים, שקיבלו מבעוד מועד פקודה להעמיד פנים שתקפה אותם בהלה ולברוח. התחבולה הטעתה את הכוחות המגינים, שרכבו במשך תשעה ימים במרדף צמוד אחר המונגולים ה"מבוהלים". כשהגיעו לנהר קלקה, סמוך למריופול של ימינו באוקראינה, חיכו ג'בה ושאר הצבא המונגולי לצבא הסלאבי־קומאני ומחצו אותו. זה היה הניצחון המונגולי הראשון על אדמת אירופה.
דחיית תוכניות
אולם, באותו הזמן הפלישה לאירופה לא המשיכה. הגנרלים המונגולים נצטוו להתארגן מחדש ולהצטרף לג'ינגיס חאן בכיבוש צפון סין כ־6,000 קילומטרים משם, משימה שתימשך מספר שנים. רק בשנת 1235 הורה אוגדיי, בנו ויורשו של ג'ינגיס חאן, על יציאה למתקפה חדשה במערב, שכן רצה להכניע את הקומאנים ובני בריתם אחת ולתמיד.
אוגדיי השתלט על האימפריה האדירה עם מותו של ג'ינגיס חאן בשנת 1227. הוא אסף צבא של 100,000 פרשים, כוח גדול בהרבה ממה שגייס אביו 12 שנים קודם לכן. למרות שבראש הצבא עמדו מנהיגים מארבעת הענפים של המשפחה הקיסרית, ההנהגה הצבאית הרשמית הייתה עדיין בידי הגנרל סובוטאי, שבאותו זמן כבר היה בא בימים.
בשנת 1235 העמיד אוגדיי את באטו חאן, אחד מנכדיו של ג'ינגיס חאן, בראש המבצע לכיבוש יבשת אירופה. המונגולים פלשו לאירופה דרך אזור הוולגה העליון והביסו את כוחות הקומאן, האלן והעמים הבולגרים. לאחר מכן, הם תקפו שוב את רוס של קייב. בסוף 1237 נפל המבצר הרוסי הגדול הראשון, ריאזאן, לאחר מצור בן שישה ימים.
לאחר מכן שאר הביצורים נפרצו: באטו חאן וכוחותיו שטפו את הערים של קייבאן רוס שנפלו בזו אחר זו, כולל קייב, שנכבשה בסוף 1240 לאחר מצור בן תשעה ימים. המונגולים, שנודעו בכישרונם לניצול הידע הצבאי של העמים שכבשו, השתמשו בשיטות מצור סיניות ובאבק שריפה כדי לכבוש את העיר. זו הייתה הפעם הראשונה שנעשה שימוש בשיטות שכאלה באירופה.
כיבושים ושחיטה
בתיעודים היסטוריים של בני התקופה נכתב כי המונגולים טבחו בתושבי כל עיר שהם כבשו, והשאירו בחיים רק את אלה שיכלו להשתמש בהם לעבודות כפייה. ההיסטוריון ועד הראייה בן המאה ה־13 תומס מספאלטו (ספליט שבקרואטיה) כתב בספרו Historia Salonitana כי באחת העיירות הם לא השאירו ולו אדם אחד שיטיל "שתן כנגד הקיר".
הקומאנים ספגו אבדות הרסניות – יותר מ־100,000 איש. המונגולים 'חישבו' את הנתון הזה על ידי חיתוך אוזנו של כל אחד מחיילי האויב ההרוגים. כפי שקרה בכיבוש המונגולי כשני עשורים קודם לכן, קוטן, מנהיג קומאן, הצליח לחמוק מחרבו של סובוטאי. בלווית כ־40,000 ניצולים, מצא קוטן מקלט בחצרו של מלך הונגריה, בלה הרביעי, שהחזיק בשלטון מ־1235 עד 1270.
מבסיסו בדרום אוקראינה, שלח באטו חאן מכתב לבלה והזהיר אותו מפני הצפוי לו אם לא ימסור לידיו את פליטי קומאן: "יותר קל להם לברוח מאשר לך, כי הם מתגוררים באוהלים, וכך אולי יוכלו להימלט. אֲך אֲשֶׁר לכם, יוֹשֵׁבי בַּתִּים, מצודות וערים, כיצד תחמקו מידיי?"
עם זאת, המלך בלה לא נכנע לאיומיו של באטו חאן. מתן הגנה לקומאנים אפשר לו להציג את עצמו כמלך למופת והלך יד ביד עם שאיפתו לשלבם בתרבות ההונגרית ולהמירם לקתוליות. בלה ביקש אז סיוע צבאי מנסיכים אחרים במטרה ליצור צבא בעל יכולות, מהלך ששירת את רצונו להחליש את השליטים הפיאודליים ההונגרים, עימם היה מסוכסך.
העם ההונגרי, לעומת זאת, חשש מזעמם של המונגולים והיה הרבה פחות מסביר פנים לקומאנים. בסופו של דבר, המון שדורבן על ידי בני האצולה ההונגרית הצליח לעשות לינץ' בקוטן. לאחר ההתנקשות, לוחמיו של קוטן נמלטו דרומה ומערבה, הורסים בדרכם כפרים הונגריים רבים.
אם בלה ציפה לסולידריות משאר המדינות, הוא התאכזב במהרה. המלך ניסה לשכנע את הקיסר הרומי הקדוש פרידריך השני לשלוח חיילים, ואף הציע להפוך למדינת חסות שלו. האימפריה הרומית הקדושה הייתה קונפדרציה גדולה של מדינות וישויות פוליטיות קטנות יותר, שהפכה את מנהיגה לריבון החזק ביותר באירופה. פרידריך השני דחה את בקשתו של בלה לעזרה ושיבח את יכולות הלחימה של המונגולים, שבעיניו היו "קשתים קשוחים, חזקים, נועזים, חסרי פחד, שאין דומה להם, ומוכנים להתריס כנגד כל סכנה בהינתן האות ממפקדם".
אז פנה בלה לכנסייה והפציר באפיפיור גרגוריוס התשיעי לבוא לעזרתו. הוא הזהיר שאם הונגריה תיפול, שום דבר לא יעצור את ההתקדמות המונגולית באירופה. האפיפיור אמנם הכריז על מסע צלב קטן נגד המונגולים, אך מעולם לא נשלחו כוחות משמעותיים. המחויבות האיתנה היחידה שקיבל בלה הגיעה מבן דודו הנרי השני, הדוכס של שלזיה והדוכס העליון של פולין, שהיה אחד השליטים החזקים באזור.
התקדמות בלתי ניתנת לעצירה
אולם, באטו חאן וסובוטאי ארגנו את אחת ההתקפות היעילות והמבריקות בהיסטוריה הצבאית. הכוחות המונגוליים חולקו לשלוש יחידות, שהתקדמו אל עבר הונגריה במקביל אך בדרכים נפרדות, ופלשו לאזור מנקודות המרוחקות זו מזו בכ־725 קילומטרים.
הכוח הראשון שמנה כ־20,000 מונגולים התקדם דרך דרום פולין. ב־9 באפריל 1241 הם הסתערו על כוח הפולנים, המורביים והאבירים הטמפלרים של הנרי השני. הקרב התרחש מחוץ לעיר ליגניץ (לגניצה של היום, בדרום פולין).
המונגולים, שהיו מאורגנים בפלוגות שתקשרו ביניהן באמצעות דגלים וחצים שורקים, ביצעו מספר התקפות קלות ונסיגות שבלבלו את כוחותיו של הנרי. הם השתמשו גם בעשן שחור וסמיך כדי לבלבל את פרשי האויב ולהשאיר את חיל הרגלים ללא הגנה. המונגולים השיגו ניצחון מוחץ בקרב ליגניץ. הנרי השני נהרג, ופרשי הערבות הציגו לראווה את ראשו הכרות משופד על גבי חנית במשך שבועות.
נראה היה שהמטרה הבאה תהיה ממלכת בוהמיה. מלכה, ואצלב הראשון, הציע תמיכה ברגע האחרון לגיסו הנרי השני, אך נאלץ לחזור לממלכתו כדי להגן עליה לאחר ששמע על התבוסה ההרסנית בקרב ליגניץ. אך להפתעתו, המונגולים לא המשיכו בהתקדמותם מערבה. לאחר שחיסלו את בעלות הברית של ההונגרים, פנו המונגולים דרומה כדי להצטרף מחדש לכוח הראשי של הצבא, שהספיק להתקדם עד אז אל לב הממלכה ההונגרית של בלה הרביעי.
יומיים לאחר הניצחון בליגניץ, ריסק באטו חאן את ההונגרים בקרב מוהי (ליד העיר מוהי של ימינו), והשמיד את הכוחות האירופיים. הניצחון שהתרחש ב־11 באפריל 1241, הושג בזכות תרגיל אכזרי שנקרא "נרג'", טקטיקת ציד הכוללת הקפה של שטח גדול על גב סוסים ולכידת 'הטרף' במעגל הולך ומצטמצם. ברגע שהצבא ההונגרי הוקף, כוחותיו של באטו חאן יכלו לחסלם בקלות.
ההערכה היא שההונגרים איבדו במוהי יותר מ־10,000 אנשים (לפי הסיפורים, המונגולים מילאו תשעה שקים באוזניים כרותות). כישורי הלחימה המעולים של המונגולים אפשרו להם להמשיך ולהשמיד את אויביהם. אולם, בלה הצליח להימלט מציפורני המונגולים יחד עם כוח קומאני. הוא ברח במסע ארוך דרך אוסטריה, קרואטיה, סרביה ואלבניה. אמנם חיל חלוץ מונגולי רדף אחריו, אך בלה הצליח להגיע לאי קטן מול חופי הים האדריאטי, שם הסתתר מפניהם.
לאחר מוהי, בזזו המונגולים את בירת הונגריה, סטריגוניום (כיום נקראת אסטרגום). ההתנגדות ההונגרית החזיקה מעמד במשך תשעה חודשים ממערב לדנובה, אך החורף הקר גרם לנהר לקפוא, ואפשר לחלק הארי של הצבא המונגולי לחצות אותו ולהגיע בסופו של דבר לווינה. ואז, בדיוק כשנראה היה שהכיבוש המוחלט בהישג ידם, ההתקדמות נעצרה והמונגולים נסוגו.
הסיבה לנסיגה הפתאומית שלהם באביב 1242 נותרה שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה. מספר מקורות ייחסו זאת למותו של החאן הגדול אוגדיי בדצמבר 1241, מצב שבו באטו חאן וסובוטאי היו נדרשים לחזור למונגוליה כדי להשתתף בבחירת מנהיג חדש. מספר היסטוריונים סקפטיים לגבי יכולתם להתוודע לדבר מותו של מנהיגם כל כך מהר ומצביעים על סיבות אחרות, כמו מזג האוויר. ירידה דרסטית בטמפרטורות והתמעטות המרעה לסוסים, יכלו לגרום לבעיות טקטיות לצבא המונגולים.
מחקר ארכיאולוגי אחרון חשף כי הצבא המונגולי ספג מספר אבדות גדול יותר במהלך המתקפה ההונגרית ממה שדווח בעבר. האבדות הכבדות הללו אולי שכנעו את הגנרלים המונגולים לסגת כדי לשמר את מספרם.
באטו חאן לא נטש את כיבושיו באירופה. בערבות קומאן שבדרום רוסיה הקים מדינה מונגולית, שכונתה אורדת הזהב. לימים היא תתרחב אל מעבר להרי הקרפטים במזרח אירופה ועד סיביר. את בירתו הקים באטו בסראי שלאורך הוולגה התחתונה, אם כי חוקרים עדיין מתווכחים על מיקומה המדויק של העיר.
אורדת הזהב הגיעה לשיא פריחתה בתחילת המאה ה־14, כאשר האסלאם הפך לדת הרשמית של המדינה. היא גבתה מס מעמים שונים ברחבי מזרח אירופה, אסיה והמזרח התיכון והתעשרה באמצעות סחר בים התיכון. נראה היה כי הכול מוכן לפריחה ממושכת, עד אשר התפרצה המגפה השחורה ב־1347.
המגפה החלישה מאוד את המשילות של אורדת הזהב. בשנת 1359 פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה עשרות שנים. בסופו של דבר, אי־שקט נרחב, חלוקת שלטון וסכסוכי גבולות ערערו את השליטה המונגולית. אורדת הזהב חוותה שקיעה מתמשכת שבסופה התנערו המדינות המקומיות מהשלטון המונגולי והקימו שלטונות עצמאיים משלהן.
