בערבי שישי, בין סמטאותיה הצרות של שכונת כח שמאלי בטהרן, בוקעים בימים כתיקונם קולות תפילה בעברית ובארמית. הקהילה היהודית ממשיכה לפקוד את בית הכנסת אבְּרישַמי בניסיון לשמר את המסורת העתיקה, אך משימה זו נעשית מורכבת יותר ויותר.
מבצע 'עם כלביא' העמיד שוב את יהודי איראן במבחן כפול בין זהותם הלאומית לנאמנותם הדתית והעדתית. עם פרוץ הלחימה, פורסמו בתקשורת האיראנית הצהרות מטעם נציגי הקהילה היהודית, שגינו בחריפות את מדינת ישראל. ד"ר הומיון שמח, נציג הקהילה היהודית בפרלמנט האיראני, האשים את ישראל בביצוע "פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות" והביע "שאט נפש מהמשטר הציוני".
הצהרות אלה, הנראות חריגות בעולם היהודי, הן ביטוי למעמד הכפול של יהודי איראן. "הדברים לא תמיד נאמרים מתוך בחירה חופשית", אומרת ד"ר מרים נסימוב, חוקרת במרכז אליאנס ללימודים איראניים. "מדובר בקהילה שחייבת להתיישר עם הקו הרשמי של המשטר כדי להבטיח את קיומה".
משגשוג לבידוד
הקהילה היהודית באיראן, שמנתה באמצע המאה העשרים כ־120,000 איש, קיימה בעבר יחסים חמים עם ישראל: בבתי הכנסת נתלו תמונות של דוד בן־גוריון לצד תמונתו של השאה, ופרנסי הקהילה נפגשו תכופות עם מנהיגים ישראלים וציונים. אולם המהפכה האיראנית שהתרחשה ב־1979, כמו גם מלחמת איראן־עיראק, שינו את פני הדברים; עשרות יהודים נעצרו באמתלה של שיתוף פעולה עם ארצות הברית או ישראל ורבים אחרים ברחו מהמדינה.
מאז ועד היום ממשיכים חברי הקהילה היהודית לעזוב את המדינה, במיוחד הצעירים. נכון לשנת 2025, נותרו באיראן כ־9,000 יהודים בלבד.
בשנים האחרונות המשטר האיראני מקפיד להבליט את חופש הדת של הקהילה היהודית במדינה כעדות לסובלנותו. "יש פה יהודים, הם נהנים מחופש דת", אומרים דוברים איראניים שוב ושוב, בהדגישם כי הם מבדילים בין יהודים לציונים.
ואכן, בתי הכנסת באיראן פועלים באין מפריע ובמרכזי הקהילה מקיימים שיעורים בעברית, חוגגים חגים ועורכים חתונות. אף על פי כן, הקהילה מתמודדת עם קשיים רבים. לדברי נסימוב, "איראן היא מדינה מבודדת, כך שהקשר של הקהילה המקומית עם העולם היהודי הוא רופף, והרבנים המקומיים מתקשים לקבל הכשרה. כמו כן, הקהילה מזדקנת וההגירה נמשכת".
שורשים בני אלפי שנים
מאחורי הכותרות והפוליטיקה מסתתר סיפור עמוק בהרבה: סיפורם של יהודים הרואים עצמם איראנים לכל דבר, לעיתים אף יותר איראנים מהאיראנים עצמם, כפי שחלקם מעידים. בני הקהילה מספרים כי יהודי פרס הגיעו לאזור כבר עם חורבן בית ראשון, וסבורים כי הם צאצאיהם של אלה שנשארו מאחור לאחר הכרזת כורש.
המגילה המסמלת את נוכחותה של הקהילה בתודעה הלאומית היא כמובן מגילת אסתר, המספרת על שושן הבירה ועל הצלת העם היהודי מהשמדה. עד היום מאמינים כי קבריהם של אסתר ומרדכי מצויים בהמדאן שבמערב איראן.
כשהקהילה מצטמצמת ומסביב יהום הסער, שאלת הקיום היהודי באיראן רלוונטית יותר מתמיד.
נסימוב מסכמת: "היהודים המעטים שנשארו באיראן הם שריד לקהילה ששמרה על זהותה במשך אלפי שנים מול כוחות אדירים של אידיאולוגיה, דת ופוליטיקה. גם היום, היהודים במדינה מצליחים לשמר עבר ארוך ותרבות עשירה, וזה לא דבר של מה בכך".
