ביום הכיפורים ישראל עוצרת: התחבורה אינה פועלת, המסחר מושבת, הרחובות מתרוקנים ממכוניות ושוררת אווירה שאין לה אח ורע בעולם. תמונה זו, שנראית לכולנו טבעית כל כך, היא תוצר של תהליך היסטורי ארוך ומורכב. במרוצת השנים עבר יום הכיפורים גלגולים רבים: החל מהילולה דתית במקדש, המשך בבתי הכנסת בגולה וכלה בהפיכתו ל'חג האופניים' הישראלי – כאשר בכל שלב הוא שינה את פניו בהתאם להקשר החברתי שבו נחגג.
בימי הבית השני התקיים מדי שנה טקס מרכזי במקדש. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי לטהר את המקום מן החטאים, ובחוץ התקבצו המונים לשירה, למחולות ואף למפגשי חיזור. “חז"ל לא תפסו את הצום כעינוי”, מסביר פרופ’ חזקי שוהם, חוקר תרבות מאוניברסיטת בר־אילן, “הם ראו בו דרך להתנתק מהחומרי ולחוות חוויה רוחנית עמוקה”.
אחרי חורבן הבית השני הפך בית הכנסת למוקד המרכזי של יום הכיפורים. נוספו תפילות ארוכות לאורך הדורות, שולבו פיוטים וניגונים בתפילה, והיום כולו קיבל אופי רציני של חשבון נפש ובקשת מחילה. גם בעת המודרנית שמר יום כיפור על מעמדו הייחודי: בארצות הברית, למשל, יהודים רבים הקפידו על הצום אף שוויתרו על מצוות אחרות. סיפורו המפורסם של סנדי קופקס, כוכב הבייסבול היהודי שסירב לשחק במשחק אליפות כדי לפקוד את בית הכנסת, הפך לדוגמה בולטת לכך שיום כיפור נשאר סמל מסורתי גם עבור יהודים חילונים.

יום כיפור בישראל
אם בגולה נשמר יום הכיפורים בעיקר במסגרת הדתית והקהילתית, בארץ ישראל הוא קיבל ממד ציבורי רחב בהרבה. בתל אביב של שנות העשרים התמלאו בתי הכנסת עד אפס מקום, ואלפי אנשים נותרו לעמוד בחוץ בזמן התפילות. כך הפכו הרחובות עצמם לחלק בלתי נפרד מיום הכיפורים, והתנועה כמעט נעצרה לחלוטין. מתוך מציאות זו התגבשה נורמה חדשה: ביום כיפור לא נוסעים – לא מפני שחוק אסר זאת, אלא מפני שהחברה עצמה כפתה את הכלל על המרחב.
התמונה של הרחובות הריקים נשמרה עשרות שנים, עד שבסוף שנות השבעים התרחשה תפנית מפתיעה כאשר ילדים החלו לנצל את הכבישים השוממים לרכיבה באופניים, ובתוך שנים ספורות הפך המנהג לסמל לאומי. באמצע שנות השמונים כבר הופיעו כותרות בעיתונות על מאות פצועים בתאונות רכיבה, על כנופיות נוער ששדדו אופניים מילדים קטנים מהם, ועל בעלי חנויות שדיווחו על מכירות שיא בערב כיפור. הרבנים ניסו להרתיע, אך לשווא. “כמו ההימנעות מנהיגה, גם כאן לא הייתה החלטה רשמית”, אומר שוהם. “זו הייתה יוזמה של ילדים שהפכה למסורת.”
מאז, יום כיפור מתנהל בישראל בשני מישורים מקבילים. מצד אחד, הוא היום הדתי ביותר בלוח השנה: חלק גדול מהישראלים צמים, ובתי הכנסת מתמלאים במתפללים. מצד שני, הרחובות הופכים לזירת מפגש קהילתי, משפחות יוצאות לטייל, ילדים גודשים את הכבישים והשקט עצמו הופך לחוויה משותפת. “הייחוד של יום כיפור הישראלי”, מסכם שוהם, “שהוא לא דתי לגמרי ולא חילוני לגמרי. כולם משתלבים בו, כל אחד בדרכו, סביב חוקים לא כתובים שהפכו למסורת תרבותית.”