באוגוסט 1492 התקיים תחת השמש היוקדת טקס הכתרה מפואר של אפיפיור חדש ששיחד את דרכו לתפקיד: הקרדינל רודריגו בורג'ה מוולנסיה, שקיבל את השם אלכסנדר השישי. האפיפיור החדש בן ה־60 היה אדם מרשים עם נימוסים מעולים וקסם אישי. הוא כיהן כדיקן מכללת הקרדינלים וסגן קנצלר הכנסייה במשך חמש תקופות אפיפיורות, ועלה על כל הקרדינלים האחרים בסמכות, בידע, בניסיון ובכוח ההשפעה שלו.
אולם רודריגו היה גם איש העולם החילוני. כשהכיר את ונוצה דיי קטני, פילגשו במשך יותר משלושה עשורים, כבר היו לרודריגו שלושה ילדים מפילגשו הקודמת. קטני ילדה לרודריגו עוד ארבעה צאצאים – צ'זארה, חואן, לוקרציה וגופרדו – שבכולם הוא הכיר בגלוי. ילדיו של רודריגו היו מבריקים ושנויים במחלוקת בפני עצמם, ושחקני מפתח באירועים השערורייתיים שחוללה משפחת בורג'ה. במרוצת השנים התפתחה 'האגדה השחורה' (בספרדית: Leyenda negra) על בסיס מעלליהם של משפחת בורג'ה, ולמרות שחלק גדול ממנה הוא רכילות זדונית ותו לא – היא ממשיכה לרתק אנשים עד עצם היום הזה.
אבא אוהב
רודריגו היה אב מסור וקשוב שהתייחס לילדיו בחיבה ובפרגמטיות. על כל אחד מבני המשפחה היה למלא תפקיד בחזון ארוך השנים להגדיל את הכוח, ההשפעה והעושר של בית בורג'ה. בשנת 1485 קנה רודריגו את דוכסות גנדיה (Gandía) במזרח ספרד ממלך פרדיננד השני מאראגון, ובתמורה השיא את בנו הבכור, פייר לואיג'י, לבת דודתו הראשונה של המלך, מריה אנריקז דה לונה.
עבור רודריגו, נישואין אלו הניחו בסיס איתן בעיר הולדתו ולנסיה, ממנה הוא יכול היה לבסס את כוחה החילוני של משפחת בורג'ה. שלוש שנים מאוחר יותר נפטר פייר לואיג'י, ואחיו למחצה חואן הפך לדוכס מגנדיה. בשלב זה כבר איבד רודריגו בן ובת, ואילו הבת השנייה הייתה נשואה לאציל מרומא. לפיכך, הוא ריכז את כל ציפיותיו ואהבתו האבהית בילדים שנולדו לו מקטני.
בשנותיהם הראשונות התגוררו הילדים עם אימם, בבית הממוקם ליד ארמון בורג'ה שנחשב ליפה ולמפואר ביותר ברומא. רודריגו, שנודע לשמצה בשל עושרו הקיצוני ובשל התנהגותו הפוחזת, ננזף קשות על ידי האפיפיור פיוס השני בשל קשריו עם פילגשים. במשך שנים רבות הקשר בין רודריגו וקטני היה עמוק ומלא חיבה, אך ניכר שבזמן שבנם הצעיר נולד יחסיהם התקררו קמעה.
הכול נשאר במשפחה
לבחירתו של רודריגו לתפקיד האפיפיורות – שהביאה עימה כוח ועושר אך גם אויבים – הייתה השפעה ניכרת על כל משפחת בורג'ה. רודריגו התגאה בילדיו: הוא אהב את משובת הנעורים שלהם, את החן והיופי שניחנו בו, את שכלם החריף ואת מידותיהם הטובות. הוא רצה אותם בקרבת מקום כדי שיוכל ליהנות מחברתם ולהציג אותם בפני אורחיו. הוא שיכן את לוקרציה בארמון צמוד לבזיליקת פטרוס הקדוש, ואת בניו שיכן בארמון האפיפיור.
חדרים אלה, שיועדו לשימושו הפרטי של האפיפיור, הפכו עד מהרה לרכוש משפחתי ולמקום מפגש. כאן חגגה לוקרציה, לצד מאות אורחים, את נישואיה הראשונים והשניים. באחת המסיבות שערך רודריגו, עוצבו החדרים בפאר רב, עם מזרקה ובדרנים לבושים כחיות שיצאו מבין העצים המלאכותיים כדי לרקוד עם האורחים. אחר צוהריים אחד, בזמן שחיכה לילדיו, קרסה תקרתו של אחד החדרים על האפריון של רודריגו ורק בזכות איתנותה של הכיפה שכיסתה את המושב ניצלו חייו. בחדר סמוך אחר נרצח אלפונסו מאראגון, בעלה השני של לוקרציה. במשך 11 שנים התמלא ביתם של משפחת בורג'ה באושר ובאומללות, שהיו שלובים זה בזה ללא הפרד.
מינוי של רודריגו לתפקיד האפיפיור הוסיף נדבך נוסף לתוכניותיו עבור ילדיו: נישואיהם יצטרכו לשרת לא רק את האינטרסים האישיים של משפחת בורג'ה, אלא גם את האינטרסים של מדינת הוותיקן בכללותה שהייתה נתונה לאיומים מצד צרפת וספרד כאחד. בין השנים 1493–1494 חתם רודריגו על שלוש בריתות חשובות: חואן נישא לבת דודתו של פרדיננד השני, לוקרציה נישאה לקרוב משפחה של הדוכס החזק ממילאנו, ואילו גופרדו נישא לבתו הבלתי חוקית של מלך נאפולי – אלפונסו השני.
למרות התנגדותו האיתנה של האפיפיור, פלש המלך הצרפתי לאיטליה ב־1494 בעזרת הדוכס ממילאנו. בשל הפלישה בוטלו נישואיה הראשונים של לוקרציה והיא נישאה לאלפונסו מאראגון – איחוד שחיזק את הברית של האפיפיור עם נאפולי.
בתקופה סוערת זו, החליט הקרדינל צ'זארה לפשוט את בגדי הכמורה ולהינשא לאחותו של מלך נווארה (Navarra) – קרוב משפחתו של המלך הצרפתי. כך מצאו עצמם לוקרציה וצ'זארה בצדדים מנוגדים של המתרס, עד שבעלה של לוקרציה נרצח בשנת 1500. המתח שכך בסופו של דבר לאחר שלוקרציה נישאה לדוכס פרארה לעתיד, נישואין שהיו מקובלים על כל בני משפחת בורג'ה.
אבות ובנים
ילדיו של רודריגו לא ערערו על מרותו של אביהם. הוא היה מקור כוחם ועושרם והיה עליהם לציית לו גם כהורה וגם כאפיפיור. אולם יחסו לילדיו אופיין גם באיפה ואיפה, דבר שגבה מהם מחיר והשפיע על מערכות היחסים ביניהם. גופרדו, בן הזקונים, לא היה הבן המועדף. לא פעם תהה רודריגו אם גופרדו, שהיה ביישן מטבעו, הוא באמת בנו. הניכור של רודריגו כלפי גופרדו הוביל לעימותים סוערים בין האפיפיור לאשתו של גופרדו – סנצ'ה. גופרדו נהג להרכין ראש ולציית להוראות אביו, ואילו סנצ'ה לא הצליחה להישאר אדישה ליחס זה.
את חואן, לעומת זאת, האפיפיור העריץ. לבקשת המלכים הקתולים, נשלח חואן לספרד כדי לעמוד בראש דוכסות גנדיה ולהינשא לבת דודתו של פרדיננד השני. אולם רודריגו תכנן לו עתיד מזהיר אף יותר על אדמת איטליה: הוא הרעיף עליו תארים, כיבודים, שטחים ועושר, ואילו חואן, אף על פי שלא תמיד שמע לעצת אביו – ידע איך לדבר אליו. כשחואן חזר לרומא ב־1497, התרחש אסון. חואן נדקר למוות על ידי מתנקשים אלמונים והושלך לנהר הטיבר. יגונו של רודריגו היה כבד: "אילו היו לנו שבעה אפיפיורים, היינו נותנים את כולם כדי להשיבו לחיים", הוא אמר בקינה שנשא לפני הקונסיסטוריה.
המועדפת
מבין כל ילדיו הייתה לוקרציה האהובה ביותר על האפיפיור, בשל יופייה, אופייה המתוק ועדינותה. בעלה הראשון של לוקרציה היה ג'ובאני ספורצה, קרוב משפחה של הדוכס ממילאנו. נישואין אלה נכשלו לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הפוליטית: ספורצה רמז על גילוי עריות בינה לבין אביה, ולמרות שהשמועה הופרכה פעם אחר פעם – היא עדיין עשתה לה כנפיים.
למרות האהבה ששררה ביניהם, עד מהרה גילתה לוקרציה כי אביה יכול גם לפגוע בה וכי היא לא תוכל למצוא מנוח ושלווה כל עוד הוא ממשיך להתערב בחייה. לאחר רצח בעלה השני נישאה לוקרציה בפעם השלישית לאלפונסו ד'אסטה, יורש הדוכסות של פרארה. אביה נתן את ברכתו לנישואין, שאפשרו לה להתרחק מרומא וממשפחתה. על יחסו של האפיפיור לבתו, אמר הדוכס מפררה "הוד רוממותו אוהב אותה יותר מכל שאר בשר אחר שלו".
יריבויות בין אחים
בכל מקום שבו נפגשו בני משפחת בורג'ה שפעו הצחוק, השנינות והמוסיקה. אך מאחורי החזות המשפחתית המושלמת, היו גם בעיות. חלק מהמחלוקות בין האחים הפכו במרוצת השנים למריבות של ממש. במובן מסוים, הייתה זו לוקרציה שהצליחה לחבר אותם יחדיו. גופרדו היה קרוב במיוחד ללוקרציה: הם הלכו לכל מקום יחד, והיא הגנה עליו. הם התקרבו עוד יותר כאשר נישאה לוקרציה לאלפונסו מאראגון, אחיה של אשתו של גופרדו. גם לאחר כישלון הנישואים של סנצ'ה וגופרדו ומותו של אלפונסו לא נפגמו קשרי הידידות בין האחים.
היחסים בין חואן לצ'זארה היו מתוחים בלשון המעטה. האפיפיור פעל לטובתו של חואן מתוך אמונה שעלייתו לגדולה תחזק את מעמדה של משפחת בורג'ה בכללותה. צ'זארה, למרות שעלה על אחיו בחוכמתו ובכישוריו, נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד הכמורה שאותו שנא. הפער בין האחים התגלה במלואו כאשר חזר חואן לרומא והפגין כישורים בינוניים בשדה הקרב. על אף שלצ'זארה לא היו התארים של חואן, השפעתו הפוליטית והדתית הייתה רבה משל אחיו.
שמועות זדוניות נפוצו כי גם צ'זארה וגם חואן התחרו על ליבה של גיסתם, סנצ'ה מאראגון. אי אפשר לדעת אם הייתה אמת ברכילות או לאו: לחואן היה אמנם מוניטין של רודף שמלות, אך ייתכן שהיה מדובר בשמועה ותו לא. קשה להוכיח גם את ההאשמות המאוחרות יותר שטענו כי צ'זארה רצח את חואן בגלל המריבה סביב סנצ'ה. ייתכן כי רכילות זו נועדה לטשטש מניע פוליטי לפשע: חואן צבר כוח עצום על אדמת איטליה, ומותו פגע בכוחו של בית בורג'ה בכללותו. היורש של חואן עדיין לא היה בן שלוש, עובדה שאיימה על מעמדו של האפיפיור.
לוקרציה וצ'זארה
היחסים בין צ'זארה ללוקרציה נעו בין חיבה ליריבות ובשלב מסוים הם אף ניצבו במחנות יריבים: בעלה השני של לוקרציה, אלפונסו מאראגון, היה בנו של המלך החדש של נאפולי, בעוד שצ'זארה נישא לאחותו של מלך צרפת. כשהמלכים הצרפתים והנפוליטניים התכוננו לצאת למלחמה, שמר האפיפיור על בריתו עם נאפולי.
היריבות בין צ'זארה לאלפונסו מאראגון הייתה ניכרת, ובקיץ 1500 נרצח אלפונסו במיטתו על ידי מרצחים ששלח צ'זארה. הפרטים על המקרה עודם אפופים במסתורין, אך ידוע כי זמן קצר לאחר הרצח החליף אלכסנדר השישי את נאמנותו לצרפת.
ללוקרציה היה קשה למחול על רצח בעלה, אך למרות זאת כששצ'זארה היה בצרות לאחר מותו של האפיפיור – היא סייעה לו באספקת נשק ובכסף. באותה תקופה היא הייתה הדוכסית מפררה, ומתוקף מעמדה פנתה לפרדיננד השני שהחזיק אותו בשבי. בסופו של דבר הצליח צ'זארה להימלט ולהגיע לממלכת נווארה, שם מת בקרב. מותו השפיע עמוקות על לוקרציה, שאהבה אותו כאם.
משפחת בורג'ה הייתה מאוחדת הן בהצלחותיה הן בכישלונותיה. אויביה עקבו בקפידה אחר כל שעל ושעל שעשו בני המשפחה, וניצלו כל אירוע חריג כדי להניח את יסודות 'האגדה השחורה' אודות המשפחה. גם כאשר העדויות ההיסטוריות סתרו את האגדה, 'אופרת סבון' זו חלחלה לתרבות הפופולארית ונשארה שם עד היום.