הדרקון הוא אחד מהיצורים הסמליים ביותר של תרבות ימי הביניים. הוא אינו המצאה פנטסטית או תוצר מודרני של סאגות מאת ג'יי.ר.ר. טולקין גרידא, אלא יצור הלקוח מסיפורי פולקלור שהתעצבו בימי קדם ושרדו עד ימינו.
כך למשל, מרדוך, האלוהות העליונה של בבל, לחם בתיאמת, אלת הכאוס והים, כדי לברוא את השמיים והארץ. מעט מזרחה משם, בסין העתיקה, היו הדרקונים יצורים נערצים שהגנו ושלטו על מקורות המים. הם ייצגו בריאות, כוח ומזל טוב.
גם המיתוסים היווניים שפעו בנחשים־דרקונים, שסימלו את כוחו של הטבע. בסיפור של הרקולס, הוא הותקף בעריסתו על ידי שני נחשים־דרקונים שנשלחו על ידי האלה הרה, ובהמשך חייו, כעונש על פשעיו, הורה לו המלך אוריסתיאוס להרוג את ההידרה של לרנה, מפלצת ים עם תשעה ראשים דמויי נחש.
התעצבות הדרגתית
בימי הביניים, הותאמו הדרקונים להלך הרוח של אותה תקופה. בשנת 313 לספירה, הכריז צו מילאנו על סובלנות דתית לנצרות ברחבי האימפריה הרומית, דבר שאפשר לקיסר תיאודוסיוס להפוך אותה לדת הרשמית של האימפריה הרומית בשנת 380 לספירה.
הדרקון, שעד כה היה סמל פגאני מובהק, הותאם בתקופה זו לקווי האמונה האימפריאלית החדשה. ניתן לראות זאת בציורים מהקטקומבות הנוצריות ברומא ובתבליטים שנמצאו על סרקופגים נוצריים מוקדמים, בהם הפך הדרקון לדמות המזוהה עם השטן. באיקונוגרפיה הנוצרית, מפלצות דמויות דרקון שנוצחו על ידי קדושים או ישויות המייצגות את ישו, סימלו את ניצחון הכנסייה על כתות פגאניות וכופרים.
באירועים האפוקליפטיים המתוארים בחזון יוחנן, מופיע דרקון אדום בעל שבעה ראשים. צורתו מזכירה את ההידרה של העת העתיקה. מסופר כי הוא לקח עימו בחבטת זנבו כשליש מכוכבי הרקיע, לפני שהמלאך מיכאל ניצחו בקרב והשליכו מהשמים.
בספר בראשית, זהו הנחש המפתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת, אותו חטא קדמון שהוביל לגירוש מגן עדן. בספרים מאוחרים יותר, התערבבו נחשי המים של העולם היווני עם לווייתן, מפלצת ים המוזכרת מספר פעמים בתנ"ך, כמו גם עם הדג שבלע את יונה הנביא למשך שלושה ימים.
היה זה איזידורוס מסביליה, ארכיבישוף ותאולוג בן התקופה הוויזיגותית, שגיבש בכרכי האטימולוגיות פרי עטו את מאפייניו של הדרקון שעתיד להיות מוכר מאוד בימי הביניים. התיאולוג הספרדי סיווג את הדרקון כיצור השייך למשפחת הנחשים, בהסתמכו על מקורות עתיקים שונים. הוא טען כי הדרקונים, שמקורם באתיופיה והודו, מסוגלים להשמיד את קורבנותיהם באמצעות הצלפה בזנבם.
אגדות הדרקונים לא היו זרות לאתיופיה, בה הדת הנוצרית רווחה מימים ימימה. גאורגיוס, הקדוש והפטרון של אתיופיה, אנגליה ומספר מדינות נוספות, מתואר באופן נרחב באיקונוגרפיה הנוצרית־אתיופית כמי שהרג דרקונים, שייצגו גם את השטן.
בעוד שבעולם הביזנטי של ימי הביניים תואר הדרקון כיצור הדומה במראהו לנחש, במערב אירופה יוחסו לו לעיתים קרובות תכונות של חיות אחרות, החל מחתולים או כלבים וכלה בעופות. התמורות שחלו בדמותו של הדרקון בתקופת ימי הביניים העמיקו את ייצוגו השטני. האמנות הרומנסקית של המאות ה־11 וה־12 תיארה דרקונים מכונפים, גדולי גוף ובעלי עור מלא בקשקשים, אוזניים מחודדות וזנבות ארוכים. באותה תקופה תוארו גם דרקונים המזכירים במראם את הגריפון, יצור מיתי בעל גוף של אריה, וראש וכנפיים של עיט.
הדרקונים הרומנסקיים, כפי שתוארו בגמלונים, בטימפונים ובכותרות של כנסיות ומנזרים, ניסו בדרך כלל לתקוף אבירים, קדושים או חיות כמו הכבש והאריה המסמלים את ישו. דרקונים, בתולות ים, הָרְפִּיוֹת ויצורים דמונים נוספים, נחצבו בארכיטקטורת הכנסייה כאות אזהרה שמטרתה לגרום לכך שכאשר המאמינים, רבים מהם אנאלפביתים, נשאו מבטם לעמודי האבן הללו, תעלה בדעתם התופת הנוראה המצפה להם אם לא ימלאו באדיקות אחר חוקי הכנסייה.
עטלפים, לטאות ותנינים
באמנות הגותית שהתפתחה מהמאה ה־13 ואילך, נעשו ייצוגי הדרקונים מורכבים יותר. הגילוי המחודש של אירופה את כתבי אריסטו, כמו גם הגעתם ליבשת של חיבורים בערבית בנושאי אופטיקה, היו בין הגורמים שעודדו גישה אמפירית יותר לתיאור הטבע.
הדרקונים המתוארים בתקופה זו דומים יותר לבעלי חיים אמיתיים, בין אם לזוחלים, דו־חיים או עופות דורסים. באותה תקופה נחקרה האנטומיה בקפידה, עובדה עליה מצביע חוקר תולדות האומנות בן המאה ה־20 יורגיס באלטרושייטיס, שאמר כי הדרקון הגותי תואר לעתים קרובות עם כנפיים הדומות לאלו של העטלף או העש, וכן עם זנב המזכיר במראהו זנבות של לטאות ותנינים.
לדרקונים היה מקום בולט במספר אגדות והגיוגרפיות (סיפורי תולדות קדושים) שזכו לפופולריות רבה בימי הביניים. בסיפורים אלה, זכו הקדושים לגאולה בזכות התגברותם על דרקונים או יצורים דומים. כך למשל, גירש פטריק הקדוש נחשים מאירלנד, בעוד שהילריון הקדוש הגן על חבל דלמטיה מפני דרקון אימתני. עוד נאמר כי מרסלוס הקדוש, בישוף שחי בפריז בין המאה הרביעית לחמישית, התעמת בגבורה עם דרקון ששמר על קברה של אישה פגאנית ואיים על שלום תושבי העיר. מרסלוס, ששם מבטחו בהשגחה האלוהית, נגע בראשה של המפלצת עם המטה שלו, ולאחר מכן הורה לה להיעלם מהעיר.
רבים מהסיפורים הללו זכו לפופולריות עצומה הודות לתפוצה הנרחבת לה זכתה אגדת הזהב, אוסף מעשיות שגולל את קורותיהם של קדושים נוצרים שנערך בשנת 1265 על ידי יעקבוס דה וורגינה, הבישוף של גנואה. אחת המעשיות שנכללו בקובץ זה, גוללה את סיפורה של מרגרט הקדושה מאנטיוכיה.
בעיר זו שבתחומי האימפריה הרומית המזרחית, ביקש אוליבריו – מושל אנטיוכה בתקופת הקיסר דיוקלטיאנוס – מנערה נוצרייה בשם מרגרט לנטוש את אמונתה כדי להינשא לו. כשהיא סירבה, הוא הורה לאנשיו לעצור אותה. טימותי, אסיר שחלק את תא בית הסוהר עם מרגרט, היה עד לגילוי שחוותה הצעירה כאשר נאלצה להתמודד מול דרקון: "לאחר שסיימה להתפלל רעדה כולה. דרקון ענק ומפחיד עם עור קשקשי הגיח מהפינה. חזהו וזקנו היו זהובים. שיניו ועיניו הבזיקו כמו פנינים. אש ועשן עלו מנחיריו. לשונו הייתה חדה כחרב. נחשים נכרכו סביב צווארו", נכתב בספר זיכרונותיו של טימותי. היצור הדמוני בלע את מרגרט, אך בעזרת הצלב שבידה היא ביתרה לשניים את בטנו ויצאה ללא פגע.
סיפורים רבים מימי הביניים מיקמו את הדרקון בסביבה העוינת של היער. על פי מקראת הזהב, מרים מבית עַנְיָה, חסידתו של ישו, התיישבה לאחר צליבתו בפרובאנס שבדרום צרפת. באותם ימים שכן ביערות הרון דרקון שהמקומיים כינוהו טאראסקה, על שם טרסקון, אזור שנתפרסם בשל האגם השחור והיערות האפלים שבתחומיו. הדרקון הנורא איים על כל מי שחצה את היערות שגבלו בנהר, אולם מרתה הקדושה "שפכה עליו מים קדושים, בעודה מנופפת בצלב", והמפלצת "שפעתה כמו כבשה, נהרגה מיד על ידי מקומיים חמושים בחניתות ובאבנים".
מאבק בקדושים ואבירים
הכנעת דרקונים אימתניים הפך לנושא פופולארי למדי בתרבות ימי הביניים, במיוחד בסיפורים שעסקו בגיבורים ואבירים. ביאוולף, פואמה אפית אנגלו־סקסית שנכתבה בין שלהי המאה העשירית לראשית המאה ה־11, תיארה דרקון השומר על גביע יקר ערך. לאחר שאחד מעבדי הממלכה גנב את הגביע, החל הדרקון לתקוף את תושבי האזור, שניצלו הודות לביוולף שהַרְגוֹ בתום קרב קשה. בפואמות אחרות, נאבקו אבירים בדרקונים שעמדו על המשמר במקומות כמו עמק האל־חזור באגדות המלך ארתור. במקרה זה, היה זה סר לנסלוט שהביס את הדרקון.
אך סיפור הדרקונים המפורסם ביותר בתקופת ימי הביניים היה זה של גאורגיוס הקדוש, קצין מקפדוקיה (טורקיה של ימינו) ששירת בצבא הרומי והתנצר. גאורגיוס שמע שמלך קירנה, עיר עתיקה השוכנת בלוב של ימינו, הקריב בראש כל חודש מספר מאנשי העיר ששימשו כמאכל לדרקון צמא דם. כשהגיע תורה של בתו של המלך להימסר לידי הדרקון, התעמת גאורגיוס עם המפלצת. לאחר שפצע אותה עם הרומח שלו, ביקש גאורגיוס מהנסיכה שתוביל אותו לעיר, שם נשבע להרוג את הדרקון בתמורה לכך שתושבי העיר יתנצרו כולם. לאחר שהסכימו, ערף גאורגיוס את ראשו של הדרקון.
באמנות של ימי הביניים המאוחרים, תוארו גאורגיוס והמלאך מיכאל כמי שלובשים שריון צבאי, המזכיר במראהו את שריונם של האבירים הפיאודליים. באותם ימים הוצג הקדוש הלוחם כסמל לגבורה ואלטרואיזם, ערכים שקודשו בחצרות האבירים של ימי הביניים. אין זה מפתיע אם כך, שהסיפורים אודות גאורגיוס הקדוש והמלאך מיכאל היו כה פופולריים באותה תקופה.
הדרקון, לעומת זאת, ייצג את הצדדים הכאוטיים והדמוניים, אלו שצריך לשלוט בהם ולמגרם. למרות שבמובנים מסוימים תואר הדרקון כחיה, הוא היה חיה מפלצתית: מוזרה, חריגה, אך בד בבד גם קסומה. ההיבט הפנטסטי, לאו דווקא הדמוני, הוא במידה רבה זה ששרד לאורך השנים ותרם לאופן שבו מוצגים הדרקונים בתרבות הפופולרית של ימינו.