פורסם בגיליון דצמבר 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
השריפה שכמעט הרסה את קתדרלת נוטרדאם בפריז התחילה בעליית גג עתיקה עשויה עץ ליד בסיס הצריח. היא פרצה מעט אחרי שש בערב ב־15 באפריל 2019, יום שני של 'השבוע הקדוש', שישה ימים לפני חג הפסחא. בתוך הכנסייה כבר יצאה המיסה לדרך. אשתי ואני הגענו לעיר יום קודם, ובסביבות השעה שבע בערב באותו יום שני חלפנו שם במקרה. מחלון המונית שלנו, בגשר סן מישל, הבחנו באש הכתומה המלחכת את הגג, ואחרי כמה דקות, בפקק, ראינו את הלהבות מזנקות במעלה הצריח. התדהמה התחלפה בהלם: נוטרדאם באמת עולה באש.
אף קתדרלה אינה חשובה יותר לצרפת, או לעולם, מאשר נוטרדאם. כבר יותר מ־800 שנים היא ניצבת במרכז החיים בצרפת ומארחת אירועים היסטוריים הן למאמינים הן לחילונים. ב־1239 המלך לואי התשיעי, הידוע גם כלואי הקדוש, הביא לקתדרלה כתר קוצים, לכאורה כתר הקוצים הידוע של ישו. ב־1944, כשבחוץ עדיין נמשכים קרבות מלחמת העולם השנייה, הגנרל שארל דה גול השתתף בה במיסה לכבוד שחרור פריז. ולאורך כל התקופות והשנים האלה הצליחה נוטרדאם להימנע מהפצצות ומשריפות שהחריבו קתדרלות אחרות. נוטרדאם הייתה אי של יציבות בים של שינויים, ולכן הפכה לאחד האתרים המתוירים בעולם וגם למקום קדוש למיליוני אנשים.
כשחזרנו לשם בהמשך הערב, הצריח כבר נפל וגג העופרת נמס. מחשכת הגדה הימנית הבטנו בגמלון האבן של בית הרוחב (הטרנספט) הצפוני, ומבעד לחלון הרוזטה הקטן ראינו את הלהבות המכלות את תומכות העץ של הגג. על הגדות והגשרים של נהר הסן התאספו אלפי סקרנים. הם נמשכו גם לאסון המתחולל וגם לחוויה הקהילתית. אנשים שיתפו את המאורע בטלפונים שלהם, אחדים דקלמו את תפילת אווה מריה. אנחנו היינו תיירים, אבל מבחינת רוב הקהל זה היה הבית, ואחת מאבני היסוד של ליבם גססה לנגד עיניהם.
עכשיו, חמש שנים וחצי אחר כך, נוטרדאם שבה לחיים. בתחילת דצמבר הארכיבישוף של פריז אמור לערוך מיסה חגיגית בכנסייה המחודשת. באותו שבוע ייפתחו הדלתות הגדולות לציבור ויעניקו מעט מזור לטראומה הציבורית שהתחוללה כאן. בשנים האחרונות קיבל נשיונל ג'יאוגרפיק גישה מיוחדת לקתדרלה כדי לצפות באדריכלים, בבעלי המלאכה ובמדענים שהביאו אותה לרגע הזה. בקיץ 2021 שבתי לשם בפעם הראשונהמאז השריפה, רגע לפני שתהליך השיקום עמד להתחיל.
בקיץ השנה חזרתי שוב כדי לחזות בשלב האחרון של השיקום, וכדי לגלות מה מתכננת הכמורה של הכנסייה הקתולית בפריז לנוטרדאם. התפעלתי מהמאמצים הכבירים שאלפי בני אדם השקיעו בנוטרדאם לא רק כדי לשמר מבנה ימי־ביניימי מרהיב, אלא כדי להחיות כנסייה שאמורה להיות חיה ונושמת.
מעולם לא היה ספק שנוטרדאם תיבנה מחדש, אבל כיצד היא תיראה? אחרי השריפה הכריז נשיא צרפת עמנואל מקרון שיש לשקם את הכנסייה ולעשותה "יפה מאי־פעם". הוא קבע יעד שאפתני: יש להשלים את השיקום עד 2024. המימון: 846 מיליוני אירו שנתרמו למטרה זו מאז האסון.
מקרון הציע לבנות לנוטרדאם אלמנט אדריכלי חדש במקום הצריח הישן. אדריכלים שונים נענו בהתלהבות לאתגר עם שפע רעיונות מופרכים לגג זכוכית או לצריח מבדולח, אבל אנשי השימור הזדעזעו, ובהם פיליפ וילנב, אדריכל ראשי של מבנים היסטוריים, שבזמן השריפה כבר עמד בראש מבצע שימור של חלקים מסוימים בנוטרדאם. לדברי וילנב, הוספת צריח מודרני היא כמו ניתוח אף למונה ליזה. וכפי שאמר לי היסטוריון האדריכלות ז'אן־מישל לניאו, יהיה משהו מזכך בשחזור הנוטרדאם באופן מדויק, עם אבן גיר, עץ אלון ועופרת. זו תהיה הדרך לגרש את זיכרון הלילה ההוא ולהתאבל על אובדן החלקים המקוריים של הקתדרלה.
בסופו של דבר ניצחו מומחי השימור: נוטרדאם נבנתה מחדש בדיוק כפי שהייתה לפני השריפה, וכפי שהשאיר אותה במאה ה־19 אז'ן עמנואל ויולה־לה־דוק, מחלוצי תחום השימור. "אין לנו זכות לגעת במבנה. אנחנו רק משחזרים אותו", אמר וילנב, "לא נשאיר מזכרת מעבודתנו".
את הפה דיאז הנמוך שלו שומעים בדרך כלל בחג המולד או באירועים חגיגיים אחרים.
ואף על פי כן, כל מי שביקר בקתדרלה בעבר ונכנס אליה כעת, ירגיש מיד שהתחולל בה שינוי יסודי. היא מוארת וחיונית יותר מאי־פעם. הקירות, הוויטרז'ים, הציורים והפסלים נוקו ושוחזרו בפעם הראשונה מאז המאה ה־19. "פנים הקתדרלה ידהים ויפליא", אמר פיליפ ז'וסט, נשיא הרשות הציבורית המיוחדת המפקחת על מבצע השיקום, "זה יהיה הלם".
חלקה הפנימי של הקתדרלה יהיה חדש במובן נוסף. אומנם נוטרדאם היא מבנה היסטורי מוגן הנמצא בבעלות המדינה ומנוהל על ידה, אבל רוב הרהיטים והאביזרים שבתוכה, שניזוקו קשות בשריפה, לא היו פריטים היסטוריים אלא השתייכו לבישופות הקתולית של פריז. אנשי הכנסייה החליטו על עיצוב פנים מחודש לגמרי. זהו נתח קטן בלבד מעלות פרויקט השיקום, אבל תהיה לו השפעה עצומה על חוויית הביקור בקתדרלה.
בתחילת הקיץ ביקרתי בבית יציקה בעמק הרון כדי לראות כמה מהפריטים החדשים שיאבזרו את הקתדרלה. נפגשתי עם גיום בארדה, פסל ומעצב שהבישופות הטילה עליו לבנות מזבח חדש ופריטי פולחן נוספים. בחדר הכבשן צפינו בשני עובדים עטויי מגיני פנים וסינרים עבים יוצקים ברונזה מותכת לוהטת לתוך תבניות. על הרצפה בקרבת מקום נחו חלקים גסים ולא גמורים של אגן הטבילה החדש שיצר בארדה. המזבח שלו עמד בחדר הסמוך וחיכה לליטוש.
בארדה הסביר שהוא השתמש במודלים של חומר כדי לחפש צורות שיהיו פשוטות ועל־זמניות. מזבח הברונזה עצום וכבד ונראה כאילו הוא נטוע ברצפה, אבל צדדיו המעוקלים מזכירים שתי זרועות מונפות אל על. התקווה היא שהוא יגע בליבם של המאמינים, אך גם של התיירים הרבים שאינם מכירים את הדת הקתולית או אפילו את הנצרות. "גם הם חייבים להבין", אמר בארדה, "שמדובר כאן בקדושה".
שבוע לאחר מכן נכנסתי לנוטרדאם. בהתחלה התקשיתי להתפעל מיופייה, היא עדיין הייתה אתר בנייה עמוס, ופועלים עדיין פירקו פיגומים, העבירו כבלי חשמל וליטשו את רצפת השיש. בזמן שהקבוצה הקטנה שלנו צעדה בין הספסלים נשאנו את מבטנו אל התקרות הקמורות, ובסופו של דבר הגענו עד לבית המקהלה שבקצה המזרחי של הכנסייה. בקפלות שלידו נחשפנו לרענון המופלא שעברו ציורי הקיר המתוארכים לפרויקט השימור של ויולה־לה־דוק במאה ה־19.
מחוץ לאחת הקפלות כרעה מומחית שימור על רצפת האבן בגבה להמולה. היא אחזה במכחול עדין ומשחה צבע ורוד על עמוד עם דוגמת עלי תלתן. 250 חברות שונות המעסיקות 2,000 עובדים מצאו את הדרך לעבוד כאן בשיתוף ובתיאום לאורך הפרויקט. "זה מצליח כי כולם שמחים וגאים לעבוד על הנוטרדאם", הסביר ז'וסט.
יצאנו מהמבנה ונכנסנו למעלית. היא לקחה אותנו דרך הפיגומים אל ראש בית הרוחב הצפוני, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו בעליית הגג של הקתדרלה. כעת היינו מעל קמרונות התקרה, במקום שאינו נגיש לציבור. זהו החלק של הקתדרלה שהשריפה פגעה בו יותר מכול, ושבו התרכזה רוב העבודה בחמש השנים האחרונות. כשהרמנו את מבטנו ראינו את השמיים הכחולים מבעד לתומכות העץ שעדיין לא כוסו בגג עופרת.
פילסנו את דרכנו במעברים הצרים עד לנקודה שבה שתי זרועות בית הרוחב מצטלבות עם הספינה הראשית (החלל המרכזי) של הקתדרלה ועם בית המקהלה. בסיס הצריח שהתמוטט צנח דרך תקרות האבן ומחץ את המזבח המרכזי בקומת הקרקע. רק לאחרונה הצליחו הפועלים לסגור את החור המשונן שבתקרה הקמורה. קורות האלון והמדרגות הלולייניות של הצריח החדש הדיפו ניחוח עץ רענן.
כשנדחקנו לתוך עליית הגג שמעל הספינה הראשית, מצאנו את עצמנו ב'יער' חדש של תומכות עץ משולשות. כדי לשחזר את הגג הימי־ביניימי המקורי השתמשו הבנאים בטכניקות עתיקות: הם קיצצו את קורות העץ העצומות בגרזיני יד מסורתיים שנוצרו בעבודת יד, והתקינו אותן בסבכה מורכבת בחיבורי שגם ומגרעת. אחד הנגרים, האנק סילבר, אמריקני שעבר לצרפת כדי להשתתף בפרויקט, תפס את אחת היתדות המזדקרות מהסבכה ותלה עליה את כל משקלו כדי להדגים את חוסנו של המבנה.
סילבר הפנה את מבטי מטה אל חלל הכנסייה, ויחד עקבנו אחר נתיב התומכות החדשות מעל הספינה הראשית: הנתיב היה מעט מעוקל. הסטייה הזאת הייתה קיימת במבנה הימי־ביניימי המקורי, והאדריכלים החליטו לשחזר אותה. סילבר הסביר שזה "סיבך את העסק עוד יותר מבחינת כולם".
ובכל זאת יש תוספת מודרנית אחת שנכללה בעבודות השיקום: הגנה מפני אש. תומכות עמידות לאש במרכז עליית הגג יבודדו את הצריח ואת שתי זרועות בית הרוחב היוצאות מהספינה הראשית, כדי ששריפה עתידית לא תוכל להתפשט לכל עליית הגג. אם יפרצו להבות בחלל הזה, שסתומי ערפל שהוצבו ברחבי עליית הגג יעזרו לעכב את האש עד שהכבאים יצליחו לטפס מאות מדרגות.
יצאנו מעליית הגג בחלק שבחזית הכנסייה ועלינו במדרגות האבן הלולייניות הצרות של המגדל הדרומי. בדרך חלפנו על פני המרפסת שוויולה־לה־דוק אכלס ביצורים גרוטסקיים. בראש המגדל פנינו לכיוון מזרח. הסן, שמימיו היו חומים אף שהרחצה בו חזרה להיות בטוחה, זרם ונצנץ בשמש של שעת הבוקר המאוחרת. מכיוון בית המקהלה, בקצה השני של הכנסייה, שמענו את פטישי העובדים המתקינים לוחות עופרת בגג. החלטת האדריכל להשתמש בעופרת, בייחוד אחרי שהאש פיזרה את החומר הרעיל הזה ברחבי הקתדרלה ואף מחוץ לה, ליבתה ויכוח ציבורי, אבל מומחי השימור התעקשו שזה חומר עמיד וחסין יותר מהחלופות, ושאי אפשר לשחזר את העיטורים המורכבים בלעדיו.
כעת הצריח החדש ניצב מולנו בגובה העיניים. מבפנים ומבחוץ זהו העתק נאמן ליצירתו עמוסת הפרטים של ויולה־לה־דוק, והוא נוצר לפי רישומיו מהמאה ה־19. יוצא הדופן היחיד הוא תרנגול הנחושת המוזהב שבראשו: עיצוב בולט ומרשים של וילנב עצמו.
התחליף הותקן בדצמבר 2023 והוא נושא בתוכו שרידים של שני קדושים פריזאים ומגילה הנוקבת בשמותיהם של 2,000 עובדי השימור. ויש לו גם משמעות סמלית: התרנגול מבטא את הזהות הצרפתית, סמל של תקווה ותקומה, ובמקרה הזה, מכיוון שווילנב העניק לעוף שלו כנפיים בצורת להבה, הוא גם סמל לקתדרלה הקמה לתחייה מן האפר. המקור נפגם קשות בנפילה בזמן השריפה, אבל הוא אותר, ובעתיד יוצג לראווה למזכרת מאותו הערב.
בדרכנו למטה מהמגדל חלפנו מול העוגב הגדול במרפסת הצמודה לחזית מבפנים. הוא שרד את האש, אבל לא היה מנוס מלפרק ולנקות אותו. במשך חודשים כיילו המכוונים את 8,000 צינורותיו בזה אחר זה. עמדנו בגבנו לצינורות הנישאים והשקפנו על הקירות והתקרות הקמורות של חלל הכנסייה.
הוויטראז'ים הגבוהים נצצו שוב. הפועלים ניקו מקירות האבן את הפיח מהשריפה, את שרידי העופרת ואת הלכלוך שהצטבר במהלך הדורות, וכעת הם היו בורקים וחלביים. התקרות הקמורות עם אבני ראשה מצופות עלי זהב וצלעות מעוטרות בגוון בורדו עשיר נראו מצוחצחות לעילא. "הסיפוק הגדול ביותר שלי כאן הוא שכעת אי אפשר לדעת שהתקרות האלה נפלו ושוחזרו", אמר לי אחר כך וילנב.
דברים רבים מצוינים בשיקום הזה, אמר לניאו ההיסטוריון, אבל 'הקילוף התוקפני' של הקירות — התיזו עליהם לטקס ואז קילפו אותו, בין היתר כדי לחלץ מהקירות את שאריות העופרת — השאיר אחריו אבנים לבנות מאוד, ואחדים מהמבקרים ודאי ירגישו כי הקתדרלה איבדה משהו מאווירת הקדושה שלה. "יידרשו 40 שנים של הצטברות זיהום והתעבות עד שנראה שוב את האפור שהעיניים כמהות לו", אמר לניאו.
בחינת נציגי הכנסייה, קדושתה מ של נוטרדאם אינה נובעת מהמבנה עצמו בלבד אלא ממה שמתרחש בתוכו. "הקתדרלה היא לפני הכול מקום תפילה שנבנה לכבודו של האל", אמר מונסיניור אוליביה ריבאדו דיומא, הכומר הראשי של נוטרדאם שיעמוד בראש הקתדרלה כשהיא תיפתח. הוא מצפה ל־15 מיליוני מבקרים ב־,2025 ואינו אוהב לכנותם תיירים. המילה 'מבקר' מתאימה יותר לחוויה שהוא צופה להם. יתרה מזו, הוא מקווה שעם כניסתם לקתדרלה יהפכו המבקרים לצליינים, והעיצוב המחודש נועד לסייע בכך.
נוסף על תשמישי הקדושה שהפסל בארדה יוצר, יהיו 1,500 כיסאות חדשים עשויים עץ אלון איתן, משענותיהם נמוכות ומתעקלות מעט מעלה. המעצבת יונה ווטראן אמרה לי שהם נועדו להיות ים של שלווה המדגיש את גובהן של התקרות. התאורה החדשה לא רק תאיר את המבנה, אמר מעצב התאורה פטריק רימו, הוא פורס מערך שניתן לתכנות ובו 1,550 ספוטים מסוג לד, כל אחד מהם יכול לשנות את עוצמתו וגונו בהתאם לעונה ולטקס הנערך בקתדרלה. אווירה אפלולית של אור נרות בליל הפסחא, למשל, תתחלף באור מלא שמחה בבוקר החג. "מה שחשוב הוא שהקתדרלה תהיה מקום חי ונושם", אמר.
אחרי השריפה התדיינו בכנסייה בנוגע ליצירת מקום קטן בתוך בית המקהלה שקתולים יוכלו לשבת בו במיסה בשלווה, עם עצמם, הרחק מהמבקרים האחרים. בסופו של דבר החליטו על ההפך הגמור: כל המיסות ייערכו במזבח הראשי, בלי אף מחסום המונע מהתיירים להשתלב בקהילה. "העדפנו את הבלטת האמונה על פני שלוות התפילה", אמר ריבאדו דיומא.
לפני השריפה התאפיינו הקפלות הצדדיות בערבוביה עיצובית, אבל כעת יש בהן מעין 'נתיב צליינים' המספר בבירור, בציורים ובפסלים, את סיפורה של הדת הקתולית. מהכניסה שבמרכז החזית המערבית ינועו המבקרים לאורך המעבר הצפוני, וכל אחת מהקפלות שייתקלו בהן תהיה מוקדשת לאחד מנביאי התנ"ך; אז הם יקיפו את בית המקהלה שיספר על אודות חייו של ישו, מותו ותחייתו; לבסוף יגיעו לקפלות הדרומיות, כל אחת מהן תציג קדוש המגלם ערך מסוים של הכנסייה הקתולית. אפליקציה לטלפון תסביר זאת למבקרים בשפות השונות.
באפסיס, הגומחה החצי מעגלית שבקצה המזרחי של הכנסייה, המבקרים יחלפו על פני אחד השרידים המהוללים ביותר של הנצרות: כתר הקוצים שהונח לכאורה על ראשו של ישו לפני צליבתו. נוטרדאם לא נהגה לפרסם את נוכחותו עד כה, ואולם האדריכל סילבן דיבואיסון נבחר לעצב כלי תצוגה חדש שיבליט את הכתר. הוא מגדיר אותו "משהו הנוסך בנו ענווה גדולה". הכתר, אגב, הוא נזר גומא קלוע ומיובש והקוצים הוסרו ממנו מזמן. דיבואיסון החליט לעצב מזבח עשוי עץ ארז בגובה 3.6 מטרים וברוחב 2.6 מטרים, שבמרכזו כדור זכוכית שחלקו האחורי צבוע כחול כהה, והוא יואר באופן שיטשטש את נוכחותו של החומר. כשנתבונן פנימה, יתעורר הרושם שאנו מביטים בשמיים אינסופיים. הכתר יהיה תלוי בפנים.
בערב השריפה לא היה מושג להמונים ב העומדים לאורך הסן מה קורה בתוך הקתדרלה. לא יכולנו לראות את הכבאים דוהרים במעלה מגדל הפעמון הצפוני ומספיקים להציל אותו מהתמוטטות שהייתה עלולה להפיל את המבנה כולו. לא יכולנו לראות את הכבאים ואנשי הכנסייה נכנסים למבנה הבוער כדי לחלץ ממנו את כתר הקוצים ופריטים נוספים שערכם לא יסולא בפז. בשנים האחרונות הם הופקדו למשמר בכספות במוזיאון הלובר. עד דצמבר הם כבר ישובו לביתם. בעת שגיליון זה ירד לדפוס, רשויות פריז עדיין לא השלימו את חקירתן בנוגע לסיבת השריפה, אולי קצר חשמלי.
ביום שבת, 7 בדצמבר, תשיב המדינה את הקתדרלה המשוקמת לידי הארכיבישוף של פריז. הוא יקיש על הדלתות במטהו הגדול, והן ייפתחו שוב לעולם. העוגב הכביר יתעורר וישמיע מזמור של הודיה. הדבר הראשון שבאי הקתדרלה יראו הוא אגן הטבילה עשוי הברונזה של בארדה — שער הכניסה לדת הקתולית. המזבח החדש שלו יעמוד מתחת לצריח, במִצלב — נקודת המפגש של הספינה הראשית ושתי זרועות בית הרוחב.
"בחברה שבה נוטים להתפתות לייאוש, פתיחתה המחודשת של הקתדרלה תהיה סמל לתקווה", אמר ריבאדו דיומא. הוא צופה כי הפתיחה תהיה רגע שייחרת בזיכרון הקולקטיבי, בדיוק כפי שמראה הקתדרלה הבוערת נחרת בזיכרונם של מיליוני אנשים בפריז וברחבי העולם. זה יהיה "משב רוח של שמחה, ואני מקווה שהוא יורגש בעולם כולו".
