ההחלפה להילוך שני עוזרת קמעה. המנוע האסתמטי של הרכב שלי מזדעק במחאה כשאנחנו מטפסים במעלה הר קפריסאי נוסף. למרות שהיובלים והחורשות נותנים פיצוי הולם, אני חושש מההשלכות ארוכות הטווח עבור הטויוטה שלי.
בעוד שהחופים של קפריסין מלאים בתיירים, פנים האי מזמן חוויה אחרת הרחוקה שנות אור מספינות השיט ומחופשות הבטן־גב. היוונים הקדמונים סברו שקפריסין כה יפה שהם הציגו אותה במיתולוגיה כמגרש המשחקים של האלים שלהם, כמו גם כמקום הולדתה של אפרודיטה – אלת האהבה. על אף שאין זה סביר שאתקל באלוהויות כלשהן בטיול שלי, אני מקפיד לחפש את חלקות גן העדן הקטנות של האי בנסיעה דרך הרי הטרודוס ויער פאפוס רחב הידיים במערב המדינה.
מבעד לחלון המכונית נשקפים חיים מעידן אחר, מלפני עשרות ואולי אפילו מאות שנים, אך בכל מקרה שונים מאוד מהיום. בשולי הכביש, אישה שפופה מטפסת לאיטה במעלה הגבעה לעבר הכפר הבא. לפניה הולך גבר כרסתן ומשופם. חתולים וכלבים מתנמנמים בצל, מחכים לבריזה ולצינת הערב. מאחוריהם, מבני אבן מרשימים נראים כהמשך טבעי של ההרים ולא כמעשה ידי אדם.
שלטים מזהירים מפני 'כבישים חלקים', דבר שנראה בלתי סביר בחומו של אי זה הנמצא בלב הלבנט. עם זאת, בעונת החורף יורד באי שלג כבד דיו כדי להפעיל את מעליות הסקי במדרונות האולימפוס – ההר הגבוה ביותר בקפריסין המתנשא לגובה של 1,952 מטרים. מסלולי הסקי האלה לא מתחילים ממש בפסגה, מכיוון ששיאו של ההר שמור לבסיס צבאי: תזכורת מוחשית לכך שהעם הקפריסאי נותר מפולג.
אך כעת זה חודש יולי, ובמקום רכבלים ומגלשי סקי אני מוצא את עצמי בתחילתו של שביל ארטמיס – מסלול בן ארבע שעות הסובב את פסגת האולימפוס. מלמעלה עננים שהתאספו על הפסגה משמשים מעין שמשייה טבעית ומצדדי אני מוקף ביער אורנים. אין־ספור אצטרובלים מונחים למרגלות העצים ולידם מחטים בתוליים.
השביל ריק ממבקרים, כך שאני יכול להשתהות ולהביט בחזזיות הגדלות על העצים ובחיות הבר המקומיות (בעיקר ציפורים ופרפרים) בלי לחשוש שאני עוצר את התנועה. ספסל בודד ניצב בצד השביל. אני מתיישב עליו ומשקיף על צפון האי.
טורקיה פלשה לאי בשנת 1974 במבצע צבאי שהוביל לרבבות עקורים. כיום ניקוסיה היא עיר הבירה המחולקת האחרונה בעולם. בתחילת שנות החמישים הסופר הבריטי הגדול לורנס דורל קבע את ביתו בכפר שכיום שוכן בשטח המפורז, החלטה נועזת שעליה כתב בספרו הקומי־טרגי "לימונים מרים של קפריסין". אני שולף את העותק הישן שברשותי ומדפדף בין הדפים כדי למצוא את התיאורים שלו על ההרים שסביבי.
"רכס הטרודוס הוא ערבוביה לא מרשימה של סלעים ואורנים הנתלים באוויר כמו סחבה", כתב בנדיבות מועטה. "בעבר שימש כמקום משכנם של האלים והאלות, אך כיום הטרודוס קירח במקומות רבים, כתפיו וזרועותיו הגדולות נדחסים מהאזור המיוער כמו גפיים בחליפה קטנה מדי".
אני מחליט להוקיר תודה על יופיו של האזור הכפרי ולהתעלם מתיאוריו של דורל. אני תוהה למה הוא בחר לגור דווקא כאן, אם כל האי היה פרוש לפניו. יותר מ־60 שנים מפרידות בין השהות שלו לשהות שלי בקפריסין, וכל כך הרבה השתנה שאולי אין טעם להשוות בין החוויות שלנו.
לבסוף אני מגיע למכונית שלי. אני מכבה את מיזוג האוויר ופותח את החלונות, כדי לאפשר לרוח החמימה הנושאת עימה את ריחם של אורני האולימפוס להיכנס פנימה. כמי שמגיע מעיר סואנת עם זיהום אוויר, התנאים האלפיניים הללו הם לא דבר של מה בכך, ואני מתענג על כל שאיפה.
ארוחת ערב
הנסיעה בין כבישיו המתפתלים של ההר הייתה מאתגרת; המנהרות אינן שכיחות באי ובדרכים יש פניות חדות כמו קווים על מפה טופוגרפית. עצרתי כדי לקנות דובדבנים מיובשים מחקלאי בצד הדרך, ששאל לשלומי ואיחל לי חופשה נעימה. כמו בחיי הכפר, נראה שאין טעם לנסות למהר; כתוצאה מכך – השוטטות מענגת ולוח הזמנים חייב להיות גמיש.
יש עשרות כפרים הרריים וציוריים בחלק הפנימי של האי – אפילו דורל לא הצליח להסתיר את התפעלותו מהם. "האי חב את יופיו לכפרים הנסתרים שלו", כתב על אזור זה, "מדרונות מתפתלים בין הרים, חלקם עשירים בעצי תפוחים ובגפנים, ובכולם נישא ניחוח אורנים רענן".
בשנים האחרונות, מלונות בוטיק הפיחו חיים חדשים בבניינים הישנים והמתפוררים בעיירות קטנות כמו קאלופאנאיוטיס. הקפריסאים אוהבים לברוח מהחום המהביל של החוף לעיירות שבפנים הארץ; לשבת לעת ערב על כיסאות פלסטיק בכיכר המרכזית ולשתות בירה קיאו, לפני שהם ממשיכים לשירת קריוקי בטברנה.
אני מגיע לכפר אגרוס המוקף בשיחי ורדים, מתיישב בטברנה ומבקש מהמלצר המלצות למנות. המלצר אומר שהוא יביא לי מה שיש. כבר שבעתי מהחלומי המקומית המוגשת כמעט בכל מנה, כך שחשתי הקלה כשהוא הגיש לי סלט עלים ופרוסות נקניק. "כל חומרי הגלם של המנות גדלים בעמק הזה", אומר חברי החדש בחיוך גאה של הורה, בזמן שהוא מוזג יין אדום לכוס שלי. אני סועד את ליבי ומביט בשמש השוקעת מאחורי ההרים. אט אט הירח עולה ומאיר את העמק שמתחתיו.
יש כנסיות ומנזרים ביזנטיים למכביר בחלק הפנימי של קפריסין, רבים מהם מוכרים על ידי אונסק"ו ומתוחזקים על ידי המקומיים, העולים אליהם לרגל בחגים ובמועדים. מחוץ למנזר קיקוס, אני צופה בעשרות תיירים יוצאים מהאוטובוסים שלהם ומתפעלים ממראה עיניהם.
קיקוס משמש אתר פולחן מאז שריצ'רד לב הארי כבש את קפריסין במאה ה־12, וכיום הוא האתר הדתי החשוב באי. רבים מהמבנים הנוכחיים בקיקוס נבנו בסוף המאה ה־18, בעקבות שריפה שהרסה את המבנים המקוריים.
כיום הוא מקום מרשים, מלוטש אך לא סטרילי, ראוותני אך לא פומפוזי. נזירים עם גבות וזקנים עבותים נראים כאילו הם חיים כאן כבר מאות שנים, עד שהם שולחים יד אל גלימותיהם השחורות כדי לבדוק את הטלפונים הניידים שלהם.
אומנם יש במקום הרבה תיירים עם מצלמות, אך לא חסרים גם עולי רגל אדוקים. הצילום אסור בחלק העתיק והקדוש ביותר של המתחם. מבעד למעטה קטורת ומתחת לנברשות ולפמוטים מוזהבים, משפחה בת חמש נפשות כורעת מול כומר אורתודוקסי שממלמל משפטים ביוונית. כמרים נוספים בקרבת מקום מציעים תפילות ותחנונים, מזמורים ושבועות. למול המראות הללו איני יכול שלא לחשוב מתי בפעם האחרונה ראיתי נוצרים אירופאים כה אדוקים.
הסצנה האידיאית נקטעת לרגע כשילדה, בת שמונה לערך, נתקלת באחת המנורות. בעקבות זאת נר קדוש נופל על הרצפה ונשבר. כשהיא מביטה באביה, דמעות ממלאות את עיניה הגדולות, ואני נושא למענה תפילה שקטה.
חוף פראי
בעשר הדקות הראשונות של הנסיעה לחוף לארה חשבתי לעצמי שהתיאורים על מהמורות הדרך היו מוגזמים. אך תוך זמן קצר הטויוטה שלי עוברת דרך בורות ושקעים שמזכירים לי להסתמך בעתיד על עצות המקומיים. בזמן שרכבי שטח וטרקטורונים חולפים על פני במהירות, אני מקרטע לאיטי לעבר החוף המפורסם.
חוף לארה נמצא בחלקו הדרומי של הפארק הלאומי אקאמאס, האזור הבלתי מיושב האחרון של האי. איילי הנדל"ן והקלגסים הגיעו לאזור רק בחמש השנים האחרונות, אך המעמד של פארק לאומי מספק למקום רשת ביטחון נגד פעילות אנושית משמעותית.
"מאז שהתחלתי לסייר כאן לראשונה ב־1996, אקמאס נמצא במחשבותיי ובליבי", אומר חוקר הטבע של פאפוס, אנדראס צוקלידס.
"יש בפארק גיאולוגיה מרתקת, חופים בתוליים, מיתולוגיה והיסטוריה, כמו גם צבי ים שפוקדים את החוף בכל קיץ. אבל בשבילי גולת הכותרת זו הצמחייה המדהימה; יש שפע של פרחי בר, כולל סוגים רבים של סחלבים, ולמשך כמה שבועות בלבד הצבעוני הקפריסאי פורח בכמה מקומות", אומר צוקלידס.
אקאמאס הוא ביתם של 35 מתוך 142 מיני צמחים קפריסאיים אנדמיים, שנשארו לאורך השנים כמעט בלתי נגועים הודות לעובדה שהבריטים ששלטו באי הכריזו על האזור כשטח צבאי סגור. הבידוד של חוף לארה הופך אותו לאחד מבתי המחיה הגדולים ביותר בים התיכון של אוכלוסיות צבי ים.
על אף שמתנדבים מסמנים את הקנים של הצבים באמצעות שלטים, הם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה דייה שקבוצות שימור מקומיות אוספות את הביצים בחודשי הקיץ ומעבירות אותן למדגרה כדי לתת לאבקועים סיכויים טובים יותר להגיע לאוקיינוס.
חלוץ השימור אנדראס דמטרופולוס הקדיש כמעט 40 שנים להגנה על הזוחלים מההשפעות השליליות של התיירות, תחילה באמצעות עבודה במחלקת הדיג של הממשלה וכעת באמצעות פרויקט שימור צבים משלו.
"החי והצומח בחופי הים התיכון כורעים תחת לחץ התיירות וכל התופעות שמתלווות אליה", אומר אנדראס. "בעזרת הפרויקט הזה אנחנו זוכים להציל הן את אוכלוסיית הצבים והן את אזור החוף".
אני מגיע שעה לפני השקיעה ורואה שלמרות מצבו הקשה של הכביש והיעדר מתקנים בסיסיים, היופי הבראשיתי של לארה משך אליו עשרות מבקרים. בזמן שאני מתבונן בהם מהחלק האחורי של החוף, אני משגיח בכלבי ים נזיריים המשכשכים במים הרדודים. הם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה, כאשר ההערכה היא שרק כ־ 700 פרטים נותרו. מעט צפונה מכאן, במערות מבודדות, חיים חלק מהפרטים הללו.
בבוקר המחרת חשבתי להעמיק עוד יותר לתוך חצי האי אקמאס – החלק המערבי ביותר של קפריסין – אבל לאחר חוויות האתמול אני מחליט להשאיר את הטויוטה מאחור ולקבל את עצתו של אנדראס. "שביל הטבע של אפרודיטה הוא ללא ספק המסלול השופע ביותר בפרחי הבר, ולמרות שהוא די תלול, תזכה לראות כמה מהנופים היפים ביותר בקפריסין", הוא אמר לי. עם זאת, הוא המליץ לא ללכת בו בחודש יולי, זמן ביקורי באי.
המיתולוגיה גורסת כי אפרודיטה נולדה בחוף הדרומי של קפריסין ושהיא חברה בהמשך לנימפות ששכנו במערה המסמנת כיום את תחילתו של השביל הנקרא על שמה. בתחילתו שביל האבן הסלעי חשוף לשמש היוקדת, אך לא עובר זמן רב עד שהוא נכנס לתוך חורש ים תיכוני המשקיף על החוף.
ייתכן שזה קשור בתזמון הלא מוצלח שלי, אך במשך שלוש השעות שאני צועד בשביל הטבע המדהים של אפרודיטה הייתי כמעט לבד; רק אני וכמה לטאות ועיזים נודדות שהקשיבו לזמזום הציקדות ולרחש הגלים ממרחק.
מתחת לענפים של עץ חרוב אני מוצא ספסל ופורש למנוחה. בטרודוס לאוויר היה ניחוח של אורן; כאן נישא ריח של אורגנו פראי ושל ערער עתיק. כמנהגי, אני פותח את ספרו של דורל ומעיין בו, עד שעייני נמשכות לאחד המשפטים בין דפיו המצהיבים: "בקפריסין אסור לעשות שום דבר במהירות, שכן יהיה זה מנוגד לרוח המקום", הוא כתב. כמה שהסופר הישיש הזה צדק.