איי מדיירה השופעים בגבעות משתפלות ובכבישים מתפתלים שוכנים כארבע מאות קילומטרים מהחוף הצפוני של אפריקה. הארכיפלג, מחוז אוטונומי של פורטוגל, כולל שני איים גדולים – פורטו סנטו ומדיירה, ושתי קבוצות איונים – דזרטש וסלבז'יינש – שאינם מיושבים.
איי מדיירה הוזכרו לראשונה במאה השלישית לפנה"ס בכתביו של ההיסטוריון היווני טִימָאיוֹס, שתיאר מושבה קרתגית בארכיפלג. במאה הראשונה לספירה הוזכרו האיים בכתביו של הפילוסוף הרומאי פליניוס הצעיר, שטען שראה במהלך מסע שערך באוקיאנוס האטלנטי יישובים מאוכלסים באיים.
הפורטוגלים הגיעו לראשונה לאיי מדיירה במאה ה־15, לאחר שספינה שעשתה דרכה לאפריקה סטתה מנתיבה עקב סופה ונפלטה לחופים הפראיים. במרוצת השנים החלו להגיע עוד ועוד מתיישבים פורטוגלים לארכיפלג, עובדה הניכרת היטב בארכיטקטורה, בקולינריה ובשפה המקומית. ב־30 באפריל 1976 הוענקה לאיים אוטונומיה, הכוללת עצמאות שיפוטית ופוליטית.
מדרונות ההרים באיי מדיירה זרועים בכפרים קטנים ובטראסות חקלאיות.המתיישבים הפורטוגלים הראשונים מצאו ארץ לא מיושבת המכוסה ביערות דפנה (ער אציל) פרהיסטוריים וטופוגרפיה המאופיינת בהפרשי גובה קיצוניים. מה שנותר מיערות הדפנה הוכרז לפני מספר שנים אתר טבע של אונסק"ו.כדי להעביר מים מהאזור הצפון־מערבי של האי שהתברך בגשמים רבים לאזורים החקלאיים היבשים בדרום, בנו הפורטוגלים אמות מים (אַקְוֶודוּקְטים) משוכללות.רבות מאמות המים אינן נמצאות כיום בשימוש והפכו במרוצת השנים למסלולי טיול. עם זאת, חלקן עדיין משמשות להשקיית שטחים חקלאיים, כמו מטע הבננות של סוזנה אורנלס בקמארה דה לובוס, אותו מנהלת משפחתה כבר יותר ממאה שנים.שימוש לפי סעיף 27א'.במהלך המאה ה־19 החלו המקומיים להשתמש במזחלות נצרים כמעין 'מוניות' המובלות על ידי שני נהגים. כיום, המבקרים יכולים לרכוב על מזחלות בעבודת יד במורד רחובות תלולים מאחורי שני קאריירו (נהגים) המשתמשים במגפיים בעלות סוליות גומי כבלמים.שמה של מדיירה יצא למרחוק בזכות היינות המתוקים שלה, אך יש בה מסורות נוספות מעוררות התפלאות כמו קליעת סלי נצרים. מסורת זו החלה כבר בשנת 1850 בקמצ'ה שבדרום מדיירה.מכונית חונה בעמק קורל דאס פרייראס (Curral das Freiras) במרכז מדיירה. משמעות שמו של העמק מוקף ההרים שדרך אחת בלבד מובילה אליו הוא עמק הנזירות – על שם האחיות שמצאו כאן מקלט במאה ה־16 בעקבות מתקפה של שודדי ים.הכפר בקורל דאס פרייראס הוא ביתו של מנואל דה ז'סוס פריירה, שקולע סלי נצרים מזה 60 שנים בבית המלאכה שבביתו. הוא עזב את בית הספר בגיל 10 בשביל לעבוד בבית המלאכה של אביו.
משפחתו של מנואל עוסקת במשלח יד זה כבר יותר ממאה שנים. למנואל, שילדיו עזבו זה מכבר את הכפר, אין למי להוריש את בית המלאכה והוא אחד משני קולעי הסלים האחרונים שנותרו באזור. אף על פי כן, הוא עובד במסירות של אדם שאוהב את מלאכתו, בקליעה מדוקדקת ועדינה המאפיינת את המלאכה המקומית.
