הדמות המיתולוגית של דרקולה, נסיך החושך ואדון המתים, היא פרי דמיונו הקודח של הסופר האירי בראם סטוקר שכתב את הרומן המפורסם בשנת 1897. אך הדמות ההיסטורית שעליה מתבסס הסיפור הייתה מפחידה לא פחות מזו של סטוקר. ולאד המשפד היה הוויבוד (שליט) של ולאכיה, נסיכות היסטורית ששכנה בדרום רומניה של ימינו. הוא נודע לשמצה באכזריותו, ולפי הערכות מסוימות הביא בחייו למותם של יותר מ־80,000 אנשים– אחוז ניכר מהם באמצעות שיפוד.
אכזריותו של ולאד התפשטה ברחבי אירופה של המאה ה־15 בעקבות עלייתם של בתי הדפוס, שהפכו ליותר ויותר רווחים בתקופת שלטונו. חוברות תעמולה שנכתבו על ידי אויביו הפכו לרבי מכר, ומאות שנים מאוחר יותר התגלגלו לידיו של סטוקר, שהעניק את השם לדמות הערפד שבדה מליבו.
מפתיע ככל שיישמע, ולאד המשפד הוא כיום גיבור לאומי ברומניה, שם הוא זכור כמי שהגן על עמו מפני פלישה זרה, לרבות חיילים טורקים וסוחרים גרמנים.
היסטוריה משפחתית
ולאד המשפד, השני מבין ארבעה אחים, נולד ככל הנראה ב־1431 בטרנסילבניה, חלק הררי וירוק ברומניה של ימינו. אימו הייתה הנסיכה קניאג'נה ממולדביה. אביו, ולאד השני, היה בנו הבלתי חוקי של אציל ולאכי, שהתחנך בחצרו של זיגיסמונד מלוקסמבורג, מלך הונגריה והקיסר הרומאי הקדוש לעתיד.
באותה שנה שבה נולד ולאד המשפד, התקבל אביו למסדר הדרקון. כמו מסדרים אביריים אחרים, מסדר הדרקון שנוסד ב־1408 על ידי זיגיסמונד, עוצב במידה רבה ברוח מסעות הצלב של ימי הביניים; על חבריו נמנו 24 אבירים רמי דרג שהתחייבו להילחם בכופרים ולעצור את ההתפשטות העות'מאנית.
עם הצטרפותו למסדר, קיבל ולאד השני את שם המשפחה דרקול ('דרקון' בשפת המקום). בנו, ולאד השלישי, נודע בשם ולאד דרקולה, 'בנו של הדרקון'. בשנת 1436 הכתיר זיגיסמונד את ולאד השני לוויבוד של ולאכיה, אך הלה לא גמל לו טובה ועד מהרה חבר למנהיג העות'מאני הסולטאן מוראט השני. כדי להבטיח את נאמנותו, דרש מוראט מוולד השני למסור שניים מבניו, ולאד השלישי וראדו היפה.
בשנת 1447 הודח ולאד השני מהשלטון על ידי בויארים (אצילים) מקומיים, ולאחר מכן נלכד ונהרג. באותה שנה, אחיו הבכור של ולאד השלישי, מירצ'ה השני, עֻוַּר ונקבר בעודו בחיים. לאחר מכן מינה יאנוש הוניאדי, יורש העצר של הונגריה, שהניע את ההתנקשות בחייו של ולאד השני, את ולדיסלב השני, אציל ולאכי נוסף, לוויבוד החדש.
ההיסטוריונים אינם יודעים בוודאות אם האירועים הללו הם אלו שעוררו את רצונו של ולאד השלישי לנקמה, אך דבר אחד ברור: זמן קצר לאחר ששוחרר מהשבי העות'מאני, בסביבות 1447, הוא החל במאבקו על השלטון.
ב־1448, בסיוע עות'מאני, הדיח ולאד השלישי, אז בן 16, את ולדיסלב השני וקיבל לידיו את מושכות השלטון. הוא החזיק מעמד רק חודשיים בתור וויבוד, לפני שההונגרים החזירו את ולדיסלב לתפקיד ושלחו את ולאד השלישי לגלות. מעט ידוע על שמונה שנותיו הבאות, אך ההיסטוריונים סבורים כי הוא נדד ברחבי האימפריה העות'מאנית ומולדביה.
בשלב כלשהו במהלך תקופה זו נראה שהוא החליף צד בסכסוך העות'מאני־הונגרי, וזכה לתמיכה צבאית מצד הונגריה. גם ולדיסלב השני החליף צד והצטרף לטורקים – מהלך שהוביל להתנגשות בין שני הטוענים לכס המלכות של ולאכיה. ב־22 ביולי 1456 פגש ולאד השלישי את ולדיסלב בפאתי טרגובישטה, וערף את ראשו במהלך קרב פנים אל פנים. כך החל שלטונו של ולאד השלישי.
שלטון טרור
ולאכיה נהרסה כמעט כליל בעקבות עשרות שנים של סכסוך עות'מאני־הונגרי בלתי פוסק, כמו גם מאבקים פנימיים בין בויארים מקומיים. המסחר פסק, שדות קמלו, ושודדים פשטו באין מפריע על היישובים.
אך עם עלייתו לשלטון החל ולאד השלישי להחזיר את הסדר לאזור, באמצעות מסע דיכוי של כוחות מקומיים שלא סרו למרותו. הוא מינה זרים לתפקידים ציבוריים, מהלך שנועד לחזק את מעמדו על ידי יצירת תלות של פקידים שהיו תלויים בו לחלוטין. בתור הוויבוד, הוא יכול היה למנות, לפטר ואף להוציא להורג את פקידיו החדשים כרצונו.
באשר לבויארים שהרגו את אביו ואחיו הגדול, ייחד להם ולאד השלישי תוכנית משלהם. בשנת 1459 הוא הזמין 200 מהם למשתה חגיגי של חג הפסחא, יחד עם משפחותיהם. שם הוא דקר למוות את הנשים והקשישים ושיפד אותם; את הגברים הוא שיעבד לעבדים, רבים מהם ימותו מתשישות בזמן בניית טירת פוינאר ((Poenari, אחד מבתי המגורים האהובים על ולאד השלישי.
כדי להחליף את הבויארים, יצר ולאד השלישי אליטות חדשות: הוויטג'י (Viteji), דיוויזיה צבאית שהורכבה מחקלאים שהצטיינו בשדה הקרב, וכן את הסלוג'י (Sluji) ששימש מעין משמר לאומי. הוא גם ביטל את מעמד הצמיתים של האיכרים ובעלי המלאכה של ולאכיה, ופטר אותם מהמיסים שהשיתה עליהם האימפריה העות'מאנית.
אך אין זה אומר שמדיניות הפנים של ולאד השלישי הייתה מיטיבה. האכזריות שבה נהג באויביו הופנתה לעיתים גם לבני עמו. כדי להיפטר מחסרי הבית והקבצנים, אותם זיהה כגנבים, הוא הזמין מספר רב מהם למשתה, נעל את הדלתות ושרף את כולם בחיים. כמו כן, השמיד את הצוענים שחיו בגבולות הממלכה, ואת אלו שנשארו בחיים גייס בכוח לצבא. הוא השית מיסים כבדים על האוכלוסייה הגרמנית של ולאכיה, ומנע מהם את האפשרות לעסוק בסחר כאשר סירבו לשלם.
רבים מהתושבים הגרמנים היו סקסים, לא האנגלו־סכסים של אנגליה, אלא מהגרים גרמנים מחבל סקסוניה שהתיישבו בטרנסילבניה במאה ה־12 לאחר כיבוש האזור על ידי הונגריה. הם היו בעיקר סוחרים אמידים, אבל בעיני ולאד השלישי גם בעלי ברית של אויביו.
במהלך השנים הבאות, הרס ולאד השלישי כפרים שלמים של סקסונים ושיפד אלפי אנשים. בשנת 1459, כשהעיר קרונשטאט (בראשוב של היום) תמכה ביריביו של ולאד השלישי, תגובת המחוז הייתה אכזרית מתמיד.
לאחר שהשית בתחילה מגבלות סחר על סחורות סקסוניות בוולאכיה, הוא שיפד 30,000 אנשים – ולפי הדיווחים סעד ביניהם את ארוחת הערב שלו, כדי שיוכל לחזות מקרוב בסבלם. לאחר מכן הוא שרף את קרונשטאט עד היסוד.
כמו כן, ביצע ולאד השלישי מספר תקיפות חסרות תקדים נגד קהילות קתוליות, שזכו לתמיכת רבים מאנשיו, שכנוצרים אורתודוקסים חשו כי ההונגרים והקתולים הסקסונים בטרנסילבניה מפלים ומקפחים אותם.
ערים רבות, לרבות סיביו, טארה בארסי, אמלס ופגארה היו למטרה וספגו אבדות רבות לפני שנכנעו בשנת 1460. פעולות תגמול אלו הגיעו לידיעתו של האפיפיור פיוס השני, שכתב מסמך ב־1462 שבו טען כי ולאד השלישי הרג כ־40,000 איש .
למרות שוולאד המשיך להזדהות עם מסדר הדרקון היוקרתי, וחתימתו נשאה את השם ולדיסלאוס דראקוליה ("בנו של הדרקון"), העניקו לו בשלב זה אויביו את הכינוי הפחות אצילי – "המשפד".
אמצעים דרסטיים
מדיניות החוץ של ולאד השלישי הייתה שונה מזו של אביו, וממנהיגים רבים אחרים בני התקופה. הוא מעולם לא הפסיק להתנגד לטורקים – ובכך זכה לתמיכתו של מלך הונגריה מתיאס הראשון, בנו של יאנוס הוניאדי.
הטקטיקה של ולאד השלישי נגד הטורקים, גם בשדה הקרב וגם מחוצה לו, הייתה אכזרית בצורה יוצאת דופן. בשנת 1459 שלח מהמוט השני שליחים לוולד השלישי, שהציעו לו מחווה מהסולטן שכללה 10,000 דוקטים ו־300 נערים צעירים.
כשהדיפלומטים סירבו להסיר את הטורבנים שלהם, ולאד השלישי הצדיע למסירותם בכך שמסמר אותם לראשיהם. ב־1461 הציעו הטורקים לקיים עם ולאד משא ומתן לשלום, אך במציאות הם התכוונו לנצל זאת למתקפה. ולאד השלישי הגיב להצעה בפשיטות למחוזות הטורקים מדרום לדנובה.
באביב 1462 אסף מהמוט השני צבא של 90,000 חיילים והתקדם לוולאכיה. לאחר שביצע סדרה של פשיטות לילה ולוחמת גרילה כנגד צבאו של הסולטן, השתמש ולאד השלישי בטקטיקה הידועה שלו ושיפד יותר מ־23,000 שבויים טורקיים עם משפחותיהם והציג אותם לראווה מחוץ לעיר טרגובישטה ובסמוך למחנה של מהמוט השני.
המראה היה כל כך מחריד שמהמוט השני סב על עקביו וצעד בחזרה לקונסטנטינופול. בהמשך כתב ולאד השלישי למתיאס הראשון והסביר שהוא "הרג איכרים, גברים ונשים, זקנים וצעירים… הרגנו 23,884 טורקים, בלי לספור את אלה ששרפנו בבתים או את הטורקים שחיילינו ערפו את ראשיהם". כדי להוכיח את אמיתות דבריו, הוא הוציא שקים מלאים בחוטמים ואוזניים. כפי שלאד השלישי עצמו הודה, רוב הקורבנות היו איכרים פשוטים – נוצרים ממוצא סרבי ובולגרי שהוכפפו בעל כורחם לשלטונם של הטורקים.
בסופו של דבר יצאו הטורקים עם ידם על העליונה, מכיוון שהבויארים הולאכים חברו לראדו, אחיו של ולאד השלישי, שהבטיח להם שאם יחברו לעות'מאנים הם יקבלו בחזרה את הפריבילגיות ששלל מהם שליטם האכזר. ראדו זכה גם לתמיכתה של האוכלוסייה הרומנית, שנמאס לה מתאוות הדם של ולאד השלישי.
כוחו, כספו וחיילותיו של ולאד השלישי כמעט נעלמו כליל, ובשנת 1462 שבה אותו מתיאס השני. ולאד היה כלוא בהונגריה במשך 12 שנים, במהלכן החליף השלטון בוולאכיה ידיים מספר פעמים.
ב־1475 שלח מתיאס הראשון את ולאד השלישי לכבוש את ולאכיה עבור הונגריה. בנובמבר 1476 זכה ולאד השלישי בניצחון ראשוני, אך ספג חודש לאחר מכן תבוסה אכזרית. יריביו, בגיבוי כוחות עות'מאנים, ארבו לו, הרגו אותו וערפו את ראשו. לפי רוב הדיווחים ראשו הכרות נשלח אל מהמוט השני בקונסטנטינופול כדי שיוצג מעל חומות העיר.
למרות כל זאת, ולאד השלישי עשוי היה להיות הערת שוליים היסטורית בלבד, אלמלא ספר שפורסם ב־1820 על ידי ויליאם וילקינסון, הקונסול הבריטי בוולאכיה, שסקר את השתלשלות האירועים במחוז והזכיר את איש המלחמה הידוע לשמצה ולאד המשפד.
אמנם בראם סטוקר מעולם לא ביקר במולדתו של ולאד, אך ידוע כי הוא נתקל בספרו של וילקינסון בשנת 1890. לאחר מכן, הוא כתב את הדברים הבאים: "דרקולה בשפה הוולכית פירושו שטן. הוולכים נהגו לתת אותו כשם משפחה לכל אדם שהתבלט באומץ ליבו, במעשיו האכזריים או בערמומיותו".
כך, בעוד חייו של ולאד המשפד הסתיימו אי אז במאה ה־15, האגדה המתמשכת של דרקולה רק החלה.