שני גברים מתאבקים תחת השמש היוקדת, עורם בוהק משמן וכל שריר בגופם נמתח במאמץ. האוויר החם מדיף ריח של דשא מכוסח וקולות תופים נשמעים ללא הרף.
זוהי היאבקות בשמן זית, ענף ספורט עתיק הנפוץ בטורקיה ובחלקים באיראן ובבלקן. לפני התחרות, הפֶּהְלִיוַואן (מתאבקים) לובשים מכנסיים העשויים מעור תאו אשר נכרכים סביב מותניהם בחבל, ושופכים שמן זית על גופם. המתאבקים מתגוששים, דוחפים ומושכים את יריבם במטרה להופכו על גבו – הדרך היחידה שבה ניתן לנצח בקרב.
מדי יולי הפהליוואנים המובילים בטורקיה מתאספים בקרקפנאר, השוכנת בפאתי העיר אדירנה, לעימות הגורלי. טורניר ההיאבקות מתקיים מאז שנת 1361, מה שהופך אותו לאחד מאירועי הספורט העתיקים בעולם. הטורניר יועד בתחילה לחיילים בצבא העות'מאני, אך מאוחר יותר הפך לאירוע לכבוד הסולטנים.
עם זאת, היסטוריונים מדגישים כי היאבקות בשמן קדמה לעות'מאנים, וששורשיה נעוצים בתקופה היוונית־רומית. במשחקים האולימפיים העתיקים, משחקי היאבקות כללו שמן כדי לאתגר עוד יותר את המתאבקים.
בסיבובים המוקדמים של הטורניר, היאבקויות רבות מתרחשות בו־זמנית בזירת הדשא לעיניי קהל הצופים. אני מתמקד בקרב בין יוסף קאן זייבק ליריבו. על אף שהוא לא המתחרה הגבוה או השרירי ביותר, יוסף קאן הוא מתאבק שכדאי להכיר. המהירות והדיוק הבלתי סלחני שלו זיכו אותו בשנה שעברה בחגורת הזהב ובתואר היוקרתי של בשפליבאן ('גיבור ראשי').
"זו הדרגה הגבוהה ביותר" אומר לי אחמט טשצ'י, כשאני פוגש אותו ליד הפסל שלו הניצב בכניסה לאצטדיון. אחמט הוא חלק מפנתיאון מובחר של פהליוואנים אגדיים, שהונצחו בשל הישגים יוצאי הדופן. למרות שהוא כבר בשנות השישים המאוחרות לחייו, הגבר נמוך הקומה אינו נראה שונה בהרבה מהפסל שלו, עם כתפיו הרחבות וזרועותיו השריריות.
"עליך להתאמן ללא הרף כדי להפוך לפהליוואן בקרקפנאר", הוא אומר בזמן שמתאבקים צעירים מתאספים סביבו לצילומי סלפי. אחמט, שניצח בתחרות תשע פעמים, הוא הפהליוואן היחיד שעדיין חי המחזיק בחגורת הזהב הנצחית, המוענקת למי שמשיג שלושה ניצחונות רצופים.
לחיצת היד שלו לא מותירה ספק – 20 שנים אחרי שפרש מהענף, הוא עדיין יכול היה להניף אותי באוויר כמו שק חציר. "הצעירים של היום נמשכים יותר לפרסום שהתחרות מקנה, אבל היאבקות שמן מבוססת על ספורטיביות ועל כבוד", הוא מדגיש.
לפני המשחקים, המתאבקים מבצעים את הפשרב; תרגילי חימום שבמהלכם הם טופחים על ירכיהם בקצב אחיד והולכים לכל צד של האצטדיון כדי לברך את הקהל. לאחר מכן הם כורעים על האדמה, המקום שאליו הם יחזרו ביום מן הימים. בתום התחרות המנצח מרים ומחבק את יריבו, פעולה המבטיחה סיום מכובד וספורטיבי.
עולם ישן־חדש
ביום האחרון של הטורניר אני מסתובב במרכז אדירנה, השוכנת כ־10 דקות נסיעה מהגבול היווני והייתה הבירה העות'מאנית במאה ה־15. לאחר הליכה בת כחצי שעה בשכונות המגורים המפרידות בין מתחם הטורניר למרכז העיר, אני מגיע לגבעה המשקיפה על הרחובות הסואנים ועל מסגד סלימייה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו והמגנום אופוס של האדריכל העות'מאני מימר סינאן.
במורד הגבעה פועלות מסעדות המגישות שלל מאכלים מעוררי תיאבון, כאשר המזמינות שבהן ממלאות את האוויר בניחוח של כבד עגל מטוגן – מנת הדגל של אדירנה. המנה מוגשת עם בצל, עגבניות, מטבל צ'ילי ולחם אגוזי מושלם.
בהמשך אני חולף על פני מספר טברנות המתכוננות לחגיגות הערב, כאשר אורחי הטורניר יתיישבו מול שולחנות מלאים במזטים ובכוסות ראקי – משקה אלכוהולי המופק מענבים ומאניס. את הארוחה תלווה המוסיקה העשירה והצוהלת של מוזיקאים צוענים שינגנו בקלרינט ובדרבוקה בתמורה לטיפים.
משפחות המתאבקים הן חלק גדול מהקהל, במיוחד בסיבובים המוקדמים. למרות שהיאבקות שמן ידועה ברחבי טורקיה, היא נדחקה במרוצת השנים לקרן זווית. המעריצים האדוקים ביותר שלה מגיעים ממחוז באליקסיר במערב המדינה ומאנטליה בדרום, שם חיים יורוקים – קהילות נוודות למחצה המשמרות את המסורת הטורקית העתיקה.
אומנם תחרות ההיאבקות אינה מושכת צופים רבים, אך הטורניר מביא לאדירנה זרם תיירים גדול – זאת בשל העובדה שהוא הפך לחגיגה רחבה יותר של תרבות, הכוללת מופעי ריקוד מסורתיים, שווקי אוכל וקונצרטים של אומנים טורקים אהובים.
מאוחר יותר באותו יום, אני חוזר לקרקפנאר כדי לצפות במקצה הגמר. להפתעתי, האצטדיון מלא עד אפס מקום והצופים ממתינים בדריכות. בקהל יושבות דמויות פוליטיות, כולל ראש עיריית איסטנבול, מנהיג האופוזיציה ואף נשיאים לשעבר של מדינות אחרות.
הפיינליסטים, שניהם מאנטליה, הם יוסוף קאן זייבק ומוסטפא טאש. האלוף המכהן יוסף קאן שגובהו 1.77 מטרים, הוא נמוך יותר מהמתאבק הממוצע. עם זאת, הוא ידוע כיורולמז פֶּהְלִיוַואן (מתאבק בלתי נלאה) בשל כושר העמידה האין־סופי שלו. מוסטפא, שזכה בתואר בשנת 2022, מתנשא לגובה של 1.90 מטרים ושוקל 110 קילוגרמים.
ההתנגשות בין הטיטאנים מתחילה במהלכים מהירים, כשהמתאבקים מנסים למצוא את נקודת התורפה של היריב. אך עד מהרה המהלכים נהיים מחושבים יותר והיריבים מאטים את צעדיהם. ואז, בדקה ה־52, יוסוף קאן תופס במהירות ובדייקנות את רגלו של מוסטפא ומפיל אותו על גבו בניצחון פתאומי ומכריע.
זו השנה השנייה ברציפות שיוסוף קאן מוכיח כי היאבקות שמן דורשת לא רק כוח, אלא גם חוסן וערמומיות. ביולי 2025, הוא ינסה לזכות בפעם השלישית ברציפות ולהשיג את חגורת הזהב הנצחית. עם זאת, עבור יוסוף קאן לניצחון יש גם פן אישי מאוד. "נאבקתי בשבילה", הוא אומר לי עם דמעות בעיניו בהתייחסו לאימו המנוחה. "אקח את החגורה בחזרה לכפר שלי ואשים אותה ליד קברה".
