סטונהנג' הוא אחד מהאתרים הפרהיסטוריים המוכרים ביותר בעולם, אך גם לאחר עשרות שנים של מחקר ענף הוא עדיין מזמן הפתעות בלתי צפויות. שאלות כגון מדוע וכיצד נבנה המונומנט הפרהיסטורי הזה נותרו במידה רבה ללא מענה, כולל מהיכן הגיעו האבנים שבו.
כעת, ייתכן שחוקרי סטונהנג' קרובים יותר מתמיד לגלות את מקור אבן המזבח השוכנת במרכז האתר. בדיקות כימיה של האבן ותיארוך המינרלים המרכיבים אותה מצביעים על כך שהיא מגיעה מאזור בצפון־מזרח סקוטלנד, הנמצא במרחק של כ־750 קילומטרים מהאתר.
"זה מדהים", אומרת סוזן גריני, ארכיאולוגית מאוניברסיטת אקסטר באנגליה. "החוקרים זיהו שהאבן הגיעה מאזור בצפון מזרח סקוטלנד – ייתכן שמאיי אורקני (Orkney). אזור זה היווה מוקד לתרבות ופעילות ניאוליתית באותו הזמן שבו החלה בנייתו של סטונהנג' במישור סולסברי בדרום אנגליה לפני כ־5,000 שנים. זה מדגיש את הקשרים בין שני התחומים האלה שהיו, עד עכשיו, סוג של השערה".
עבודת מחקר ענפה שבוצעה באתר לאורך המאה ה־20, עקבה אחר אבני הסארסן – הנפוצות למדי במישורי סולסברי – המרכיבות את הטבעת האייקונית של סטונהנג'. במחקר זיהו כי אבני המעגל הפנימי בעלות הגוון הכחלחל אינן מקומיות, אלא מדרום־מערב ויילס, אזור המרוחק כ־225 קילומטרים מסטונהנג'.
עם זאת, לאורך כל אותן שנים מקורה של אבן המזבח נותר בגדר חידה. "אבן זו שונה מהאבנים הכחולות מבחינת משקל, גודל, סוג הסלע ומיקומה באתר" אומר ריצ'רד בווינס, מדען כדור הארץ מאוניברסיטת אבריסטווית' בוויילס שלקח חלק במחקר החדש.
מוצא האבן
בווינס התחקה אחר מקור אבן המזבח במשך 15 שנים. יחד עם אנשי הצוות שלו הוא השווה בין הגיאוכימיה והמינרלוגיה של אבן המזבח לאלו של 58 מחשופי אבן שונים, מדרום ויילס ועד למערב אנגליה, אך לא נמצאה שום התאמה באזורים הללו.
"האזור היחיד שבו הייתה התאמה הוא צפון מזרח סקוטלנד", אומר מחבר המחקר ניק פירס, גיאולוג וגיאוכימאי מאוניברסיטת אבריסטווית'. "המקום נקרא אגן האורקדיה (Orcadian Basin), המשתרע על פני אלפי קילומטרים רבועים. לכן אנחנו יכולים להצביע על האזור הכללי, אך המקום המדויק ממנו הגיעה האבן נותר לא ידוע", הוסיף.
ביבשה או בים?
עם זאת, עדיין לא ברור כיצד אנשי התרבות הניאוליתית הצליחו לשנע את הסלע – שמשקלו יותר משישה טון ואורכו כחמישה מטרים – על פני המרחק העצום הזה. היו שהעלו את הסברה כי אבני המונומנט שונעו על גבי קרחונים, אך לדברי דיוויד נאש, גיאומורפולוג מאוניברסיטת ברייטון, "לא סביר שהם יכלו להעביר כך גוש אבן חול בגודל שכזה כל הדרך מצפון סקוטלנד לסטונהנג', אלא רק חלק ממנה".
גריני גם שוללת את ההשערות שעלו במרוצת השנים לפיהן אבן המזבח שונעה דרך האדמה: "סקוטלנד היא הררית להפליא, ובריטניה הייתה באותן שנים מיוערת למדי. זו הייתה צריכה להיות משימה כמעט בלתי אפשרית לשנע אותה בדרך זו", היא אומרת.
במקום זאת, מציעים המחברים, ייתכן שאנשי התרבות הנאוליתית שינעו את האבן דרך הים. "הם כנראה ניווטו לאורך קו החוף ומשם לתוך הנהר, לפני שנשאו את האבן על פני האדמה למקום שבו היא נמצאת כיום" אומר ג'ים לירי, ארכיאולוג מאוניברסיטת יורק באנגליה.
העיתוי המדויק של שינוע אבן המזבח והזמן שבו היא הגיעה לסטונהנג' אינו ידוע, אך יש עדויות לכך שאנשים העבירו דברים כבדים אחרים בדרך הים בתקופה זו, כולל בקר, וכן שהיו להם סירות שאפשרו שיט בין איים.
"לאבן הייתה כנראה חשיבות רבה אם האנשים הניאוליתיים היו מוכנים להשקיע מאמצים כה רבים בשינועה", מציין לירי. "ייתכן גם שנעשה שימוש במֶגָלית במעגלי אבן או מונומנטים אחרים לאורך הדרך. שערו בנפשכם שהיא עברה מסלול ארוך ומפותל מאוד על פני תקופה של 100 שנים ויותר, לפני שסיימה את דרכה בסטונהנג'".
"המסע הארוך של אבן המזבח מדגיש את הקשרים שהתקיימו בין קהילות שונות על פני מה שהם כיום האיים הבריטיים", אומרת גרייני. בעקבות עשרות שנות מחקר של כלי חרס ומונומנטים שנמצאו ברחבי סקוטלנד, וויילס, אנגליה ואירלנד המתוארכים לתקופה הנאוליתית, ארכיאולוגים רבים סבורים כיום כי התקיימו באותן שנים קשרים ענפים בין קהילות שונות באיים הבריטיים. ממצאים של עצמות חזירים פרהיסטוריים שנמצאו באתרים שסביב סטונהנג' מצביעים אף הם על כך שהאזור הפגיש בין קהילות שונות.
"נראה שהייתה תנועה ערה של אנשים בין מקומות שונים באי, ונראה שהם חלקו זה עם זה אמונות דתיות, מנהגים פולחניים, שפה בעלת קווי דמיון משותפים והתארגנות חברתית דומה", אומרת גרייני.
מיקומה המרכזי של אבן המזבח בסטונהנג' מצביע אף הוא על החשיבות של קשרים אלה. "אבן אחת שונה מהאחרות; היא שטוחה ונמצאת ממש במרכז המעגל, בעוד ששאר האבנים מסודרות סביבה", מוסיפה גרייני. "הקשרים הללו בין הקהילות לבטח היו מאוד חשובים לאנשים שבונים את סטונהנג', אחרת הם לא היו מעמידים אותה בעמדה כה בולטת", היא מסכמת.