במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.
אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.
תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.
"לפני כחמש שנים החלו להגיע אליי עוד ועוד סיפורים של ניצולים שסיפרו סיפור אחר מזה שאנחנו מורגלים לשמוע על כלבים בשואה. סיפורים על כלבים ששמרו על ילדים, שהזהירו אותם מהגעה של נאצים, שתקפו נאצים ושלא צייתו לפקודות של נאצים לתקוף ילדים", מספרת בר יוסף.
"נחשפתי לסיפורים של ילדים שבזכות העובדה שהם אהבו כלבים ולא פחדו מהם, הנאצים לקחו אותם לטפל בכלבים האישיים שלהם, בין אם בבתים ובין אם במחנות. כך הילדים האלה לא נשלחו להשמדה, ומאחר שהם אכלו את האוכל של הכלבים – הם גם לא מתו ברעב".
"נחשפתי גם לסיפורים של ילדים שהוחבאו בכל מיני מקומות, בין אם בבורות, בדירות או בחוות של נוצרים, ושם הם התיידדו עם הכלבים של אותן משפחות. לעיתים קרובות הכלב היה החבר היחיד של הילדים, זה שליקק אותם וניחם אותם – הדמות המשמעותית היחידה בחייהם באותה תקופה".
לדברי בר יוסף, חלק מהילדים אף התחבאו בתוך מלונות של כלבים, בלי שמישהו ידע שהם שם. "באותם ימים המלונות היו גדולות יותר ממה שאנחנו מכירים היום, והכלבים שמרו עליהם, חיממו אותם ונתנו להם לאכול מהאוכל שלהם. זה לא יאומן, כי הרבה כלבי שמירה נהיים תוקפניים כשנוגעים באוכל שלהם, בטח ובטח כשמדובר באנשים זרים".
בר יוסף אומרת כי סיפורי ההצלה הללו הפכו לחלק מהמורשת המשפחתית של אותם ניצולים. "הילדים והנכדים שלהם גדלו על הסיפורים הללו וחונכו לגדל ולאהוב כלבים. חלק מהמשפחות אפילו גידלו כלבים מאותו גזע שהציל את הסבא והסבתא".
ליזה כץ לינובר (1929–1985)
אחד מסיפורי ההצלה המופלאים שאליהם נחשפה בר יוסף הוא סיפורה של ליזה כץ לינובר, שנולדה בעיירה מלניצה באוקראינה. נכדתה של כץ לינובר, קארין אסטרייכר, מספרת:
"כשהייתי ילדה קטנה, סבתא שלי נהגה לספר לי 'מעשייה' על ארבעה ילדים אמיצים – היא עצמה, אחיה ושתי בנות דודותיה. הסיפור התחיל ביום שבו הגיעו הנאצים לאסוף את יהודי העיירה. אימה של סבתי העבירה לידיה את בת דודתה, שעוד לא מלאו לה שנתיים, ושקיק עם תכשיטי זהב. האימא אמרה לארבעת הילדים ללכת לחווה בקרבת מקום, שבעליה היו מוכנים להסתיר אותם בתמורה לשקיק הזהב.
"הילדים הגיעו לחווה והסתתרו שם במסתור שדלתו הייתה ברצפת האסם, ובו חיו חיות המשק. בלילה היו הילדים יוצאים להתקלח, לאכול ולהתאוורר, ואילו במהלך היום שהו במסתור. במרוצת הזמן סבתא שלי התיידדה עם כלב החווה ונהגה לשחק איתו – ושם כנראה רכשה את אהבתה לכלבים.
"באחד הלילות הגיעו הנאצים וערכו חיפוש בחווה. הם דפקו על רצפת האסם, אבל למזלם של הילדים הם לא מצאו את דלת המסתור. באותו לילה ביקשה החוואית מהילדים לעזוב, פן יהרגו אותה. היא נתנה לסבתי תליון זהב בצורת לב מהשקיק, שתהיה לה מזכרת מאימה. הילדים הלכו אל היערות והתחבאו במערות הקטנות שמצאו.
"באחד הימים הגיעו הנאצים עם כלבי רועה גרמני ושלחו אותם לאתר יהודים שהסתתרו ביער. סבתא שלי, שהבינה מיד שהכלב יאתר אותם, השאירה את הילדים במערה כדי להציל אותם, והחלה לרוץ. הכלב רץ אחריה. כעבור זמן מה היא נעצרה, וגם הכלב נעצר. היא הסתובבה אל הכלב, כרעה על ברכיה וקראה לו. הכלב נענה לה, והיא ליטפה אותו, עד שהלך. וכך היא והילדים ניצלו.
"היא נהגה לספר לי שאותה ילדה נדרה נדר שאם תינצל, היא תאמץ רועה גרמני שחור משחור ותעניק לו בית חם. זה היה סוף הסיפור. כששאלתי אותה מדוע היא לא קיימה את הנדר, היא אמרה לי שסבא שלי ראה כיצד כלב של הנאצים תוקף את אבא שלו ופוצע אותו אנושות, ושזה גרם לו לפחד מכלבים. בשלב זה היא הייתה אומרת לי: 'אבל כשאת תגדלי, תקחי לך כלב רועה גרמני שחור שחור, ותקיימי את הנדר שלי'.
"סבתא שלי נפטרה בגיל צעיר, אבל אני קיימתי את ההבטחה שלי אליה, ולקחתי לי את שד. הוא היה הכלב היחיד שסבא שלי היה מוכן שאכניס לביתו, ואפילו הסכים ללטף אותו. סבתא שלי לא דיברה על השואה עם אף אחד. גם לא עם אימא שלי או עם אחיה. אבל את הסיפור אני זוכרת בבירור. את בת דודתה הקטנה היא אימצה לבת, וגידלה אותה כאחות לאימי. מבת הדודה למדתי מדוע סבתי דיברה בלחש, על המחבוא ברצפת האסם ועל כך שאחיה נרצח בשואה.
"לימים, הנכד של אותה בת דודה שירת ביחידת עוקץ, והכלב שקיבל היה בדיוק כמו שד. הכלב נהרג בצוק איתן כשהציל את הכוח מבית ממולכד. זו הייתה עוד סוג של סגירת מעגל עבורנו. בדיוק אותו סוג כלב, שהציל אותו".
שאול פרלברג (1940–2022)
בתקופת השואה ניצל ילד נוסף על ידי כלבת רועה גרמני, ילד ושמו שאול פרלברג. לימים יהפוך פרלברג לרופא, ייסד את המחלקה האורולוגית בהדסה עין כרם ויקים משפחה בירושלים, אך אז היה ילד כבן שלוש שהוריו השאירו אותו בדירתה של מאדאם פירוט – אישה כבת שבעים שהתגוררה בבריסל.
"מאדאם פירוט הייתה כמו סבתא שלי, הייתה לה כלבת רועה גרמני בשם דיאן – כמו לנסיכה דיאנה", כותב פרלברג בספר זיכרונותיו. "הייתי קטן, ולכן הכלבה תמיד נראתה בעיניי גדולה מאוד. מאותו הרגע שעברתי לגור שם, היא לקחה אותי תחת חסותה והשגיחה עליי, כאילו הייתי הגור שלה. ברור שזכיתי למנות ליקוקים לעילא ולעילא".
הכול השתנה כאשר "באחד הימים הופיעו בדירה שלושה אנשי גסטפו. הם שוחחו עם מאדאם פירוט בפינת החדר, ובסוף השיחה ביקשו לבדוק סופית אם מדובר בנכד שלה או בילד יהודי. כיצד מזהים ילד יהודי? פשוט מאוד – בודקים אם הוא עבר ברית מילה. ניגש אליי אחד הגברתנים, העמיד אותי על כיסא, הגיש לי סיר לילה וביקש ממני בנימוס להשתין בסיר.
"כנראה שההורים והשומרת שלי העלו אפשרות מעין זו על הדעת, ולכן עשו לי שטיפת מוח שאסור לי בשום פנים ואופן להוריד את המכנסיים בפני זרים. נראה שזה עבד, כי סירבתי להשתין בתירוץ שאין לי. איש הגסטפו ביקש שוב יפה בתקווה שאתרצה, אולם סירבתי בטענה שהשתנתי קודם. בשלב מסוים הוא החליט שאין זה מכבודו להתווכח עם ילד קטן, ולקח את העניינים לידיים. הוא הניח את הסיר בצד, תפס במכנסיי והחל למשוך אותם כלפי מטה.
"באותו רגע תפסתי את מכנסיי בחלקם העליון ומשכתי כלפי מעלה. וכך הוא משך את המכנסיים כלפיי מטה ואני משכתי בכל כוחי כלפי מעלה. הידיים הקטנות שלי היו קפוצות כמו צבתות ברזל, ולא נתתי למכנסיים לחמוק ממני. כנראה שהשמעתי קולות מצוקה, כי הכלבה דיאן שעמדה לצידי חשה שהגור שלה בסכנה. היא נעמדה על ארבע, חשפה את שיניה, נהמה בצורה מאיימת ואוטוטו עמדה לזנק על איש הגסטפו. באותו רגע הוא הרפה מהמכנסיים שלי", הוא מספר.
פרבלרג ניצל, ולבסוף התאחד עם אימו ששרדה את מחנה אושוויץ. אביו נרצח במחנה.
חנה רוז'נסקי (1931–2015):
סיפורה של חנה רוז'נסקי, ילידת צ'כוסלובקיה, מדהים לא פחות. בכתבה על חנה ששודרה בטלוויזיה הצ'כית בשנת 2006, היא סיפרה: "אני אוהבת מאוד בעלי חיים. כשמפקד הגטו, מילר, עבר עם כלבו – נהגתי ללטף את הכלב. למרות שהייתי אומללה, הרי הם יכלו לירות בי, כי איך אני, יהודייה, מעזה לגעת בכלב של קצין אס.אס? אבל הכלב נהנה מזה, ומפקד המחנה תמיד העמיד פנים שהוא לא רואה. אני לא חששתי לחיים שלי, מכיוון שמילר אף פעם לא הרביץ לי ולא צעק עליי – אולי הוא חשש שהכלב שלו לא יתלהב מזה".
נכדתה של חנה, מיכל רוז'נסקי, מספרת: "אבא של חנה, שהיה ממוצא אוסטרי, עבד כפקיד אצל הקצין מילר בזכות שליטתו בגרמנית. בהמשך עברו חנה והוריה לרשימת שינדלר; אולי בזכות האבא שעבד עם מילר, ואולי בזכות הכלב שחנה ליטפה".
בהמשך תעבור חנה למחנה אושוויץ, תפגוש את מנגלה בסלקציה, ותינצל בעור שיניה. לאחר שעלתה ארצה גידלה חנה רועה גרמני, שדמה להפליא לכלבו של הקצין. היא נפטרה בשנת 2015 והלווייתה התקיימה ביום השואה.
כלב טוב וכלב רע?
בר יוסף מדגישה כי סיפורי ההצלה של יהודים בידי כלבים הם חלק מתמונה רחבה יותר. "קראתי מאות אם לא אלפי עדויות על מעשים נוראיים שהנאצים עשו ליהודים בעזרת כלבים. כלבים שוסו ביהודים, תקפו, נשכו וקרעו מבושים של אנשים שהיו בדרכם לתאי הגזים.
"המורכבות של תפקיד הכלבים בשואה משתקפת היטב בסיפורם של כלבי הדני הענק של הקצב מפלאשוב (כינויו של אמון גת – קצין אס.אס אוסטרי ומפקד מחנה הריכוז פלאשוב בפולין). מסופר שהוא נהג להסתובב במחנה ולהורות לכלבים לתקוף ולהרוג יהודים. יש הרבה עדויות של שורדי שואה על הטראומה שנגרמה להם משני הכלבים האלה, והרבה יהודים נהרגו מהתקיפות שלהם".
"עם זאת, במחקר שלי מצאתי שלושה סיפורים של ניצולי שואה שניצלו בדיוק בזכות אותם כלבים. לאותם ניצולים היה קשר מיוחד איתם, והכלבים לא הסכימו לתקוף אותם, שמרו עליהם ונתנו להם לאכול מהאוכל שלהם. בזכות קשר זה אמון גת לא הרג אותם".
לדברי בר יוסף, "הכלבים של הנאצים לא בהכרח היו אכזריים או רצו לרצוח אנשים. לימדו אותם לעשות את זה ונתנו להם לגיטימציה. ההתנהגות של הכלב תלויה בהתנהגות של האדם. הכול יושב על יצרים טבעיים של הכלב, שאנחנו מחזקים. השאלה היא איך אתה מלמד אותו ואיך אתה מגדיר את התפקיד שלו".
על השאלה מדוע סיפורי ההצלה בידי כלבים החלו להתגלות רק לאחרונה, משיבה בר יוסף: "השורדים שניצלו בזכות כלבים לא ששו לספר על כך לאנשים, מלבד לבני משפחתם. במשך שנים לא הייתה לגיטימציה לשמוע סיפורים כאלה, ולכן הניצולים השמיטו את תפקידם של הכלבים בעדויות שנתנו ליד ושם. אני חושבת שהניצולים נפתחו בפניי כשבאתי לראיין אותם, בשל העובדה שאני כלבנית במקצועי. הם הרגישו שאני מבינה אותם ואת הסיפורים שלהם".
