מי שביקר באזור יוגוסלביה בוודאי הבחין במאות האנדרטאות המשונות למראה, השוכנות במקומות מרכזיים במדינה רחבת הידיים שהייתה ואיננה עוד. האנדרטאות הנועזות הללו, שנבנו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, משתרעות מקרואטיה ומסלובניה של ימינו, דרך הפסגות המשוננות של מונטנגרו ושל בוסניה והרצגובינה, ועד לעמקים של סרביה ושל מקדוניה.
כדי להבין איזו משמעות נושאות עימן האנדרטאות הללו כיום, נסע הצלם סילבן הרו למדינות הבלקניות שצמחו מאפר המלחמה במהלך שנות התשעים. "תיעדתי את האנדרטאות הללו תוך שאילת השאלה האם המסרים שהן טומנות בחובן החזיקו מעמד לאורך השנים", מסביר הראו.
הסגנון הייחודי של המונומנטים היוגוסלביים – ששאבו השראה מהמודרניזם המערבי – שונה מאוד מהאומנות הסובייטיות הרגילה. אחרי הכול, יוגוסלביה הייתה אנומליה: מדינה קומוניסטית מחד גיסא, שקשרה קשרים חזקים עם המערב מאידך גיסא.
אין זה סוד ששלטונות שונים ברחבי העולם בונים אנדרטאות במקומות ציבוריים כדי לקדם נרטיב מסוים שיוצג להמונים החולפים על פניהן. לאורך ההיסטוריה משטרים קידמו סוגי אומנות שונים במרחב הציבורי, ובכך חשפו נדבכים אידיאולוגיים, תרבותיים והיסטוריים שאינם בהכרח גלויים לעין ממבט ראשון.
יוגוסלביה הוקמה עם סיום מלחמת העולם השנייה, לאחר שהצליחה להשתחרר מכיבוש הנאצים בכוחות עצמה. נחישותם של הפרטיזנים היוגוסלביים לגרש את הכובשים יצאה למרחוק, אך עמי האזור שילמו על כך מחיר כבד של כשני מיליון הרוגים.
מפקד צבא הפרטיזנים, ג'וסיפ ברוז טיטו, הכריז ב-1945 על עצמאות המדינה שאיחדה תחתה את הלאומים הסלאבים השונים – משימה לא פשוטה שידעה לאורך השנים עליות ומורדות. בשנות השבעים הוא הורה להקים אנדרטאות שיסמלו את אידיאת הרב-תרבותיות היוגוסלבית דאז, שהדגישה כי אין קבוצה אתנית אחת העדיפה על האחרת.
הראו החליט לצלם את האנדרטאות בחושך תוך טשטוש הסביבה שבה הן שוכנות, במטרה להדגיש את הדמיון ביניהן. "ויתרתי במכוון על קנה מידה וגודל והתרכזתי באנדרטאות עצמן, כסמלים. הבאתי מנורות [להאיר כל מקום]. האור הלבן אפשר לי להישאר ניטרלי", הוא אומר.
על אף הדרך האחידה שבה צולמו, עבודתו של הראו גם מדגישה את הייחודיות של כל אנדרטה ואנדרטה ;חרף ניסיונותיו של טיטו, נראה כי ההבדלים בין העמים בכל זאת באו לידי ביטוי במונומנטים, המייצגים נרטיבים שונים.
לאחר מותו של טיטו ב-1980, המתיחות האתנית בין הלאומים השונים הלכה וגברה. האירועים שהתרחשו ממזרח וממערב ליוגוסלביה, בהם נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות, לא פסחו על המדינה הרב- לאומית שהחלה להראות סימני התפרקות. בסלובניה ובקרואטיה גברו הקריאות להתנתק מהרפובליקות המזרחיות, דבר שהוביל למתיחות רבה עם סרביה שהייתה המדינה הדומיננטית באיחוד.
רגע מכונן אחד, הצרוב בזיכרונם של רבים מתושבי הבלקן, התרחש בשעות הערב ב-13 במאי 1990: דינמו זגרב אירחה באצטדיון הבית שלה את קבוצת הכוכב האדום בלגרד, למשחק כדורגל ששינה לחלוטין את פני הבלקן.
ההתנגשויות האלימות בין אוהדי שתי הקבוצות החלו כבר ברחובות העיר, מספר שעות לפני שהשחקנים עלו לכר הדשא. ההתכתשויות הגיעו לשיאן לאחר הישמע שריקת הפתיחה, בעקבותיהן פרצו אוהדי שתי הקבוצות לכר הדשא, שם התפתחה תגרה המונית אותה כינה העיתונאי הקרואטי בוריס מוטיץ' "מעגל של גיהינום". המשטרה ניסתה ללא הואיל להפריד בין הצדדים, ורק לאחר הגעת תגבורת שכללה רכבים משוריינים הצליחה להשיב את הסדר על כנו.
מאותו רגע ואילך, הדרך להתפרקות יוגוסלביה הייתה קצרה. בשנים 1991-1992 הכריזו מדינות האיחוד על עצמאותן, דבר שהוביל לסדרת סכסוכים מתמשכים ועקובים מדם הידועים בשם 'מלחמות יוגוסלביה'.
על אף שהמדינה שיצרה אותם נותרה רק שם בספרי ההיסטוריה, האנדרטאות הללו – שנועדו במקור לפתח עתיד אוטופי – עומדות על תילן גם כיום. חלק מהאנשים רואים באנדרטאות הללו שרידים של תקופה טובה יותר, בעוד שאחרים רואים בהן תזכורות כואבות לעבר מדמם. ייתכן שזו הסיבה לכך שהאנדרטאות נמצאות כיום במצבי שימור שונים; חלקן נשתמרו היטב ואף משמשות חללים למוזיאונים קטנים, ואילו באחרות פשתה העזובה.
על דבר אחד אין עוררין: אנדרטאות אלו מציעות לכל מבקר הצצה לנבכי ההיסטוריה המרתקת של יוגוסלביה. אומנם נדרש לעיתים מאמץ כדי להתמצא בחבל ארץ הררי זה, שלא לדבר על למצוא את האנדרטאות, אך המאמץ בהחלט שווה את זה.
