הן בלוויות הן בשמחות, לריקוד במצרים העתיקה היה חלק בלתי נפרד מחיי היום יום. גילויים אחרונים בקברים ובמקדשים של ציורים ובמרכזם דמויות רקדנים, עזרו לאגיפטולוגים ללמוד את טקסי הריקוד המצריים ולהבין כיצד התפתחו לאורך הזמן.
מן המחקרים עולה כי בתחילה היו אלה אנשי הדת במצרים שביצעו ריקודים שונים כחלק מטקסי פולחן ותהלוכות. אולם, במרוצת השנים היטשטשו הגבולות בין קודש לחול והריקוד הפך רווח גם במשתאות, מה שהרחיב את רפרטואר הסגנונות והתנועות הקיים.
ריקוד פולחני
מוסכמות הריקוד הפולחני התפתחו ב־3100 לפנה"ס לערך , לאחר ששושלות ממצרים העליונה והתחתונה כרתו ביניהן ברית. איחוד זה הוביל להקמת הממלכה העתיקה (2150–2575 לפנה"ס), שידעה יציבות פוליטית והתקדמות משמעותית באמנות ובאדריכלות, לרבות הפירמידות בגיזה שנבנו באותה תקופה.
בציורים שנמצאו בקברים עתיקים המתוארכים לתקופה זו, מוצגות רקדניות ומוזיקאיות מחוללות בלוויות. היו אלה קבוצות מקצועיות, שכונו 'קֶנֶר', שהיו קשורות למקדשים ולאתרי קבורה ספציפיים. על אף שיש מקרים יוצאים מן הכלל, במרבית הציורים המוקדמים שנמצאו במצרים העתיקה מתוארות רק נשים רוקדות, ואילו לגברים אין כל ייצוג.
בציור שהשתמר היטב בקבר השושלת השנייה של ניינטייר בגיזה המתוארך לאלף השלישי לפני הספירה, נראים רקדנים האוחזים במקלות ששימשו לציד ציפורים, בליווי נגנים ונַנָּסָהּ. ברבים מציורי הריקודים במצרים מופיעים ננסים, מכיוון שהקדמונים ראו בהם גלגול בשר ודם של בס, אל המוזיקה והלידה, שהוצג בסיפורים המיתיים כגמד.
אמנות הקברים הציגה לעתים קרובות את הרקדנים בליווי כלי נגינה, כאשר אחד הבולטים שבהם היה הסיסטרום – כלי הקשה בצורת פרסה ובעל טבעות מתכת קטנות המפיקות צלצול עוצמתי. הסיסטרום שימש לעתים קרובות בריקודים שהוקדשו לחתחור, אלת השמחה, האהבה והיופי.
בטקסי הלוויה נהגו הקדמונים לקרוא לחתחור – שלפי האמונה המצרית הייתה אחראית גם על הפוריות – להביא לתחייתו של הנפטר בחיים שלאחר המוות. בניסיון להסב לחתחור קורת רוח, נהגו הרקדניות לנופף בסיסטרומים כדי להפיק רעש דומה לזה שנשמע כאשר התהלכה האלה בין הקנה והסוף שעל גדת הנילוס.
הקישור שעשו הקדמונים בין חתחור לריקוד היה ארוך שנים. כך למשל, מקדש חתחור בדנדרה – שנבנה בתקופה התלמית (332–30 לפנה"ס) – נשא את הכתובת הבאה: אנו מכים בתוף לרוחה, אנו רוקדים למען החסד שלה. אנחנו מעלים את דמותה לשמיים. היא גברת השרשרות המצטלצלות.
סצנה המציגה את ריקוד האיבא הקשור לפעולות יום־יומיות שמהן נהג הנפטר להנות, כגון אכילה. הרקדנים, עם צמות שבהן שולבו פעמונים קטנים, יוצרים צורת יהלום עם ידיהם המורמות. DEA/Getty Images
תפנית משמחת
בשל חולשתו של השלטון המרכזי בתקופת הביניים הראשונה סבלה מצרים מחוסר יציבות פוליטית, אולם בתקופת הממלכה התיכונה (1975–1640 לפנה"ס) היא נהנתה מפריחה חסרת תקדים.
בתקופה זו השתנה אופיים של טקסי הריקוד הפולחניים, שהיו מוגבלים לתחומי המקדשים והקברים והיו באחריותם של אנשי הדת. הריקודים הפכו רווחים בטקסים ציבוריים, לרבות בתהלוכות שבהן הוציאו מהמקדשים את פסלי האלים. כך, הפך אט־אט הריקוד לאקט שמח ומלא חיים.
ניתן למצוא ביטוי לתמורות שחלו בריקוד באותם ימים בסיפורו של שאנהת – אחד הטקסטים הספרותיים העתיקים ביותר מתקופת הממלכה התיכונה הנמצאים בידינו. הטקסט מגולל את סיפורו של פקיד מצרי שברח מממלכתו לארץ זרה, וכשהיה בא בימים ביקש לשוב למצרים. בטקסט מתואר כי לאחר שנעתר המלך לבקשתו להיקבר במצרים, פרץ שאנהת באופן ספונטני בריקוד עליז: "הסתובבתי במחנה שלי, צועק ושר. […] באווירה חגיגית זו, הצעירים יצאו במחולות".
ככל שנקפו השנים החלו הפסלים וציורי הקיר המצריים להציג יותר ויותר כישורים אקרובטיים; רקדנים מוצגים בהם עושים פירואטים או שכובים על בטנם ופונים לאחור עד שידיהם נוגעות ברגליהם.
כשמצרים העתיקה הגיעה לשיא כוחה האזורי בין השנים 1705–1539 לפנה"ס, גם מראה הרקדנים השתנה. הם החליפו את השמלות בחצאיות, פיזרו את שיערם, ענדו תכשיטים כמו צמידי רגליים ואיפרו את עיניהם.
המוזיקה התפתחה גם היא. מגוון גדול יותר של כלי מיתר ליווה את הרקדנים, מה שהוביל להתפתחות תנועות רבות יותר. בתקופה זו נתנו את אותותיהם גם השפעות הריקוד הנובי, עם צעדים חדשים שהתווספו לרפרטואר הקיים.
על אף שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום, נשאר הריקוד חלק חשוב בטקסים דתיים. בקברים רבים בממלכה החדשה מתוארות קבוצות רקדנים – שנקראו 'מוּ' – רוקדים בלוויות. הם נהגו לחבוש מצנפות שהוכנו מסיבים צמחיים המזכירים את הכתר הפרעוני, וייצגו באמצעות מסכות גלגולים של אלי הנקרופוליס השבים לאדמה להעביר את הנפטר אל החיים שלאחר המוות.
בהמשך נטען הריקוד המצרי במשמעויות סמליות עמוקות. כך למשל, בריקוד 'המראה' נעו הרוקדים בזוגות עם קסטנייטה בידם האחת ועם מראה בידם השנייה. לצד העובדה שיצרו השתקפויות אור נעימות לעין הייתה למראות גם משמעות סמלית; בכתבים העתיקים מתואר כי האפקט הוויזואלי שנוצר דמה לשמש באופק, אותה ייצג רה – אל הלידה מחדש, דבר שבני התקופה ייחלו לו בכל מאודם.
ריקוד הכוכבים סימל את מעבר השמש ממזרח למערב, מטאפורה למחזור החיים והמוות. במהלך הריקוד, עמד הרקדן החזק ביותר במרכז והחזיק בפרקי ידיהם שני שותפים קלי משקל בעודם חגים סביבו.
חוקרים קושרים את תנועות המחול המצרי העתיק לשפע של מסורות ריקוד מודרניות, כמו הפלמנקו או הערבסק והפירואט של הבלט. העובדה שהתנועות העתיקות שרדו עד ימינו אנו, כמו גם הציורים שנמצאו בקברים ששרדו את פגעי השנים, מראה כי הריקודים שנועדו להבטיח חיים שלאחר המוות אכן הצליחו במידה מסוימת לזכות בחיי נצח, גם אם בדרך מעט שונה.
