בזירה הגיאופוליטית הסוערת של ימי המלחמה הקרה, סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב עמדה בפני אתגר ריגול תמידי: גישה. כל סיטואציה דרשה פתרון ייחודי משלה; איך למשל מכניסים מרגל לתוך מעונו הפרטי המאובטח של ראש מדינה זר ששם מבטחו רק במקורביו ובחתולי הרחוב שהוא אוהב? שולחים חתול ריגול המצויד במכשיר האזנת סתר, כמובן.
ה־CIA כינה את המבצע "אקוסטיק קיטי" ("חתול אקוסטי"). אך ב־1967, כעבור חמש שנים וככל הנראה מיליוני דולרים שהושקעו במחקר ובפיתוח, הפרויקט בוטל, מסיבות שכל בעל חתול יכול היה לצפות מראש – זה לא קל לשכנע חתול, מכל בעלי החיים, ללכת בדיוק למקום מסוים ולהישאר בטווח של מקלט רדיו.
לפני המצאת הטכנולוגיה הדיגיטלית והמיקרואלקטרוניקה, ריגול היה מאתגר בהרבה, וכל האופציות היו על השולחן. "במהלך המאה ה־20 שירותי המודיעין ברחבי העולם הסתכלו על בעלי חיים כדרך אפשרית להגיע בחשאי למקומות שלאנשים אין גישה אליהם, ולשאת עליהם מכשירי ציטוט," אומר רוברט וואלאס, שניהל בשנות התשעים את השירות הטכני של ה־CIA האחראי על מכשירי ריגול. "אתה בוחן את כל האופציות, ואם אחת נראית ברת ביצוע, אתה תנסה לממש אותה עד שתוכיח שאתה לא יכול לעשות את זה או שתמצא דרך טובה יותר."
מוזר ככל שזה יישמע כיום, ה־CIA היה די רציני לגבי מבצע "אקוסטיק קיטי", וזה היה רק אחד מיני ניסיונות רבים לגייס בעלי חיים כסוכנים חשאיים שזכו לדרגות שונות של הצלחה. אך מה הופך בעל חיים למועמד טוב לתפקיד ריגול? והאם סוכנים חשאיים פרוותיים או בעלי נוצות עדיין ממלאים תפקיד בעולם הריגול של היום?
הסקרנות הרגה את החתול?
מבצע "אקוסטיק קיטי" היה סייבורג חתולי – שילוב של חיית מחמד ביתית והייטק. במהלך ניתוח קצר וטרינר הכניס מיקרופון קטן לתוך אוזנו המחודדת של החתול – שכידוע נוטה בזווית אידיאלית אל מקור הקול – חיברו את המיקרופון לחבילת סוללות שהושתלה מתחת לעור שלו וקישרו אותם לאנטנה חיצונית שנשזרה בפרוותו.
הניתוח עצמו היה די מהפכני, אומר וואלאס. "זה היה לפני שידעו להשתיל קוצבי לב, ולא הכנסנו עד אז מכשירי אלקטרוניקה ליונקים מאחר שזו סביבה מאוד לא מסבירת פנים – היא לחה וחמה".
החתול היה בסדר גמור, נזכר וואלאס, למרות שמנהל הפרויקט התעלף למראה הדם. והטכנולוגיה עבדה – מכשיר הציטוט שהושתל בחתול קלט ושידר שיחות בהצלחה. אבל הייתה בעיה אחרת – למרות הכשרת ה־CIA שעבר, לחתול הריגול היו רצונות משלו כך שהוא לא הצטיין במיוחד בלהישאר בקרבת המטרות שלו. מבחן ראשון שנעשה לחתול בפארק ציבורי, שככל הנראה היה מלא בהסחות דעת כמו יונים וסנאים, הראה ש"מבצע אקוסטיק קיטי" ככל הנראה לא עומד להצליח.
"חייבים להודות שמכל הסיפור הזה עולה שאלה ברורה: מה הם חשבו לעצמם?", אומר דיוויד וולקר, היסטוריון של סוכנות ה־CIA. "לאף אחד מהם לא היה חתול? אתה הרי לא יכול לגרום לחתול לעשות שום דבר. בתור בעל חתול גאה, יכולתי להגיד להם מראש שזה לא יעבוד."
סקרנות מולדת עשויה אולי להיות תכונה חיובית לצורכי ריגול, אך ידוע שהיא גם זו שהרגה את החתול. לפי טקסט מוכר שפרסם בנושא ויקטור מרצ'טי, קצין CIA לשעבר, כך בדיוק הסתיים הסיפור. במשימה הראשונה של "אקוסטיק קיטי" בפארק, החתול שוטט ברחוב ונדרס כעבור דקות אחדות על ידי מונית.
"הגרסה של מרצ'טי אומנם משעשעת", אומר וואלאס, אך בפועל החתול חי חיים נורמליים לאחר שהסירו ממנו את ציוד הריגול. זו גם עמדת ה־CIA הרשמית, לפי וולקר.
מרגלים נוצתיים מתגודדים יחדיו
כדי למצוא מועמד מבטיח יותר לשמש כסוכן חשאי, ה־CIA היה צריך להסתכל פשוט על מושא הציד של חתול הריגול – ציפורים, ובאופן ספציפי יותר – יונים. אומנם צבאות לוחמים השתמשו ביונים כשליחות להעברת מסרים כבר מימי קדם, אך הן הפכו לנכסי ריגול של ממש רק במלחמת העולם השנייה.
בתחילת המלחמה רשתות המודיעין הבריטיות קרסו בעקבות ההתקדמות המהירה של הגרמנים. בעלות הברית לא קיימו סיורים אוויריים בשטחי אירופה הכבושה, וקוד האניגמה הידוע לשמצה של הנאצים טרם פוענח. אך בשעתה האפלה ביותר של בריטניה, ותיקי מלחמת העולם הראשונה, שהשתמשו שני עשורים קודם לכן ביונים כדי לתקשר זה עם זה בין השוחות, העלו רעיון קיצוני.
"הם החליטו להצניח יונים ממטוסי חיל האוויר", אומר גורדון קוררה, עיתונאי צבאי בריטי ומחבר הספר "מבצע קולומבה: שירות היונים הסודיות". בטיסות חשאיות מעל אירופה הכבושה, "הם דחפו החוצה כלובי יונים עם מצנח, והמתינו בציפייה לראות אם יצא מכך דבר מה".
תושבי כפרים בצרפת ובלגיה שהתנגדו לכיבוש הנאצי סיכנו את חייהם בכך שכתבו הודעות על פתקי נייר זעירים, והצמידו אותם לרגלי יונים בריטיות מבולבלות שנחתו בכלובים בגינות ובשדות שלהם.
"הדבר המשמעותי ביותר שהוביל להצלחת המבצע הזה הוא שיש ליונים את כוח העל למצוא את דרכן הביתה", אומר קוררה. "עדיין לא לגמרי מובן איך הן מצליחות, גם כאשר שמים אותן ביעד שמעולם לא היו בו, המרוחק מאות קילומטרים מהבית".
מבצע קולומבה זכה להצלחה אדירה – למרות אבידות משמעותיות, יוני ריגול נשאו כ־1,000 הודעות בחזרה ללונדון עם מידע על מתקני מכ"ם, תנועות כוחות הנאצים ואתרי שיגור רקטות גרמנים. היונים זכו במדליות על גבורתן.
אך סיום מלחמת העולם השנייה לא שם קץ לשימוש ביוני ריגול. במהלך המלחמה הקרה, המודיעין הבריטי בדק את יכולתה של הציפור לעוף דרך ענני עשן מיתמרים של חומר רדיואקטיבי ולהעביר הודעות במקרה של מלחמה גרעינית. בשנות השבעים, במה שנודע כמבצע טקנה, ה־CIA יצר מסרטות זעירות שהיונים יכלו לשאת על גופן מעל מתקנים צבאיים סובייטים – לצלם תמונות ברזולוציה גבוהה יותר מאשר לווייני ריגול עכשוויים – ולאחר מכן לחזור הביתה.
ה־CIA ניסה להכשיר ציפורי ריגול נוספות לשאת את המצלמה, כמו בזים, עורבים ואפילו קקדו, אך בסופו של דבר הסוכנות דבקה ביונה בזכות יכולתה להסתתר במקומות שונים, לעוף למרחקים גדולים מבלי לנחות, ותמיד למצוא את דרכה חזרה. "יונים לא מושכות שום תשומת לב", אומר וולקר, היסטוריון ה־CIA. "הן נמצאות בכל מקום, ולכן אף אחד לא חושד ביונה התמימה שעפה למעלה בשמיים."
החתמת מרגלים תחת סיפור כיסוי
כיום, לאור השימוש בכטב"מים לצורכי ריגול, "אקוסטיק קיטי" ומבצע טקנה הפכו לנחלת העבר. "העולם הטכני של תחום הריגול עבר שינויים נרחבים בשנות השמונים, שהביאו עימם דרכי ריגול חדשות", מציין וואלאס. "לפעמים דברים מתיישנים מאוד מהר."
אך אין זה אומר שה־CIA נטש לחלוטין את רעיון השימוש בבעלי חיים. "הזמנים משתנים, הטכנולוגיות משתנות, אבל מה שלא השתנה הוא המשימה של ה־CIA לספק את המודיעין הטוב ביותר האפשרי", אומר וולקר. "בעלי חיים הם תמיד שותפים פוטנציאליים במשימה זו של הסוכנות".
לקוררה, שבמסגרת עבודתו כעיתונאי סיקר פרשה במסגרתה הודו האשימה את פקיסטן בשליחת יוני ריגול ואף שמע שמועות על אילוף יונים לצורך זה בסין, יש הסבר מאוד ברור לכך. "ככל שאנו נעשים תלויים יותר בטכנולוגיה, אנו גם מבינים שתלות זו עשויה להיות הרסנית", הוא אומר. כאשר הטכנולוגיה נכשלת, סוכנויות ריגול זקוקות לאפשרויות גיבוי, אשר כוללות בין היתר גם יונים. "אני חושב שעידן היונה לא בהכרח נגמר", מסכם קוררה.
באשר לחתולים זה כנראה סיפור אחר.