אחד המקומות המתוירים באיטליה הוא בירת יין לא מוערכת

מיליוני התיירים המבקרים מדי שנה בצ'ינקווה טרה באיטליה מבינים רק לעיתים רחוקות שבנוסף לכפרים הססגוניים  בגווני פסטל ולנופי הים באזור, זהו אזור יין  שבו כמה מן הכרמים התלולים בעולם. הגפנים שבו מטפסות על הרים המתנשאים לגובה של כ־396 מטרים.

"היין הגיע ראשון והכפרים באו מאוחר יותר. לכן ההיסטוריה של צ'ינקווה טרה היא ההיסטוריה של היין", אומרת הסומֶליֶיה המקומית איבון ריקובלדי. עיר הולדתה מנארולה היא אחת מחמש העיירות שמעניקות לאזור זה בצפון־מערב איטליה את שמו. העיירות – מנארולה, ריומאג'ורה (Riomaggiore), קורניליה (Corniglia), ורנאצה (Vernazza) ומונטרוסו אל מארה (Monterosso al Mare) – כוללות את הפארק הלאומי צ'ינקווה טרה, המשתרע על פני קרוב לעשרה קילומטרים של קו חוף סלעי בין ערי החוף גנואה (Genoa) ולה ספציה (La Spezia).

רשת נרחבת של שבילי פרדות ציוריים לשעבר מקשרת בין כפרים עם כרמים המוקפים בחומות אבן חצובות ביד שנבנו כבר במאה ה־11. אבל טרסות מתפוררות ואוכלוסייה מתמעטת גורמים לכך שהמערכת האקולוגית השברירית הזו נמצאת בסכנה. ייננים מקומיים ועסקים אחרים מתמקדים בתיירות בת־קיימא ומורשת כדי לחזק את הכלכלה והסביבה של צ'ינקווה טרה. כיצד תוכלו להתרשם מהאזור באופן הטוב ביותר? על כך בכתבה. 

(קראו עוד על סצנת האוכל של ברצלונה.)

יינות שמספרים סיפור

"בצ'ינקווה טרה יש לנו כ־30 יצרנים קטנים, שמייצרים יינות לבנים העשויים מענבי בוסקו, אלברולו וורמינטינו", אומר לי ריקובלדי בעודנו לוגמים ומערבלים את היין בכוסותינו בא־פיה די קאמפו (A Pié di Campu), מסעדה וחדר טעימות במנארולה. גם היבולים קטנים: הכרם הממוצע מניב רק 5,000 בקבוקים בשנה.

היינות הלבנים הללו נועדו שישתו אותם בעודם צעירים. אבל היין שמסמל יותר מכול את האזור הוא השאקֶטרה (Sciaccetrà) הנדיר והיקר. זהו יין קינוח מורכב ומיושן – מדיף ניחוח של משמשים, שקדים וקליפות תפוז מסוכרות – ששורשיו בימי קדם, כאשר היוונים התיישבו באגן הים התיכון. כיום, אומר ריקובלדי, משפחות נהנות מיין השאקטרה בחתונות ובחגיגות אחרות.

בתקופת הרנסנס, האפיפיור פאולוס השלישי הגיש יין זה בנשפים שערך ברומא. באותה תקופה השתמשו המקומיים בזן ענבים מקומי בשם רוּצֶזֶה (Ruzzese), שאחרי שאבד במשך מאות שנים, כורם מקומי השיב אותו לחיים. זו רק טעימה קטנה מהאופן שבו עסקים ויזמים נשענים על המורשת של האזור.

"בזכות מאמצים עממיים", אומר ריקובלדי, "כמעט כל המסעדות בצ'ינקואה טרה תומכות כעת בכרמים מקומיים". מסעדות אלה כוללות מקומות יצירתיים ועכשוויים כמו ריו ביסטרו ( Rio Bistrot) בריומאג'ורה וקאפון מאגרו ( Cappun Magru) הזעיר בבעלות משפחתית, השוכן בכיכר הכנסייה של מנארולה. בנו של הבעלים של קאפון מאגרו מספר לי שאופיים המינרלי של יינות האזור משתלב היטב עם מאכלים מקומיים, החל מלזניית פירות ים של אימו ועד ספגטי עם אנשובי מקומי המוגש במסעדת מיקי (Ristorante Miky)  הסמוכה.

עוד מקום בולט הוא המסעדה הזעירה אוסטֶריה דה מננאן (Osteria de Mananan) בקורניליה, שם מנת הבית – רביולי בפסטו אגוזי מלך בשילוב עם כוס יין לבן יבש מכרם צ'או (CheO) – שווה את הטיפוס של כמעט 400 המדרגות המובילות מתחנת הרכבת אל הכפר.

כדי להרוויח באמת את ארוחת הערב שלי, אני צועדת ברגל כשעה מעל מנארולה אל הכפר הקטנטן וולסטרה. בהגיעי לשם מגישה לי לוקנדה טיאבושון פסטה טליוליני עם אנשובי, צנוברים וצלפים בשילוב עם היין הלבן אורה (Auré) של קנטינת בורדונה (Bordone). 

סיורי כרמים או חדרי טעימות יין כמו Riccobaldi's או Ghemé בריומאג'ורה חושפים גם את החיים המקומיים ואת תרבות היין. עם זאת, כדאי לכם להזמין מקום מראש, כי כולם עסקים קטנים ובבעלות משפחתית. ראו לדוגמה את צ'אן דו ג'ורג'י (Cian du Giorgi), כרם משוחזר בכפר מימי הביניים סן ברנרדינו, שבו זוג צרפתי־איטלקי מייצר יינות המיושנים בעיקר באמפורות מליגוריה.

למרות שחלק מהקנטינות של צ'ינקווה טרה, כמו וטואה במונטֶרוסו, מארחות טעימות בכפרים, הרי אחרות, כמו Azienda Lìtan, כרוכות במסע למעלה מהנמל אל הכרם שלהם. זה נותן למבקרים תחושה של העבודה הקשה הנדרשת לייצור יין באזור שבו שטחים קשים מונעים קציר מיכני, ואל רוב המקומות אף לא ניתן להגיע בכביש סלול.

אתגרים לגפנים ולתרבות

יצרני יין מתמודדים עם אתגרים תלולים בצ'ינקווה טרה. "לוקח בערך 2,000 שעות בשנה כדי לטפח כאן דונם אחד של ענבים", אומר ג'יאנקרלו גאריליו מעמותת סלואו ויין איטליה (Slow Wine Italia). "בעמק נאפה זה מצריך בערך 250 שעות".

"95 אחוזים מהטרסות שלנו ננטשו במהלך המאה האחרונה", הוא אומר. הסיבה לכך היא שהצ'ינקווה טרה איבד כמחצית מאוכלוסייתו בעשור האחרון. מגדלי ענבים וחקלאים נטשו את כפריהם ואת אדמתם הקשה לעיבוד לטובת עבודה קלה ומשתלמת יותר בתיירות או במספנות הסמוכות בלה ספציה וגנואה.

הידלדלות האוכלוסין מאיימת על כל האזור, הסביר גאריליו, שכן "עושי היין הם שומרי המוּרֶטי [חומות אבן חול יבשה] התומכות בטרסות חקלאיות". הוא מודאג כי "אם לא נמצא דרך לשקם אותן, סביר להניח שהאדמה תיפול שוב לים, כמו שקרה לפני 10 שנים". (ב־25 באוקטובר 2011, גשמים עזים הובילו למפולות שהרגו 13 בני אדם וגרמו נזק קשה לשני כפרים).

למרבה הצער, ירידה באוכלוסייה בשילוב עם גידול מדהים בטיולי יום – בעיקר מספינות שַיט גדולות – מאיימת למחוק את התרבות המסורתית ולהפוך את צ'ינקווה טרה לעוד ונציה.

"למרות שרובנו חיים כיום מתיירות, אנחנו המומים", אומרת כריסטין גודפרי, אמריקנית, שהיא ובעלה, ניקולה, הם הבעלים של סיניק טרה טרקינג (Cinque Terre Trekking). בזמנם הפנוי עובדים בני הזוג עם זקני הכפר כדי לחשוף ולשחזר חלקים משבילי האבן ששימשו בעבר את אבותיו של ניקולה. לדברי ניקולה, המטרה שלהם פשוטה: "לעודד מבקרים לחקור מעֵבר לרחובות הראשיים ולהבין את ההשפעה של חומות האבן הבנויים ביד".

תיירות הצומחת באיטיות

רבים סבורים כי אחת הדרכים שבהן ניתן להשיג מטרה זו היא להזרים חזרה למדינה יותר הכנסות תיירותיות מדמי הכניסה לפארק הלאומי באמצעות תיירות יין. "כשאתם מוכרים בקבוק יין, אתם מוכרים את האזור שמאחורי הבקבוק הזה, את התרבות של האזור הזה ואת ההיסטוריה של הנופים", אומר מאסימו גרוואלייה, שר התיירות לשעבר של איטליה. "תיירות הקשורה ביין היא מרכיב של קיימות סביבתית".

למרבה המזל, גישה חדשה לתיירות הולכת ומכה שורש. כריסטין גודפרי מעלה את המודעות לאזור האחורי של צ'ינקווה טרה וטרסות היין שלה על ידי ארגון אירוע אולטרה־מרתון שנתי, SciaccheTrail, ואחריו טעימות יין. אבל כל מבקר עם כושר גופני ונעליים חזקות יכול לצעוד בשביל האהוב עליו ממנארולה לקורניליה על מדרגות האבן והשבילים שבהם פסעו כורמים במשך מאות שנים.

בריומאג'ורה, היידי בונאניני בונה מחדש את קירות האבן באדמות משפחתו, חוות פוסה, מאז 2004. כיום הוא מספר סיפורים על ייצור היין באזור לתלמידי בית ספר מקומיים ומבקרים כאחד.

דווידה צופּי מארגן טיולים מודרכים ואחריהם טעימות מלוות בהסברים ופיקניקים יוקרתיים בכרם המשפחתי שלו, קא-דו-פרה (Cà du Ferrà), השוכן ממש מחוץ לפארק צ'ינקווה טרה. מאז שעזב צופי את הקריירה שלו כעורך דין כדי לעבור לכפר הולדתו ב־2017 הרחיבו הוא ובן זוגו את ייצור היין הלבן בכרם שלהם.

החלום שלהם, כך הוא מספר לי, היה לשתול מחדש את הענב המקורי, רוּצֶזֶה (Ruzzese), ששימש להכנת שאקֶטרה– היין המתוק שהאפיפיורים העריצו. בני הזוג השיגו את מטרתם, ואני סוגר את הטיול שלי עם כוס מן היין ההיסטורי שלהם, שמומתק בדבש.

"אנו הייננים – אנחנו שומרי הטריטוריה", אומר צופּי. "באחריותנו לבנות מחדש את המורשת הזאת, לתחזק אותה ולהעביר אותה הלאה".