עמוק בתוך יער גשם אינדונזי, נתקל צוות מדענים במאורע שמעולם לא תועד קודם לכן: אורנגאוטן סומטרי, אותו כינו בחיבה 'ראקוס', טיפל בפצע שעל לחיו עם צמח שהוכח כבעל תכונות אנטיבקטריאליות, אנטי דלקתיות ואנטי־פטרייתיות.
"כמה ימים בלבד לאחר הטיפול הזה, הפצע החל להחלים ובתוך כמה ימים הגליד לחלוטין" אומרת איזבל לאומר, ביולוגית קוגניטיבית ופרימטולוגית במכון מקס פלנק להתנהגות בעלי חיים בגרמניה והמחברת הראשית של מחקר שפורסם לאחרונה שבו תואר האירוע. "[זו] התצפית הראשונה של חיית בר המטפלת בפצע שלה באמצעות צמח מרפא", היא מוסיפה.
התצפית מציעה פרספקטיבה חדשה על שיטות ריפוי טבעיות, כמו גם על האופן שבו התפתחו. "לעיתים קרובות אנו נוטים לשכוח שהרפואה המודרנית התפתחה ממערכת ידע עתיקה מאוד שראשיתה לפני מיליוני שנים", אומרת מרי אן ראגנטי, אנתרופולוגית ביולוגית וראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קנט סטייט. "מנקודת מבט אבולוציונית, המקרה הזה פותח צוהר לאופן שבו אבותינו פיתחו את בית המרקחת הטבעי שלהם", היא מוסיפה.
האירוע המתועד התרחש בקיץ 2022, בתחנת המחקר סואק בלימבינג (Suaq Balimbing) שבפארק הלאומי גונונג לאוזר (Gunung Leuser) בסומטרה, אינדונזיה.
יער הגשם המקיף את מרכז המחקר הוא ביתה של אוכלוסיית האורנגאוטנים הסומטריים הצפופה ביותר על פני כדור הארץ. זאת לאור העובדה שבית הגידול שלהם הולך ומצטמצם בשל בירוא יערות, מה שמחייב יותר ויותר פרטים לחיות בסמיכות זה לזה. ההערכות מראות שרק כ־14,600 אורנגאוטנים סומטריים עדיין קיימים, והמין הוגדר בסכנת הכחדה חמורה על ידי הפארק הזואולוגי הלאומי ומכון השימור הביולוגי בוושינגטון הבירה.
מאז 1994, אורנגאוטנים רבים מתגוררים או פוקדים תכופות את היער המוגן שסביב תחנת המחקר. ביער, עוקבים החוקרים ומתעדים בקפידה את התנהגותם של הפרימטים באמצעות תצפיות שאינן פולשניות.
"שגרת חייהם של בעלי החיים אינה מופרעת. לאורך השנים הם התרגלו לכך שהצוותים שלנו נמצאים בקרבת מקום ולמדו להתעלם מהנוכחות שלנו. הם חיים כיצורים פראיים", אומרת לאומר.
באמצעות התצפיות ושיתוף בהתנהגויות יוצאות דופן של קופי האדם (הומינואידים) הנמצאים בסכנת הכחדה חמורה, לאומר ועמיתיה מקווים שאנשים יבינו עד כמה היצורים האלה ייחודים ודומים לאדם, ויירתמו למאמץ להצילם מהכחדה.
ראקוס נפצע
ראקוס מתגורר במרכז המחקר ובסביבתו מאז 2009. בוקר אחד ביוני 2022, הבחינו החוקרים בתחנה כי ראקוס נפצע מתחת לעינו הימנית. מכיוון ששוטט מחוץ לאזור המחקר, איש לא ידע כיצד התרחשה הפציעה – אם כי לחוקרים היו שתי השערות.
האחת היא שראקוס נפל מעץ ונפגע מענף בדרכו מטה. "אורנגאוטנים סומטריים מבלים כ־98 אחוזים מזמנם בשינה ובחיפוש אחר מזון על העצים", אומרת לאומר. "מכיוון שחלקם יכולים להגיע למשקל של עד 135 קילוגרמים (סביר להניח שראקוס קרוב יותר ל־90 קילוגרמים), הם לפעמים תופסים בענפים יבשים או חלשים שלא יכולים להחזיק את משקלם וצונחים מטה כ־10 מטרים או יותר, עד שענפים אחרים או האדמה בולמים את נפילתם".
האפשרות השנייה היא שראקוס נפצע במהלך קרב עם אורנגאוטן אחר. לאומר אומרת כי קרבות באזור זה של יער הגשם הם נדירים, אך יכולים להתרחש כאשר זכרים מנסים לבסס את שליטתם. ראקוס היה כבן 30 כשהפציעה התרחשה, היא מסבירה, ורק לאחרונה פיתח את כריות הלחיים הגדולות שלו המעידות על עלייה ברמת הטסטוסטרון כחלק מתהליך ההתבגרות המינית.
כמו כן, לאומר מספרת שיום לפני גילוי הפצע, קראו ראקוס ואורנגאוטנים אחרים "קריאות ארוכות" מהעצים – התנהגות שמתרחשת לעתים קרובות כאשר זכרים מנסים לבסס את שליטתם על טריטוריה, דבר שגם מצביע לעתים קרובות על קרבות אפשריים.
כיצד ראקוס טיפל בפצע
ביומיים הראשונים שלאחר הפציעה, פצעו של ראקוס נראה חמור למדי. ביום השלישי, צפו החוקרים בראקוס באזור שבו גדל אלמנדה (Allamanda) – שיח מטפס מסדרת ההרדופיים בו בני אדם עושים שימוש לטיפול בפצעים ובמצבים כמו דיזנטריה, סוכרת ומלריה.
לאחר שמצא את הצמח ראקוס אכל אותו, פעולה שהייתה חריגה למדי. "הנתונים שלנו מראים שאוכלוסיית האורנגאוטן הזו אוכלת את הצמחים האלה רק ב־0.3 אחוזים מהזמן", מציינת לאומר. אם הפצע של ראקוס היה מזדהם או אם היה לו חום, צריכת הצמח הייתה יכולה באופן תיאורטי לעזור, עובדה שהציתה את דמיונם של אנשי הצוות שייתכן שראקוס עשה זאת בדיוק למטרה זו, על אף שזו עדיין הייתה השערה בלבד. אולם, מה שקרה אחר כך נראה ללא ספק מכוון.
"צפינו בראקוס תולש את עלי הצמח ולועס אותם מבלי לבלוע. לאחר מכן הוא הניח שוב ושוב את הנוזל שהצמח הגיר ישירות על הפצע שלו, והמשיך בפעולה זו במשך שבע דקות. לאחר מכן הוא צרך עוד מהצמח במשך כ־30 דקות נוספות", מסבירה לאומר.
"חשוב לציין שהוא שם את נוזל הצמח במדויק על הפצע, ולא שפשף אותו בשום מקום אחר על גופו", היא מדגישה. "לאחר מכן, הוא הניח חלק מהעלה על האזור הפצוע ממש כמו תחבושת".
למוחרת ראה הצוות את ראקוס שב ואוכל מן הצמח. שלושה ימים לאחר מכן הפצע נסגר, ונראה שהחלים יפה. בתוך חודש, הצלקת שלו אך בקושי נראתה. מארי אן ראגנטי מכנה את הרגע "תגלית יוצאת דופן", אך מציינת ש"זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב באינטליגנציה של האורנגאוטנים".
כיצד ראקוס למד לטפל בפצע
לאומר מסכימה שלחיות הללו יש אינטליגנציה יוצאת דופן, ושלפיכך קשה לשער כיצד ראקוס יכול היה לדעת שהצמח ירפא את פניו. "יכול להיות שהוא פשוט ניזון מהצמח, נגע בטעות בפצע עם העלה – שתכונותיו לשיכוך כאב הורגשו מייד – ואז מרח אותו על האזור שוב ושוב. ייתכן גם שאימו או אורנגאוטן אחר לימדו אותו את הפעולה הזו בגיל צעיר", אמרה.
"סימן היכר של פרימטים, ובמיוחד של קופי אדם, הוא תקופת התבגרות ממושכת המאפשרת כמות יוצאת דופן של למידה", מסבירה ראגנטי. "במשך שבע עד שמונה השנים הראשונות שלהן, אמהות אורנגאוטן מטפלות בצאצאים שלהן באופן אינטנסיבי", היא אומרת. "ייתכן שראקוס למד את זה ממנה, ואולי למד את הפעולה גם בשלב מאוחר יותר של חייו".
"ממצא חדש זה מדגיש את התושייה והאינטליגנציה ההסתגלותית של בעלי חיים אלה בסביבתם הטבעית. הוא גם תורם לידע שלנו על התנהגות בעלי חיים, שימוש בצמחי מרפא והמקורות האבולוציוניים הפוטנציאליים של רפואת האדם", אומרת אינה ונדברוק, אתנובוטאנית ומרצה בכירה באוניברסיטת איי הודו המערבית בג'מייקה.
פרימטים השתמשו בצמחים בעבר, אך אחרת
זו אינה הפעם הראשונה שבה פרימטים פראיים נצפו לועסים, בולעים או ממצים נוזלים של צמחים בעלי תכונות טיפוליות.
כך למשל, בתחילת שנות ה־60 תיארה הפרימטולוגית והאנתרופולוגית המפורסמת ג'יין גודול לראשונה את נוכחותם של עלים שלמים של צמחי מרפא בצואה של שימפנזים בטנזניה. מאז, אוכלוסיות פרימטים אחרות נצפו אוכלות או משתמשות בצמחים, חרקים או אמצעים אחרים כדי לנסות ולרפא את פצעיהן.
אן פוסיי, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת דיוק, אומרת שבמרוצת השנים מצטברות יותר ויותר עדויות המצביעות על פרקטיקה זו הכוללת בליעת עלים, שנועדה לדבריה "לטפל בטפילי מעיים, או ללעוס צמחים בעלי סגולות רפואיות בתקופות של סיכון מוגבר למחלות". עם זאת, עדויות "לטיפול בפצעים עם חומרים בעלי פוטנציאל פעיל מבחינה ביולוגית הן הרבה יותר קלושות", היא מוסיפה.
פוסיי מכירה מקרי עבר שבהם פרימטים ניגבו או ניקו את פצעיהם בצמחים, אך מוסיפה כי "העלים שבהם השתמשו במקרים אלה לא זוהו". היא גם מצטטת מחקר עדכני שתיעד שימפנזים בגבון מחככים חרקים בפצעיהם, ומתארת אותו כ"סיפור מרתק אך לא שלם, מכיוון שהחרק ותכונותיו טרם זוהו".
פוסיי סבורה כי "ההתנהגות של ראקוס חשובה מכיוון שלעלים שבהם עשה שימוש יש סגולות רפואיות ידועות, תהליך היישום היה ארוך ומכוון, ונראה שהפצע נרפא די מהר. העובדה שפעולה זו נצפתה פעם אחת בלבד בקרב אוכלוסיית המחקר משאירה שאלות רבות שנותרות ללא מענה לגבי מקור ההתנהגות, אך היא תורמת לרעיון לפיו לתרופות טבעיות עשויים להיות שורשים אבולוציוניים עמוקים מאוד".