פורסם בגיליון אוגוסט 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
אדם מטפס מעל המעקה של גשר אר (Pont des Arts) בפריז. מתחתיו מתעצמים זרמי נהר הסיין (Seine), חומים ועכורים מהגשמים העזים שירדו זמן קצר קודם לכן, וחולפים על פני מוזיאון הלובר. קהל סקרנים נאסף סביב ולוטש עיניים במתרחש.
ואז הוא קופץ.
תומא הוא לוחם אש ביחידת העילית של פריז שמוצב במרכז ההצלה לה מונה (La Monnaie), תחנת כיבוי אש צפה במרכז פריז (המדיניות הרשמית מחייבת השמטת שמות משפחה מטעמי ביטחון). הוא מיטלטל בנהר במשך שניות אחדות לפני שעמיתיו הכבאים מושים אותו מהמים הקרים, שלוש מעלות צלזיוס, ומכניסים אותו לתוך ספינת ההצלה. האימונים להצלת טובעים הושלמו והקברניט מפליג במהירות בחזרה אל ספינה שהוסבה לבסיס. זו ספינת משא משנת 1927 והיא מצוידת בחדר כושר, אקווריום ומקלחת חיצונית שנשקפים ממנה הנופים היפים ביותר של פריז. מתחת לספינה אורב דג שפמנון ענקי, 'רוג'ר' בפי הכבאים, כשני מטרים אורכו.
יחידת כיבוי האש הייחודית של פריז היא חלק מצבא צרפת, בזכות צו קיסרי של נפוליאון מ־1811. כבאי יחידת הנהר, להבדיל מזו היבשתית, עוברים אימונים מפרכים ותהליך מיון קפדני. הם מכבים שרפות בדוברות, מחלצים אנשים טובעים, וביום גורלי אחד באפריל 2019 סייעו לכבות את אש התופת ההרסנית בכנסיית נוטרדאם באמצעות הזרמת מים ישירות מנהר הסיין.
במשך שנים נמנו לוחמי האש הללו עם המעטים הבודדים שהורשו לשחות בסיין בפריז. בעבר שימש הנהר אתר בילוי פופולרי – הפריזאים השתזפו שם בשמש, השתכשכו במים ודגמנו ביקיני בבריכת דליני (Deligny) שניזונה ממימי הסיין. אולם זה יותר ממאה שנים שהשחייה בסיין אסורה בגלל תעבורת הנהר וזיהום המים. כעת הכול עומד להשתנות.
לאחר שיושלם פרויקט ניקוי שאפתני בהשקעה של 1.5 מיליארדי דולרים, ימלא הנהר תפקיד מרכזי במשחקים האולימפיים והפאראלימפיים בקיץ 2024. נהר הסיין ישמש במה לטקס הפתיחה האולימפי, ואם הכול יתקיים כמתוכנן, ייערכו בו שלושה אירועי שחייה. "מטרתנו ליצור מורשת אולימפית, שאת או אני או כל מי שיזדמן לפריז יוכל לשחות בסיין", אומר פייר רבדו, סגן ראש העיר הממונה על הספורט, המשחקים האולימפיים והפראלימפיים, ונהר הסיין.
אורכו של נהר הסיין 777 קילומטרים, מתגמד לעומת הנילוס, האמזונס, הדנובה ואפילו הלואר, אך הוא כובש את הדמיון הכלל־עולמי, ומסלולו המפותל הוא דימוי לצרפת עצמה. "במרוצת אלפיים השנים האחרונות התרחשו בהיסטוריה של צרפת רגעי הכרעה רבים על גדות נהר הסיין", כתב ההיסטוריון ז'אן פבייה בספרו ׳פריז: אלפיים שנות היסטוריה׳.
בדרכו לשפך הנהר לים, בין אונפלר (Honfleur) ללה אברה (Havre La), כל עיקול במסלולו המפותל של הסיין הוא עדות לסיפור: הכיבוש הרומי של חבל גאליה; פלישות הוויקינגים; נפילת שאטו גייאר (Gaillard), הטירה המרשימה של ריצ'רד לב הארי; אפרה של ז'אן דארק שפוזר בזרמי הנהר; המהפכה ועליית הרפובליקה; אפילו לאחר מותו של נפוליאון בגלות, חזר בונפרטה בפעם האחרונה לפריז, כפי שביקש בצוואתו, דרך הסיין — שאותו כינה בחייו 'רחוב ראשי'.
הסיין היה זה מכבר ערוץ של ציוויליזציה וזהות לאומית; הוא העניק השראה לתרבות הצרפתית במשך מאות שנים, החל מפולקלור ימי הביניים ועד האמנות האימפרסיוניסטית. הנהר גם ממלא תפקיד חשוב בחיי היומיום של הצרפתים — הזיכרונות מטיול הילדות הראשון שלי לצרפת מעורפלים, אך ההשתקפות המנצנצת במים של המונומנטים הפריזאיים המוארים זכורה לי עד היום. מאוחר יותר התארסתי על גשר הנהר, דחפתי את עגלות הטיולים של בנותיי על המזחים היפים, וחגגתי שם ימי הולדת חשובים. נהר הסיין שימש תמיד מקום של נחמה בעת צער, והיה שותף לשמחות ולימי חג.
זמן רב לפני הקמפיינים בני זמננו למתן זכויות 'האנשה' לנהרות כאמצעי להגנה סביבתית על פי חוק, הצרפתים האנישו את הסיין. מבחינת הסופר ויקטור הוגו, הנהר היה גם השראה וגם רוצח, לאחר טביעתה של בתו לאופולדין בתאונת ספינות. הסיין שימש רקע לציורי טבע באוויר הפתוח והשראה לזמרים ומוזיקאים. הישות המימית הזו הייתה נערצת כקדושה במרבית ההיסטוריה האנושית, בעיקר במוצא הנהר.
על אף מקומם המרוחק בבורגונדי הכפרית, מקורות הנהר הם בבעלות העיר פריז. בסביבה ירוקה להפליא זו מפעפעים מעיינות ומתחברים לנחל אחד; גשר הליכה קטן מאבן ניצב במעבר הראשון מעל הסיין. במקום הזה הביאו הקלטים הקדומים מנחות לאלת המרפא של הנהר, סקוואנה, ואחריהם הגיעו עולי רגל גאלים־רומים שמקדשם נחשף בחפירה ארכיאולוגית במאה ה־19. "המקדש הרומי התפרסם בזכות פסלוני העץ שהביאו לסיין כמנחות", אומרת סילבי רובן, אוצרת ראשית לארכיאולוגיה במוזיאון קרנבלה בפריז, "כדי להביע משאלה או להודות על משאלה שהתגשמה".
התיעוד הארכיאולוגי כולל את הנהר כולו מהמוצא ועד שפך הנהר לים, ונמצאו בו שפע ממצאים מהמקדש הנשגב ביותר ועד לנחות שבביבים — למשל, סירות קאנו מעץ מהתקופה הניאוליתית, מלכודות דגים מהמאה הראשונה, וקמיעות מזל שהשליכו לנהר אבירים צלבנים —וכולם חושפים את תפקידו המרכזי של הנהר בסיפורה של צרפת.
קצף של סבון כביסה, הפרשות אדם, חלקי בעלי חיים שהשליכו קצבים בימי הביניים — הסיין שימש מזבלה במשך מאות שנים. לאחר שמימי הנהר הלכו והזדהמו, הוא הוסב לעורק מסחרי. ההנדסה האנושית שינתה את נתיב המים — גדותיו התמלאו בבתי חרושת, זרמיו נותבו אל תאי שיט, לוויסות הפרשי גובה, ואל תעלות עתירות מזחים ;עומקו נשמר בעזרת חפירות ואיי הנהר נמחקו לאחר שהיו מכשול לתעבורה, והוצמדו מחדש לגדה. כיום מסלול הסיין נראה מסותת ומתפתל מבעד לאגן הניקוז שלו, מקום משכנם של 30 אחוזים מאוכלוסיית צרפת.
הגשרים הם מבצע הנדסי קדום. בסביבות המאה הרביעית לספירה הצליחו הרומאים לשנע קורות עץ כדי להקים גשר במקום שקרוי כיום איל דה לה סיטה (Cité la de Île) וזה היה רגע מכריע בבניית העיר שקדמה לפריז, לוטטיה (Lutetia). חשיבות אסטרטגית גדולה אפילו יותר ייחסו הרומאים לרוטומגוס (Rotomagus), נמל מרכזי בנהר, הידועה כיום כעיר רואן (Rouen). מאוחר יותר קבעו הוויקינגים את רואן כעיר בירתם וקראו לאזור 'נורמנדי' על שמם, 'נורסמן', אנשי הצפון.
באמצע המאה ה־12, מאות שנים לפני שהוקם גשר נף (Neuf Pont) בפריז, ציוותה מתילדה הקיסרית על הקמת גשר אבן. עידן המכוניות המודרני האיץ בניית גשרים איכותית: גשר טנקרוויל (Pont de Tancarville) מ־1959, הראשון שחצה את שפך הנהר; גשר נורמנדי מ־1995, גשר מעוגן כבלים שהיה הארוך ביותר בעולם בעת חניכתו; והגשר של רואן — גוסטב פלובר (Pont Gustave Flaubert) מ־2008 — גשר הרמה אנכי הגבוה ביותר באירופה דאז, עם משטח המתרומם לגובה 55 מטרים כדי לאפשר מעבר של ספינות.
הגשרים שעל הסיין היו נושא חביב על הציירים האימפרסיוניסטים. הם הוקסמו מהחיים המודרניים ושילבו תכופות ביצירותיהם פריטי תעשייה וטבע. האמנים האוונגארדים הללו זנחו את העיסוק בנושאים אלגוריים שהיו נפוצים באמנות הקלאסית וציירו את חיי היומיום. הציור 'התרשמות מזריחה' של קלוד מונה מ־1872 מתאר שמיים זרועי כתמים כתומים מעל ארובות העשן של נמל לה אברה, והוא שבישר את זרם האמנות האימפרסיוניסטי.
המצאת הרכבת, וכן המצאת שפופרות צבע קלות לנשיאה, אפשרו לציירים לברוח לאזורי הכפר שלאורך הסיין כדי לצייר. ב־1837 יצאה רכבת הנוסעים הראשונה אל מחוץ לפריז והביאה חוגגים אל שאטו (Chatou), המכונה גם 'אי האימפרסיוניסטים'. האי הפך במהרה אבן שואבת לשוחרי בילויים של ימי ראשון שבאו לשם לרקוד, לשתות ולהשתעשע בשיט סירות, כפי שהונצחו ביצירת המופת של פייר אוגוסט רנואר מ־1880־1881, 'צוהריים של חבורת השייטים'.
במאה ה־19 הייתה המציאות של הנהר פחות ורודה, עת מי שופכין מפסולת תעשייה ואדם הוזרמו אליו ישירות ולעיתים תכופות. מערכת ביוב מהפכנית חדשה בפריז פותחה במסגרת פרויקט ההתחדשות העירונית סיסמית של מתכנן הערים ברון האוסמן, והייתה ניצחון הנדסי לפריז אך רעילה לבריאות הסיין.
לצייר קלוד מונה הייתה אובססיה לקתדרלת רואן המעוטרת בצריח הגבוה ביותר בצרפת, והוא צייר אותה 30 פעמים. המרכז הימי־ביניימי של רואן ניצל ברובו מהפגזות מלחמת העולם השנייה, אך מזלם של מזחי הנהר לא שפר עליהם. לאחר המלחמה ניתנה עדיפות לשיקום הנמל החיוני ולבנייה מחדש של כל הגשרים ההרוסים. הכבישים ניתקו עוד יותר את הקשר בין תושבי רואן לנהר. "הקמנו חיץ בין העיר לבין הסיין", אומר קוונטין בישה, יליד רואן שעובד במשרד התיירות.
אולם כיום יש תנועה בכיוון ההפוך — לחבר את העיר עם הסיין. פרויקט שיקום שנמשך שנים העניק חיים חדשים למזחים; מורשת תעשייתית שינתה ייעוד לאתרי תרבות, חצי אי מזוהם ששימש בעבר לאחסון פחם נולד מחדש כפארק, וניטעו בו עצים שנבחרו בזכות תכונות הניקוי הטבעיות שלהם. "בתוך תקופה של כ־50 שנים יטהרו שורשי העצים את האדמה", אומר בישה.
המקור העיקרי לזיהום המים: השפכים העירוניים. רשות התברואה של פריז רבתי נקטה צעדים משמעותיים כדי לחדש את רשתות הביוב, ובכלל זה השקעות אדירות בתשתית המפעל לטיהור שפכים, סיין אבל (Seine Aval), שאחראי לטיהור של שלושה רבעים מהשפכים של האזור. מאוחר יותר, ב־2015, השיקה העיר את תוכנית השחייה, עם אמצעים ייחודיים לניקוי הסיין והמארן (Marne), יובל של הנהר, כדי שהסיין יהיה ראוי לשחייה במשחקים האולימפיים ב־2024.
תוכנית השחייה הייתה נדבך מרכזי בהצעה המוצלחת של העיר לאירוח המשחקים בפריז. התוכנית נועדה לחבר למערכת הביוב העירונית יותר מ־23 אלף תושבים ובתי סירות שקודם לכן הזרימו מי ביוב לא מטוהרים לתוך הנהרות. "המשחקים האולימפיים פעלו כזרז", אומר רבדו, סגן ראש העיר לענייני ספורט, "אלמלא המשחקים, הפרויקט היה כנראה נמשך עוד עשר שנים".
השפעות הניקוי מורגשות במורד הזרם בכמה מאגני הניקוז המעויירים ביותר בצרפת. בתי חרושת ניצבים מול יערות בפארק הטבע האזורי בוקלה דה לה סיין (Seine la de Boucles) שבנורמנדי; ז'נבייה (Gennevilliers), אחד מנמלי הנהר הפנים־ארציים הגדולים ביותר של צרפת, מוקף בצדדיו בפארקים לפעילות נופש, וטורבינות רוח ענקיות מיוצרות בנמל לה אברה ליד שמורת הטבע של שפך הסיין, שהיא תחנת עצירה חשובה לעופות נודדים פגיעים כמו קנית גדות. "יש לנו כיום אוכלוסייה של כלבי ים שבאים תכופות אל שפך הסיין, דבר שלא ראינו לפני 15 שנים", אומר מרטן בלנפן, מנהל שמורת שפך הנהר .(Maison de Estuairel)
בשולי השמורה הוקמו סוללות כדי לסייע בניווט, והיא מוקפת בתעשייה. השמורה הזאת היא מהמפתיעות ביותר בצרפת — קני הסוף שבשטחה מקדמים בברכה כ־350 מיני עופות. "אנחנו נמצאים באזור שעבר שינוי קיצוני מעשה ידי אדם", אומר בלנפן, "ועם זאת הוא מכיל מגוון ביולוגי מעניין מאוד ומורשת טבע".