פורסם בגיליון אפריל 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית
לצד צוות בינלאומי של מדענים מעל יער הטייגה העצום המקיף את הפארק הלאומי ווד באפלו שבקנדה, כשלפתע התריע אחד מהם "ציפור בשעה תשע!"
הטייס פול ספרינג הפנה את המסוק שמאלה והיטה אותו הצידה כדי לאפשר לנו תצפית ברורה יותר על אחת מאינספור בריכות המים המשתרעות עד האופק. פני המים, מוקפים בשוליים חוליים ובעצי ארזית מזרחית, זהרו בשלל השתקפויות. באמצע בית הגידול הלח הבחנו בשתי נקודות צחורות זעירות, אף שבגובה פני הקרקע קומתן אינה פחות מ־1.5 מטרים.
"יש שם גוזל", אמר ביולוג חיות הבר ג'ון קונקין מהמשרד הקנדי לשינוי הסביבה והאקלים (ECCC). הוא כיוון את משקפתו אל פרט בצבע חלודה, מעט נמוך יותר מהוריו העגורים, שחצה את הביצה בצעדים גבוהים. ספרינג איתר חלקת אדמה יבשה למחצה והנחית אותנו. קונקין, עמיתו האקולוג מרק בידוול ולוכדי העגורים האחרים, הביולוג דייב ברנט מהמכון הגיאולוגי של ארצות הברית, וסנדי בלאק, וטרינרית חיות הבר הקנדית, מיהרו לצאת מהמסוק.
היו להם רק 12 דקות כדי לאתר וללכוד את המטרה החמקמקה: גוזל בר של עגור אמריקני שמבנה גופו נועד לצלוח בוץ טובעני, שיחי פטל וצמחי כריך. אם יעבור זמן ארוך יותר ייאלץ הצוות לבטל את המרדף, כדי שלא לגרום לעופות עקה גדולה מדי.
החוקרים נעלמו בסבך, וספרינג ואני נסקנו בעדינות לגובה של 150 מטרים כדי לספק סיוע אווירי. הוריו של הגוזל חשו בהתקרבות האנשים, חבטו בכנפיהם הענקיות בעלות הקצוות השחורים והתעופפו משם, מותירים אחריהם בלית ברירה את צאצאם, שאינו מסוגל לעוף. "אני רואה את הגוזל", אמר ספרינג לחברי הקבוצה במכשיר הקשר, "הוא ממש מתחת למסוק, התקרבו למסוק".
חברי הצוות נאבקו לפלס לעצמם דרך בסבך השיחים שבקרקע הבוצית. קונקין המנוסה התקרב בשקט לגוזל, תפס ביד בוטחת את מקורו, את ראשו ואת רגליו ותחב אותו בזהירות מתחת לזרועו. שש דקות ו־36 שניות בדיוק מרגע הנחיתה הייתה הציפור בידינו. כעת לחלק הטכני: חברי הקבוצה המתנשפים המיוזעים פרקו את הציוד; ברנט, ביולוג שטיבע לפחות 150 עגורי בר אמריקניים לאורך הקריירה, החזיק את הגוזל בחיקו בזמן שקונקין הצמיד משדר לרגל אחת וטבעות צבעוניות (כחולה, צהובה וירוקה) לרגל השנייה.
בינתיים, הווטרינרית בלאק ערכה לעוף בדיקה גופנית, בחנה את עיניו ועמדה על מצבו הכללי. היא אספה דגימות ביולוגיות — דם, נוצות, רוק ודגימת צואה שנלקחה במטוש — לבדיקת מעבדה כדי לגלות אם מדובר בזכר או בנקבה, ולהבין אם נחשף לכימיקלים מזיקים או למחלות, כולל שפעת עופות מאוד מידבקת מסוג HPAI. לאחר מכן הניח בידוול רתמה סביב גוף הגוזל ושקל אותו במאזני תלייה.
הם דיברו בקולות מהוסים, וכשסיימו, ערסל ברנט את הגוזל כמו חתלתול ונשא אותו לקצה הביצה. הוא הניח אותו שם בעדינות ונחפז להתרחק. הגוזל, המזוהה כעת ברשומות המדעיות בכינוי J,15 נמלט בכיוון ההפוך, עצר לרגע כדי להתפיח את נוצותיו ולנער מעליו את תכשיטי הרגליים החדשים שלו, ואז נסוג למקום מבטחים בביצה לצד הוריו.
עגורים אמריקניים אלו מגלמים את אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר בתחום השימור באמריקה הצפונית. עם זאת הם עדיין הנדירים מבין 15 מיני העגורים המצויים ברחבי העולם, ועדיין נתונים בסכנת הכחדה. מדענים מעריכים שלפני יותר מ־200 שנים חיו באמריקה הצפונית כ־10,000 עגורים אמריקניים. ואולם הם לא הצליחו להתמודד עם תהליך היעלמותו של בית הגידול שלהם ועם הציידים שבתחילת המאה ה־20 עוד צדו אותם למאכל,לספורט וכדי לספק נוצות לתעשיית הכובענות. עד 1941 נותרו רק 16 עגורים אמריקניים נודדים.
ב־70 השנים האחרונות, הודות לפעולות הגנה עניפות של תנועות שימור קהילתיות ובעזרת חקיקה, שימור בתי גידול, גידול בשביה ומחקר, הצליחה האוכלוסייה להתאושש בהדרגה וכיום היא מונה יותר מ־800 פרטים. להקת הנדידה הראשית מונה יותר מ־530 פרטים, והשאר מחולקים ברובם באופן כמעט שווה בין תוכניות ניסיוניות לגידול בשביה והשבה לטבע בלואיזיאנה ובוויסקונסין. ובכל זאת, מומחי עגורים רבים אומרים שעדיין אי אפשר להוציא אותם מרשימת המינים שבסכנת הכחדה.
התוכנית לשיקום העגור האמריקני, הנסמכת על חוק המינים בסכנת הכחדה, כוללת שלוש אסטרטגיות עיקריות להשגת יציבות אקולוגית וגנטית גם יחד: הראשונה היא הגדלת האוכלוסייה בלהקת הנדידה הראשית למספרים שיבטיחו את יכולתה לשרוד אסון אפשרי, כמו התפרצות של שפעת עופות קטלנית; השנייה היא החזקת אוכלוסייה בשביה שתספק ביטוח נוסף נגד אסונות; והשלישית היא הקמת שתי להקות בנות קיימא בטבע, כדי לסייע בהשבת העגור האמריקני לאזורים אחרים בארצות הברית, שבהם חי בעבר.
אסטרטגיות עיקריות להשגת יציבות אקולוגית וגנטית גם יחד: הראשונה היא הגדלת האוכלוסייה בלהקת הנדידה הראשית למספרים שיבטיחו את יכולתה לשרוד אסון אפשרי, כמו התפרצות של שפעת עופות קטלנית; השנייה היא החזקת אוכלוסייה בשביה שתספק ביטוח נוסף נגד אסונות; והשלישית היא הקמת שתי להקות בנות קיימא בטבע, כדי לסייע בהשבת העגור האמריקני לאזורים אחרים בארצות הברית, שבהם חי בעבר.
על פי שיעור הגידול הנוכחי של אוכלוסיית המין מסתמן כי היעד של תוכנית שיקום העגורים יושג בסביבות שנת 2050 לכל המוקדם, וגם זה לא מובטח. "להקת הנדידה הראשית עברה את מחצית הדרך ליעד", אומר ג'ורג' ארצ'יבלד, מייסד שותף של קרן העגורים הבינלאומית (ICF)," ואף אחת משתי הלהקות הניסיוניות אינה יכולה לקיים את עצמה כרגע".
רק כשליש מהגוזלים כמו גוזל J15 שורדים עד גיל הרבייה — ארבע או חמש שנים, היתר נהרגים על ידי טורפים כמו שונרים או זאבי ערבות, או מתים מתשישות ומרעב במהלך הנדידה. הם ניצבים בפני סכנות מעשה ידי אדם הכוללות זיהום בתי גידול לחים, ציד לא חוקי וקווי מתח גבוה, סכנות הגורמות למותם של מיליוני עופות מדי שנה.
לנוכח מצוקתם של העגורים האמריקניים, רציתי להביט יותר מקרוב במאמצים להצלתם. העגורים הם הדובים הלבנים של עולם העופות. אם הם ייעלמו, ניכשל בהצלת אחד המינים היפים בכדור הארץ, סמל של תקווה ושגריר של אזורי הפרא ההולכים ונעלמים, ושל כל המינים החיים בהם.
ביקורי בפארק הלאומי ווד באפלו הזניק מסע שנמשך חודשים, עם כמה מעקפים חשובים בדרך, ובמהלכם התחקיתי אחר J15 שזוהתה כנקבה, בדרכה עתירת הסכנות.
אחרי יותר ממאה שנים של מחקר נדידת העופות היא עדיין אחת התעלומות הגדולות של הטבע. איך בעלי החיים האלה מנווטים לאורך מרחקים גדולים? האם נתיב הנדידה מקודד בגנים שלהם או נרכש? האם הם יכולים להתאים את תוואי הנדידה כדי להימנע מסכנות העולם המודרני כולל אלו הנובעות מפיתוח תשתיות אנרגיה ומהקצנה גוברת של מזג האוויר?
החידושים הטכנולוגיים בטלמטריה לוויינית ובניטור ארוך טווח מסייעים לביולוגים המתמחים בעגורים לחשוף כמה מהתעלומות האלה. מאז 2009 צוידו 178 עגורים מלהקת הנדידה הראשית בהתקני מעקב סולאריים האוספים נתוני מיקום. נוסף על ההזדמנות הנדירה שניתנה לי — לטוס עם מומחי עגורים בפארק הלאומי ווד באפלו, התאפשר לי לקבל עדכונים על אודות J15 ו־17 'ציפורי J' אחרות שתויגו באוגוסט 2022.
העדכון הראשון הגיע כעבור כמה שבועות, באמצע אוקטובר: J15 המריאה ונעה דרומה אל מחוץ לתחומי הפארק, לשטח גדול יותר משווייץ שאין בו קליטה סלולרית. היא והוריה יצאו מווד באפלו, כנראה בעידוד הטמפרטורות הצונחות והרוחות הצפוניות מערביות העזות, והגיעו למוחרת בערב לססקצ'ואן (Saskatchewan) שבדרום קנדה, יותר מ־800 קילומטרים משם.
בדומה לעגורים אמריקניים רבים שעזבו את הפארק, J15 והוריה עצרו שם לחנייה ארוכה כדי לנוח ולאכול בבורות המים של ערבת הפרריה, בתי גידול לחים רדודים שנוצרו על ידי הקרחונים הנסוגים לפני כ־10,000 שנים בקצה הצפוני של המישורים הגדולים (Plains Great). מיליוני עופות נודדים העוצרים באזור הזה ניצבים בפני סכנות גוברות כמו נגר של כימיקלים מחוות חקלאיות, המכיל דשנים וחומרי הדברה. אבל בראשית הסתיו, האזור גם מספק להם מזנון חופשי של גרעיני דגן שנותרו בשדות החקלאיים, וכן חרקים, דו־חיים ויצורים קטנים אחרים החיים בבתי הגידול הלחים. העגורים בדרך כלל משתהים כמה שבועות בשטחי הכינוס החיוניים האלה.
ב־3 בנובמבר חצו J15 והוריה את גבול ארצות הברית ונכנסו לצפון דקוטה, נקודת ההתחלה של החלק הדרומי במסעם. כעבור שלושה ימים ו־500 קילומטרים נקלט אות מהמשדר של J15 באנטנה סלולרית בדרום דקוטה. בעודם מתקדמים לאיטם לאורך נתיב הנדידה, העגורים שהו ימים רצופים במקומות מסוימים, ובקושי נחתו במקומות אחרים.
ושחרור באמצעות בובת עץ, המחקה את התנהגותו של עגור בוגר.
ב־14 בנובמבר, במרחק כמעט 500 קילומטרים ומדינה אחת דרומה, הם חנו למשך הלילה על הנהר פלאט (Platte) שבנברסקה. העגורים לנים על שרטונות חול באמצע הנהר ותרים אחר מזון בתעלות הצדדיות השזורות זו בזו, בשדות חקלאיים ובשטחי מרעה לחים.
מייקל פורזברג הוא צלם המתמחה בנושאי שימור שמתעד את העגורים האמריקניים זה ארבע שנים. בוקר אחד ראה פורזברג באור הקלוש את J15 תרה אחר מזון לאורך הנהר עם הוריה ועם עגור קנדי יחיד. הוא שלח לי מסרון מהנהר: "ביליתי את השעתיים האחרונות עם J15 על הנהר פלאט. לא ייאמן! הם בדיוק המריאו. הם פונים למקומות חמים יותר. קר כאן, הנהר קופא, מתחיל לרדת שלג".
למרבה הצער, עם הגידול במספרם של העגורים האמריקניים הבריאים, ייתכן שעצירות התדלוק האלה טומנות בחובן איום קיומי יותר. שנה קודם לכן, ביולוגים שסקרו את העופות על הנהר פלאט ספרו קבוצה של יותר מ־64 עגורים אמריקניים — הלהקה הגדולה ביותר של עגורי בר נודדים שאנשים בני זמננו ראו אי פעם בארצות הברית. חלק מהמומחים אמרו שהתצפית הזאת מעידה שהעגורים לומדים שוב להתלהק בקבוצה גדולה, טקטיקת הישרדות טבעית אבל מדאיגה. כשאחוז כה גדול של האוכלוסייה מתגודד במקום אחד, יש סכנה שאירוע אקלימי קיצוני או התפרצות מחלה עלולים לגרום שוב לירידה חדה במספריהם.
הזריחה. כדי לשגשג זקוקים העופות הגדולים האלה למרחבים פתוחים כמו בריכה זו, שהיא חלק מביצת מלח.
לאחרונה קטלה שפעת העופות HPAI מיליוני עופות ב־81 ארצות. פקחי חיות בר נמצאים בכוננות גבוהה לקראת התפרצויות באוכלוסיות של עופות שבסכנת הכחדה חמורה, כולל העגור האמריקני. בברבו (Baraboo) שבוויסקונסין נקטה קרן העגורים הבינלאומית אמצעי בטיחות ביולוגיים, כדי להגן על עגורים המוחזקים בשביה במתקן שלה מפני חשיפה לעופות בר, העשויים להפיץ את הנגיף. כיום הארגון עדיין מגדל עגורים אמריקניים לשחרור בבתי הגידול הלחים הסמוכים. הוא גם מספק ביצים למיזם מבטיח בלואיזיאנה המשיב עגורים לטבע באותו בית גידול לח שממנו נעלמו לפני 70 שנים, לאחר שנכחדו שם מציד יתר.
כש-J15 המשיכה במסעה דרומה בנובמבר, עליתי על מטוס ללואיזיאנה, למרכז להצלת המינים פריפורט־מקמורן אודובון (Audubon McMoRan–Freeport) בניו אורלינס. רציתי לצפות בעגורים בוגרי מחזור 2022 של המרכז. בגיל
שישה וחצי חודשים הם רוכשים יכולת תעופה ואפשר לשחרר אותם לטבע בבטחה.
מחלקת חיות הבר והדגה של לואיזיאנה מובילה את המיזם להשבת עגורים לטבע מאז 2011. בעונה הראשונה שחררו ביולוגים עשרה צעירים שגודלו בשביה באזור השימור ווייט לייק ווטלנדס (Wetlands Lake White) שבמחוז ורמיליון (Vermilion), כארבע שעות נסיעה מערבה מניו אורלינס. מאז נוספו עוד צעירים ללהקה שחיה בלואיזיאנה כל השנה, שכן יש אוכלוסיות של עופות שאינן נודדות כלל, וחיות במקום המספק את כל צורכיהן.
רשויות השימור בלואיזיאנה עוקבות מקרוב אחר העופות הלא נודדים, לעיתים בעזרת בעלי קרקעות המשתפים פעולה ומאפשרים לעגורים לחפש מזון בשדות האורז ובבריכות הסרטנים שבשטחי החוות שלהם. הלהקה של לואיזיאנה מונה כרגע כ־80 פרטים. המטרה היא להקים אוכלוסיות של כ־120 פרטים שבהם 30 זוגות מתרבים, אשר יתקיימו בכוחות עצמן למשך עשר שנים בלי להוסיף להן פרטים חדשים מבחוץ.
הגעתי לפני עלות השחר כדי לצפות ביום ההשבה לטבע שבו העגורים נאספים ממתחמי העשב שלהם במרכז ההצלה, ואז מועברים במשאית אל אזור השימור ווייט לייק, לשחרור בביצה. ריצ'רד דאן, סגן האוצר של המרכז, פגש אותי ליד השער והציג לפניי את התוכנית: אחרי שעשרה עגורים צעירים יילכדו במתחמים שלהם, ישקול אותם צוות של ביולוגים ויוודא שהם בריאים. לאחר מכן כל עגור יוכנס למנשא קרטון עם חורי אוורור ויועלה למשאית.
בווייט לייק קיבלה את פנינו אווה סיסקאוסקי, טכנאית חיות בר במחלקת חיות הבר והדגה של לואיזיאנה. היא פיקחה על העגורים כשטיבעו אותם והצמידו להם התקני מעקב. לאחר מכן הועברו העגורים במנשאים שלהם לסירה בעלת קרקעית שטוחה, והושטו לאורך תעלה ארוכה לאזור בביצה שגודר ברשתות. עגור דמה הוצב בתוך המתחם וקיבל את פני העופות הצעירים בביתם החדש.
בארי הרטאפ מקרן העגורים הבינלאומית מטפלים בעגור אמריקני פצוע בטקסס.
כל עגור בתורו הוצא מהמנשא שלו ונישא בידי ביולוג בתלבושת לבנה שהסוותה את מתאר גופו, כדי למנוע החתמה של העופות על ידי בני אדם. כשהאנשים דשדשו לתוך הבוץ, מערסלים את העגורים בידיהם, ראשיהם של העופות התנודדו מעלה ומטה על צוואריהם הארוכים. כאשר שוחררו לתוך המכלאה, הם נפנפו בכנפיהם והתמתחו אחרי היום הארוך.
למוחרת בבוקר חזרה סיסקאוסקי ומצאה את כולם מסתובבים בחוסר מנוחה ונראים להוטים לעוף. בתוך זמן קצר ייפתחו הרשתות והעגורים יהיו חופשיים להתפזר באזור.
לא נדיר שעופות רבים מתים בשנה הראשונה לאחר שחרורם. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהעגורים שגודלו בשביה לא חוו את הטבע קודם לכן. הם תמימים, אומרת סיסקאוסקי, וחיים בקרבה רבה לבני אדם, לפיכך יש סיכויים רבים שיתנגשו בקווי מתח גבוה ובגדרות. יותר מתריסר עגורים אמריקניים נורו ונהרגו במהלך המיזם, ולעיתים כמה מהם פשוט נעלמים ללא זכר.
במרחק של כ-2600 קילומטרים משם התעופפה J15 הלאה בנתיב החוצה את ליבה של אמריקה. ב־15 בנובמבר נקלט אות מהמשדר שלה באנטנה סלולרית באוקלהומה, מדינה שהחלה לפעול בה לאחרונה אחת מחוות הרוח הגדולות בארצות הברית. בעוד קובעי המדיניות ותעשיית האנרגיה פועלים לצמצום טביעת הרגל הפחמנית של ארצות הברית, התעוררו חששות מפני ההשפעה השלילית האפשרית של חידושים ידידותיים לסביבה בתחום האנרגיה על עופות נודדים כמו העגור האמריקני, וכן מפני פגיעה בבתי הגידול שלהם.
מחקר שנערך לאחרונה הראה שהעופות האלה מתרחקים מאזורים של חוות רוח, והדבר מונע מהם כמה אתרי מנוחה ואכילה חשובים. לפחות 5,500 טורבינות הוקמו בנתיב הנדידה של העופות, וצפויות לקום עוד יותר מ־18,000 נוספות. עד כה לא התקבלו דיווחים על עגורים אמריקניים שנהרגו מפגיעת טורבינות, אבל הגידול הנלווה במספר קווי המתח הגבוה מדאיג מאוד את ארגוני השימור, והם ממשיכים לדרוש בחירה קפדנית של אתרי הטורבינות כדי לצמצם את סכנת ההתנגשויות, וכן את סימון קווי המתח הגבוה בחומרים מחזירי אור.
כעבור יום אחד ו־420 קילומטרים הגיעה J15 לטקסס, לקרבת פורט וורת (Worth Fort), ובסוף נובמבר נדמו תשדורותיה. לדברי הביולוג דייב ברנט מהמכון הגיאולוגי של ארצות הברית היא הייתה כנראה מחוץ לטווח האנטנות הסלולריות, אי שם ב־470 הקילומטרים הרבועים של שמורת חיות הבר הלאומית ארנסס, שמורה שהוקמה ב־1937 כאזור מקלט לעופות מים נודדים ולחיות בר אחרות. אם כך, נדידת הסתיו הראשונה שלה הושלמה בהצלחה: היא עברה יותר מ־4,000 קילומטרים בתוך כחודש, ותוכל לבלות את החורף במנוחה על חוף המפרץ בטקסס.
נוף ציורי זה של חוף, ביצות מלח ובריכות גאות הוא אזור החריפה של העגורים. שם זוגות הרבייה, שהקשר ביניהם נמשך כל חייהם, מבצעים ריקודי חיזור מורכבים, מסתחררים בפירואטים, מנתרים, חובטים בכנפיהם ומשמיעים קריאות רמות.
אבל אפילו באזורי החריפה האלה יש סכנות, ובהן פיתוח החופים, ועליית גובה פני הים בשל שינוי האקלים. יש מדענים הצופים כי בשל עליית מי הים וחדירת המים המלוחים הנלווית אליה, יותר מ־50 אחוזים מבתי הגידול הלחים של מים מתוקים בחוף המפרץ בטקסס ייהפכו לשטחי מי ים עד שנת 2100. בינתיים, זרימות נכנסות של מים מתוקים מצטמצמות בגלל הבצורת המתמדת ובגלל ערים צמאות למים כמו סן אנטוניו, הנמצאות במעלה הזרם. ובתוך כך, שינויים במליחות בשפכי הנהרות לאורך החוף מקשים על סרטני השייט הכחול ועל צמחי אטד קרוליינה — מקורות מזון עיקריים של העגור האמריקני. חלק מארגוני השימור מזהירים שללא שימור קפדני במיוחד של המערכת האקולוגית הכוללת, העגור האמריקני עלול לאבד את אתר החריפה היחיד שלו לפני סוף המאה הנוכחית.
בדצמבר פגשתי את ברנט בטקסס כדי לנסות ולאתר את J15 וציפורי J אחרות באתרי החריפה שלהן. עמדנו ליד נתיב המים התוך־חופי והשקפנו על ביצת מלח שהשתרעה לפנינו למרחק של קילומטר וחצי לפחות. האזור נראה לנו גדול, אך הוא רק שבריר מהביצה ההיסטורית שעבודות הפיתוח בלעו בעשורים האחרונים. לפתע נסקו לשמיים שני עגורים אמריקניים מאחורי דיונה מכוסה עשב, נוצותיהם הלבנות בוהקות באור השמש. "הם כאן מפני שהדבר הזה פשוט כבר לא קיים בשום מקום לאורך החוף", אומר ברנט על בית הגידול העשיר. "כ־40 אחוזים מהאוכלוסייה חורפים בחלק הזה של חצי האי".
למוחרת עלינו על סירת דיג זמן קצר לאחר עלות השחר, ובמשך שמונה שעות חיפשנו לשווא את J15 לאורך שמורת ארנסס ובחופים הסמוכים. עם זאת, מצאנו כמה משפחות אחרות של עגורים אמריקניים, כולל זכר אחד, J11 שתויג בערך באותו הזמן באוגוסט שעבר. הוא הלך לאורך ביצת המלח והתחנן בקריאות רמות שהוריו יחלקו עימו את סרטני השייט הכחול וצמחי האטד שבמקוריהם. הם נראו נחושים ללמד אותו למצוא מזון בכוחות עצמו.
למוחרת בערב, בדרכי הביתה לניו יורק, קיבלתי מסרון מברנט: המשדר של J15 התחבר וחשף שהיא נמצאת בטווח של קילומטר וחצי מהמקומות שסיירנו בהם לאורך החוף.
בינתיים חלף עוד מחזור נדידה שלם של אביב וסתיו. בכל פעם התגלתה J15 כנודדת החמקמקה ביותר מציפורי ה־J. בתדירות כמעט יומיומית אני מקבל עדכונים על האחרות, אבל עליה שמעתי פעמים ספורות בלבד. בכל פעם שיש פער זמנים ארוך אני דואג: האם היא התנגשה בקו מתח גבוה? שמא נטרפה על ידי זאב ערבות? האם נורתה על ידי צייד לא חוקי או שמחלה הכריעה אותה?
אם הכול יתנהל כשורה, J15 תהיה אחת מהעגורים האמריקניים המתועדים, 536 במספר נכון לעכשיו, שמתכוננים לעזוב את טקסס באביב הזה, כשהאינסטינקטים שלהם יאותתו להם ששוב הגיע הזמן לעוף צפונה. בתוך חודש הם יעברו יותר מ־4,000 קילומטרים אל הפארק הלאומי ווד באפלו,ובו רבים מהבוגרים יבנו קינים ויטילו ביצים. בעוד כמה שנים, אם יתמזל מזלה, יגיע גם תורה של J15 להצטרף למעגל הזה, ולסייע לבני מינה להמשיך ולהתרחק מסף ההכחדה.
פורסם בגיליון אפריל 2024 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, המהדורה הישראלית