זה זמן רב אנו עומדים זקוף כשנעליים לרגלינו. נשים ביוון העתיקה וברומא נעלו סנדלים עם סוליות עבות. קבקבי עץ המכונים קבאקיב (Qabaqib) הגביהו את כפות הרגליים ושמרו עליהן יבשות בבתי מרחץ בכל רחבי האימפריה העות'מאנית.
אבל גורדי השחקים של ההנעלה היו ללא ספק נעלי השופין (chopine) שנעלו נשות האצולה הוונציאניות בסוף המאה ה־15. הדוגמאות הגבוהות ביותר הידועות של נעל פלטפורמה זו, המוצגות כעת במוזיאון סטפנו ברדיני בפירנצה, מתנשאות לגובה של כמעט שישים סנטימטרים.
נעלי השופין הללו מתנשאות לגובה 30 סנטימטרים ועשויות עץ מצופה בעור. הן הוצגו בתחילת השנה במוזיאון לאומנויות יפות בבוסטון.
נעלי שופין ונציאניות לא נועדו להיראות, כך לדברי אליזבת סמלהאק, מנהלת מוזיאון הנעליים באטה בטורונטו (שמציג גם נעלי שופין). הן הוחבאו מתחת לחצאיות הנשים שנעלו אותן. ככל שהנעל גבוהה יותר, כך החצאית ארוכה יותר, מה שאיפשר להציג טוב יותר את הבדים המפוארים שהכריזו על עושר משפחתי והיו הבסיס לכלכלה בוונציה.
כלות שהעזו לצעוד בנעליים אלה לראשונה לקחו שיעורי בלט בכדי ללמוד כיצד ללכת בהן. אבל נעלי שופין גבוהות במיוחד דרשו תמיכה של מלווה משני צידי הגבירה הנועלת אותן, שהתקדמה "כמו מצוף בתהלוכה", אומרת סמלהאק.
עבור הגברות המוגבהות הללו עם פמליות המשרתים שלהן, נעלי השופין העבירו מסר של סטטוס – ממש כמו זוג קבקבי מנולו בלניק כיום.