ריח הדרים נישא באוויר, ולמרות שעבור רבים מאיתנו הוא מסמל את סוף החורף ואת בוא האביב – עבור בני העיר איווריאה הוא מצביע על תכונה ממשמשת ובאה הכוללת תפוזים ואחוות חברים.
בכל שנה, העיר האיטלקית איווריאה – החבויה למרגלות הרי האלפים – הופכת לשדה קרב. בתקופה זו אוכלוסיית הכפר גדלה שבעתיים, בשל זרם המבקרים והארנסרי (זורקי התפוזים) שנמצאים כאן בשביל דבר אחד: מלחמת תפוזים.
הפסטיבל נמשך ארבעה ימים, במהלכם המונים נרגשים מתאספים להביט באלפי תפוזים מתעופפים בשמיים. החגיגות מתקיימות בפברואר או במרץ, כתלות בתחילת תקופת התענית, וכוללות תהלוכות, שריפות טקסיות, ומשתים של יין ברולה שמתדלק את הכיף.
מקורות הפסטיבל
שורשיו של הפסטיבל הם תערובת של פולקלור ושל היסטוריה. זורקי התפוזים מספרים כי הם נלחמים בשמה של ויולטה, בתו של טוחן מימי הביניים וגיבורה מקומית. בליל כלולותיה של ויולטה הוציא עריץ ידוע לשמצה צו של 'פרימה נוקטה'; זכות הלילה הראשון. במקום להיכנע למר גורלה, היא המשיכה להשקות את האדון הפיאודלי וכרתה את ראשו בזמן שישן. לאחר מכן, היא הציגה את הראש הכרות בפני תושבי העיר והסיטה אותם למרד.
בין אם המרד נגד העריץ אכן התרחש ובין אם לאו, תושבי איווריאה חוגגים אותו בכל שנה. בני העיר אף בוחרים עבור כל פסטיבל ב'וויולטה מודרנית': אישה יפת מראה המופיעה לאורך החגיגות בלבוש מסורתי ומשליכה ממתקים אל עבר העוברים ושבים.
על אף שורשיו העתיקים, מרבית מסורות הפסטיבל התפתחו במאות השנים האחרונות, כולל קרב התפוזים שהחל רק לאחר מלחמת העולם השנייה.
"המקורות של הפסטיבלים האלו הם במרבית המקרים פולקלוריסטיים וחסרי תיעוד, ומורכבים בעיקרם מהמצאות מאוחרות יותר", אומר פרופסור דניאל בורנשטיין מאוניברסיטת וושינגטון, המתמחה בתרבות הדתית של איטליה בימי הביניים.
על אף שהסיפור על ויולטה עשוי להיות מיתוס, בורנשטיין מדגיש כי הפסטיבל מתבסס על אירועים שהתרחשו במציאות. "היו מדי פעם מהומות וקרבות רחוב של פלגים שונים בערים הימי־ביניימיות, כאשר כל מה שהיה בהישג יד שימש כנשק".
קרב התפוזים
במשך שלושה ימים, מיום ראשון ועד יום שלישי, יילחמו הארנסרי עד הקליפה האחרונה. העימותים הידידותיים הללו, הנקראים קרב התפוזים, מתרחשים בכיכרות וברחובות ייעודיים ברחבי העיר.
תשע קבוצות של ארנסרי, הנבדלות זו מזו בבגדים צבעוניים ובסמלים ייחודיים, משליכות תפוזים על כרכרות רתומות לסוסים שאותן מאיישים אנשים לבושי מדים המייצגים את העריץ ואת שומריו. מקורם של התפוזים בסיציליה ובדרום איטליה, וההערכה היא כי למעלה מ־900 טון מהם מושלכים בכל פסטיבל.
בשונה מפסטיבל הטומטינה הספרדי שבו זורקים עגבניות רכות, התפוזים שנזרקים בפסטיבל של איווריאה קשים וכואבים יותר. אין כל ספק כי חלק מהמשתתפים יסיימו את החגיגות עם אפים מדממים, לפעמים אף גרוע מכך, אך הסיכון הוא חלק בלתי נפרד מהפסטיבל. "למרות שזה כואב, אני מודע למה שאני עושה ויודע איך להגן על עצמי במצבים לא נעימים", אומר הצלם המקומי אלסיו פררי, שהשתתף בפסטיבל לראשונה בגיל שלוש.
למי שאינו חובב סיכונים – אל דאגה; בימות הפסטיבל יש מקומות ייעודיים רבים המוקצים לצופים בלבד. בין אם אלו מרפסות, סככות או טריבונות – תוכלו להתבונן על הקרבות ללא סכנת פגיעה. לפני עשרות שנים נקבע כי חבישת כיפה פריגית בצבע ארגמן, המייצגת את חירותה של איווריאה מעריצות, תאותת לאנרנסרי כי האדם הוא אינו מטרה לגיטימית.
בסוף היום השלישי של הקרב עיסת תפוזים ממלאת את רחובות הרובע העתיק, וכמו העיר עצמה – גם הארנסרי ידיפו ריח של תפוזים למשך ימים ואף שבועות. תושב העיר, ויטוריו סציוסיה, מעיד כי "ריח התפוזים שמתפשט בעיר נשאר במשך ימים גם לאחר סיום האירוע. הריח נשאר גם עליך במשך ימים, אפילו לאחר מקלחת".
אך הפסטיבל של איווריאה הוא לא רק מחווה מזוכיסטית ורווית אלכוהול לגיבורה מימי הביניים – הוא חלק בלתי נפרד מהזהות המקומית. "זריקת התפוזים היא מדהימה מבחינה ויזואלית, במיוחד כשאור השמש מאיר את הכיכרות. העוצמה בחלק מהמבטים שתפסתי, בכל הגילאים, היא בלתי נשכחת", אומר פררי. "לאנשים באמת אכפת מהפסטיבל, לחוות אותו במלואו ולהעביר את התשוקה הזו הלאה", סיכם.
