במערב אסטוניה הדרמה האמיתית אינה קשורה בהכרח בנופים, אלא בסיפורים הרוחשים מתחת לפני השטח. מחשבה זו עלתה בראשי בעודי עולה על מעבורת בשם 'טול הגדול', המעבירה נוסעים אל מוהו (Moho), האי השלישי בגודלו באסטוניה.
חבל הארץ הצנוע הנשקף מבעד למעבורת הוא כה שטוח, שנדמה כאילו עבר עליו מכבש. סיפורו של טול – דמות מיתולוגית חזקה ואמיצה – המתואר לפרטי פרטים על קירות המעבורת, הוא הדבר היחיד המקנה נופך מעט מסתורי לאווירה. אני מדמיינת את טול בלבוש איכרים שט בין הגלים כדי לעזור למלחים במאבקם במזג האוויר הסוער, או מניף גרזן ברזל בעודו מרחיק צבאות פולשים לאי.
עומדים לרשותי חמישה ימים, במהלכם אני מתכננת לתור את האיים מוהו, סארמאה (Saaremaa), קיכנו (Kihnu) ואברוקה (Abruka) לאורכם ולרוחבם, כדי לחקור את תרבותן הייחודית של קהילות האזור.
כשאני נוסעת בכבישים הריקים והמתפתלים של מוהו, אני מתקשה להאמין שזהו שיא הקיץ באזור. שבילים צדדיים מוקפים בשדות מוריקים מובילים לקוטג'ים מבודדים ובתי חווה מעץ, המוקפים בחומות אבן מכוסות אזוב. הנוף דומם כמו ציור צבעי מים, וכשאני מגיעה לבית ההארחה שלי 'Muhu Veinitalu' לארוחת צוהריים, מתגלה לפניי נוף ציורי במיוחד של כרם המשתרע עד לאופק. בעלי המקום, פקה אלורנטה – לבוש בסרבל כחול דהוי וכובע בוקרים מוכתם – מוליך אותי בהתלהבות יתרה בין הגפנים. הוא מוזג לי כוס מהרוזה הנוצץ שלו, ומציג בגאווה את המקום כיקב היחיד באסטוניה, ולדעתו גם הצפוני ביותר בעולם.
"האי רחוק מלהיות טוסקנה, אבל הוא האזור הכי שמשי באסטוניה ויש בו אדמה מאוד טובה", הוא אומר. "כשפתחנו את המקום ב־2014 כבית יין, היה מלבדנו רק מלון חמישה כוכבים על האי".
לדבריו, האי הקטן המאכלס כ־2,000 תושבים בלבד, מעורר עניין הולך וגובר בקרב אנשי היבשת. במהלך המגיפה, פקה ומשפחתו – כמו רבים אחרים מתושבי בירת אסטוניה הנמצאת במרחק של כשעתיים נסיעה מהאי – עברו למוהו. "הרבה אנשים התחילו לבנות כאן", הוא מסביר. "ככל שעבר הזמן התחלתי לאהוב את חיי האי יותר ויותר. כיום אני נמצא כאן כמעט כל הזמן, מהאביב ועד סוף הסתיו".
לתוך הביצה
למוחרת, בעודי נוסעת בכביש המחבר בין מוהו לסארמאה, נשקפים מבעד לחלון המכונית ששכרתי יערות אשוח, אדמות חקלאיות ונוף כפרי. מסתבר שלמרות שסארמאה הוא האי הגדול באסטוניה, עם שדה תעופה משלו, הכבישים נותרו צדדיים וצרים.
אני עוצרת בכניסה לביצת קויג'י, שם מחכה לי המדריכה המקומית קאיריד טומסלו, שערה הבלונדיני הארוך בוהק באור הבוקר. "אמנם האסטונים אוהבים לטייל באזורי הביצה, אבל מרביתם באים לכאן רק בסופי השבוע" היא אומרת, בעודה מצביעה על מגרש החנייה הריק.
שטחי ביצות שכיחים למדי באיי אסטוניה המערביים, כאשר קואיג'י (Koigi) – המשתרע על פני כ־10,000 דונם – הוא הגדול שבהם. "לקואיג'י יש את כל המאפיינים של ביצה, לרבות עיטים ימיים", אומרת קאיריד.
למרות שאני שומעת ציפורים, אני מצליחה להבחין בהן רק כשאנחנו מגיעות לאגם פיקיארב (Pikkjärv), שחבצלות לבנות מעטרות את מימיו. "זה מקום המשרה שלווה" אומרת קיריד, ומוסיפה שהאגם מופיע בסיפורי פולקלור רבים של בני המקום.
"יש אגדה ישנה המספרת על שני אנשים שחיו בשטחי הקואיג'י, שנלחמו על פיסת אדמה מרהיבה שמצאו כאן. הם לא הגיעו לידי הסכמה מי יקים בה את ביתו, ולמוחרת נוכחו לדעת שאגם מכסה את כל האזור שעליו התווכחו", היא מספרת. "אני חושבת שמוסר ההשכל בסיפור הוא שאסור לריב על מקומות כאלה. האסטונים הפנימו את המסר הזה, וכיום מדגישים את העובדה שהטבע הוא נחלת הכלל".
כאשר אנחנו הולכות לאורך טיילת העץ המקיפה את האגם, קיריד מספרת לי שמקומיים רבים מאמינים כי יש אוצרות חבויים בקרקעיתו. אמנם אני לא רואה שום רמז לאוצר, אך אני בהחלט מבחינה בפירות יער זעירים הגדלים על השיחים שסביבנו. "האביב היה מאוד חם השנה, כך שיש הרבה פירות יער", היא אומרת ואוספת עבורי חופן חמוציות, פטל בר ואוכמניות, שאותם היא מתעקשת שאטעם. הפירות מלאי עסיס, אך מאוד חמוצים.
הליקוט מהווה חלק בלתי נפרד מהמסורת האסטונית ומתרבות האוכל של האיים, כפי שאני לומדת כבר באותו ערב במרתף הקמור של מסעדת 'Saaremaa Veski', השוכנת בטחנת רוח משוחזרת בבירת האי – קורסארה (Kuressaare).
"כבר מאות שנים שפירות יער ואלכוהול הולכים כאן יד ביד", אומר הבעלים קאופו פסטק, בעודו מניח על הבר כוסות זעירות לטעימה. אצבעותיו צבועות בגון אינדיגו מדומדמניות שחורות שזה עתה סיים לסחוט, ויש לו סיפור על כל זן של פירות יער. "אני מכין שנאפס רק מפירות הגדלים באי, אותם מלקטים עבורי חברים ובני משפחה", הוא אומר. המשקה מוגש בטעמים רבים, לרבות רוברב, חמוציות ואוֹבּליפּיחה, כאשר השנאפס עם האָרונְיָה היה ההפתעה הגדולה ביותר, שכן הוא עורר בי את העונג השמור ליינות המשובחים ביותר.
לפני ארוחת הערב, ערך לי קאופו סיור בטחנת הרוח, האוצרת בתוכה סיפורים מן העבר. היא נבנתה בשנת 1899, אך פעילותה הופסקה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. "הם ניסרו את הלהבים שלה" מסביר קאופו, ומוסיף שהגרמנים פחדו שהמקומיים ישתמשו במגדל של טחנת הרוח כדי להעביר מסרים לאויב. כשכבשו הסובייטים את האי בשנת 1944, הם הרסו אותה. כעת, טחנת הרוח המשוחזרת היא אחת מיני רבות הפזורות ברחבי האי. בחלקן יש מוזיאונים זעירים, טחנה או שתיים הוסבו למקומות לינה.
שכבות של היסטוריה
למוחרת אני מבקרת בטירת קורסארה, שקורותיה מספרים את סיפורן של המעצמות שכבשו את אסטוניה לאורך השנים. הטירה נבנתה בשנת 1340 על ידי בישופים גרמנים, הפכה לבסיס צבאי של חיל התותחנים הדני בראשית המאה ה־17, בעוד שהשוודים הוסיפו לה צריחים וחפיר במהלך המאה ה־18.
לאור העובדה שנשלטו על ידי מעצמות רבות, אני סקרנית לדעת כיצד הצליחו האסטונים לשמור על זהותם הלאומית לאורך מאות שנים. "זו שאלה טובה", אומר המדריך שלי, אנו לומפ, בעודנו משוטטים בעיר. יותר משליש מאוכלוסיית האי סארמאה – המונה כ־33,000 תושבים – מתגוררת בבירה קורסארה, ששימשה לאורך שנים כעיירת נופש המפורסמת במרחצאות שלה. כיום, המבנים במרכז העיר משלבים ארכיטקטורה קלאסית, בארוקית ואר־נובו בסגנון יוגנדסטיל. "התרבות שלנו נשמרה בסתר. היינו צריכים להילחם. תחת הכיבוש הסובייטי, אנשים חגגו את חג המולד וחגים אחרים בחשאי", הוא אומר.
תחת שלטון ברית המועצות, הפכו האיים לגבול המערבי ביותר של הגוש הקומוניסטי. בשל קרבתו לגוטלנד בשוודיה, שימש האי סארמאה כנתיב מילוט לאזרחי המדינה שניסו לחמוק מרדיפות הקומוניסטים. הרוסים, שעזבו את אסטוניה רק ב־1988, ניסו לעצור את גל העריקות למערב על ידי בידוד האזור משאר המדינה. "מרבית האיים שימשו כבסיסים סובייטים חשובים", מסביר אנו. "לכן האיים היו כמעט ריקים במשך שנים ארוכות. יש לכך גם יתרונות: החוף המערבי נשמר במידה רבה בתולי".
על אף תהליכי המודרניזציה במדינה, אסטוניה נשארה מדינה כפרית ברובה. התמזל מזלי להיחשף לאורח החיים הכפרי בשעות אחר צוהריים באברוקה (Abruka), אי בשטח של 3.5 קילומטרים רבועים שניתן להגיע אליו רק באמצעות סירת מנוע מהירה מנמל קורסארה. שני שלישים מהאי – שאוכלוסייתו נעה בין שבעה אנשים בחורף ל־ 50 בקיץ – מוגדרים כשמורת טבע, המהווה בית לחיות רבות, בהן שונרים ונשרים. בימות הקיץ פועל במקום בית קפה ארעי הממוקם בחצר האחורית של אחד מהתושבים, שעל לקוחותיו נמנים רוכבי אופניים המנצלים את כבישי האי הריקים, וכן מעט תיירים.
"אני אוהב את הטבע והשלווה כאן", אומר המדריך שלי ריהו לפיק, איש גבה קומה ובעל לחיים אדומות, דור שישי באי, עימו שתיתי אספרסו ושנאפס דומדמניות שחורות בגינה האחורית של בית כפרי מוקף חמניות.
הכפר לידרי (Leedri), שנוסד אי אז לפני כ־500 שנים, משמש גם הוא כתזכורת לימים פשוטים יותר. מבני הכפר וחומות האבן הייחודים שנשתמרו בצורה כה טובה, וכיום הם מוגדרים כאתר מורשת לאומית. במהלך שוטטות ברחובות הכפר השקטים, אני מוצאת טחנת רוח משוחזרת מעץ, ובתים צבועים למשעי בכחול אולטרמרין וצהוב חרדל. בהמשך אני פוגשת אישה מקומית, לייסי קויווג'י, שבנתה מבשלה לייצור סירופ המופק מפירות ערער מצוי, השוכנת במה ששימש בעבר כרפת.
"אנחנו משתמשים בסירופ הערער כמו במייפל או דבש", מסבירה לייסי בזמן שהיא מניחה לפניי צלחת עמוסה לעייפה בפנקייקים. הסירופ מתוק, עשבוני, כמעט מעושן, והפנקייקים עדיין חמים. בזמן שאני אוכלת עם לייסי ובני משפחה, משב רוח מביא עימו ניחוח של עצים שרופים. כל המסובים ממהרים להסביר: "שבת היום: זה זמן לסאונה!"
בדומה לפינלנד ולשוודיה, למסורת הסאונות יש שורשים עמוקים באסטוניה. מכיוון שהסאונה נחשבת כמקום המספק מזור לנפש, היא שימשה לאורך השנים, בייחוד בקהילות כפריות, כחדר לידה וכמקום שבו אסטונים באים להתרפא ואף למות.
כמעט לכל מלון באיים המערביים יש סאונה משלו – חלקן צפות על המים, אחרות שוכנות בבקתות עץ שנבנו בהזמנה אישית – אך באחוזת פילגוס (Pilguse), שם אני אמורה ללון, המומחיות היא סאונת עשן מסורתית. אני מגיעה בשעת בין ערביים לאחוזה, שם נגלה לפניי מראה משונה: גבר חשוף חזה בגיל העמידה, עם עצי הסקה בין זרועותיו החסונות, עומד לפני בית עץ קטן ממנו היתמר עשן סמיך.
"סאונת העשן נפוצה ברוסיה, בפינלנד ובמדינות הבלטיות", אומרת בעלת האחוזה, מריה טמנדר, בזמן שהיא עורכת לי סיור במקום.
ההיסטוריה רוחשת בין קירות אחוזת פילגוס, שהוסבה למכון לחולי נפש תחת שלטון ברית המועצות, שבו אושפזו בכפייה מתנגדים פוליטיים רבים. לפני הסובייטים, 220 הדונם שבהם שוכנת האחוזה שימשו את משפחתה של מריה. "אמא שלי ברחה עם הוריה מאסטוניה לשוודיה ב־1944", היא מספרת לי. למרות שהיא חצי שוודית, היא גרה כאן חלק מהשנה, ובשאר הזמן מתגוררת בלונדון עם בני משפחתה, שבדומה לאסטונים רבים מהאיים המערביים – נאבקו במשך שנים בניסיון להחזיר לעצמם את אדמותיהם.
כאשר אני מביטה בחבל הארץ הזה באור בין הערביים, אני מבינה היטב מדוע הם לא ויתרו על מאבקם. גחליליות צובאות על בית הסאונה שמלפנינו, ומריה מצביעה לכיוון אגמים רחוקים ועל יער אורנים המוביל לחוף הים הבלטי. כשהחושך יורד לקראת שעה 22:00 אני סוף סוף נכנסת לסאונה, חוּמּהּ עוטף אותי בקרירות הלילה. העשן שנספג ברצפת העץ, בקירות ובספסלים מעלה בי זיכרונות ילדות של ישיבה ליד המדורה. אני מביטה בכוכבים ממעל וחושבת על כך שבדיוק כמוני, דורות על גבי דורות של אסטונים נהנו מרגעי חסד שכאלה, במהלכם משאירים את צרות היום מאחור ומאפשרים לגוף מנוחה וריפוי.