מדבר אטקמה שבצפון צ'ילה משתרע מהאוקיינוס השקט עד להרי האנדים, לאורך מרחב שומם של קניוני סלע ופסגות בגוני אדום־ כתום. כאחד המדבריות השחונים ביותר בעולם, זהו אחד היעדים האהובים על תיירים חובבי צפייה בכוכבים שמגיעים לצפות בשמי הלילה הבהירים ביותר. המדבר בעל הנוף הסלעי הצחיח מזכיר את נוף פני המאדים, וסוכנות החלל נאס"א אף ערכה שם ניסויים ברכבי חלל. אבל למדבר אטקמה יצאו גם מוניטין פחות קסומים: נמצא בו אחד ממצבורי הבגדים המיותרים שגדלים הכי מהר בעולם.
הייצור ההמוני והמהיר של ביגוד זול הידוע בכינוי 'אופנה מהירה' מביא לכמות כה גדולה של פסולת, עד שנוצרה תופעה שארגון האומות המאוחדות מכנה 'מצב חירום חברתי וסביבתי', והאתגר הוא לשים לזה קץ.
המספרים משקפים את היקף הבעיה: בין השנים 2000 ל־2014 הוכפל ייצור הבגדים; הצרכנים הגדילו את רכישות הבגדים ב־60 אחוזים, אולם לבשו אותם במשך מחצית הזמן מבעבר; על פי ההערכה, כמות של 60 אחוזים מכל הבגדים מגיעה בסופו של דבר אל מטמנות או מתקני שרפה בתוך שנה מתאריך ייצורם. לשם ההמחשה, הכמות הזאת שוות ערך לתכולת משאית של בגדים משומשים שמושלכת או נשרפת בכל שנייה. רוב המתקנים הללו מצויים בדרום אסיה או באפריקה, ושם המדינות שמקבלות את מטעני הבגדים אינן מסוגלות לטפל בכמות כה גדולה. למשל, בפאתי אקרה (Accra), בירת גאנה, יש מזבלה שלפי הטענה 60 אחוזים ממנה הם בגדים, היא מיתמרת לגובה של 20 מטרים ונהייתה לסמל בינלאומי ידוע לשמצה של המשבר.
בסרטון וידאו באינטרנט כונה המקום הזה בצפון צ'ילה 'אתר האשפה הגדול של האופנה', גרסה יבשתית למונח הידוע 'אתר האשפה הגדול של האוקיינוס השקט'. ערמות ענקיות של בגדים מיותרים הנושאים תוויות מכל רחבי העולם נראות עד האופק בפרברי אלטו הוספיסיו (Hospicio Alto) עיר קשת יום המונה 120 אלף תושבים. באחד הנקיקים נראית ערמה של מכנסי ג'ינס וז'קטים של חליפות מולבנים מהשמש הקופחת, שנישאת מעל ערמה של מעילי פרווה מלאכותית וחולצות, חלקם עדיין נושאים תווית מחיר. בין פריטי הלבוש הללו תחובים בקבוקים, תיקים ומיני אשפה אחרים.
על ידי מכונה, היא תעדן אותו עוד יותר ותפיק את התוצר הסופי – חוטים חזקים.
לאחר שצילומים של ערמות הבגדים התפרסמו באינטרנט, תושבים צ'יליאנים רבים הביעו פליאה. "נדהמתי להיווכח שהפכנו להיות מזבלת הטקסטיל של המדינות המפותחות", אומר פרנקלין ספדה, מנהל חברה שמתמקדת בנוהלי מחזוריות כלכלית. אולם הסיפור כיצד הפכה מדינה דרום אמריקנית למאגר של פריטי הלבשה דחויים מהעולם קשור לגלובליזציה ולסחר באותה מידה שהוא קשור לאופנה שמתחלפת במהירות.
במבט ראשון אולי נראה שמדבר מבודד, המרוחק כ־1,600 קילומטרים ממרכזי האוכלוסייה הצפופים של צ'ילה, יהיה יעד בלתי סביר לפסולת של אופנה מהירה. אבל צ'ילה היא גם מקום מושבו של נמל פטור ממכס, אחד הגדולים ביותר בדרום אמריקה. הנמל ממוקם בעיר החוף איקיקה, בקצה המערבי של מדבר אטקמה. מיליוני טונות של בגדים מגיעים אליו מדי שנה מאירופה, מאסיה ומאמריקה הצפונית והדרומית. על פי הנתונים הסטטיסטיים של שלטונות המכס הצ'יליאניים, הכמות מהשנה שעברה לבדה הסתכמה ב־46 מיליוני טונות.
חואן רוזלס מורה, בן 72, אחראי על איסוף תערובת הבגדים הממוחזרים שנגרסה על ידי מכונות תעשייתיות במפעל Ecocitex בסנטיאגו, צ'ילה.
נמלים פטורים ממכס ממריצים את הפעילות הכלכלית, מאחר שהסחורות המיובאות לעיתים תכופות מיוצאות שוב בלי שיחולו עליהן המיסים וההיטלים הרגילים. הנמל הפטור ממכס הוקם באיקיקה ב־1975 כדי לסייע ביצירת משרות ועל מנת לשפר את הכלכלה המקומית הכושלת. צ'ילה נעשתה אחת היבואניות הגדולות ביותר בעולם של בגדים משומשים, והדבר שינה את פניה של איקיקה. ככל שפרחה תעשיית האופנה המהירה כך הלך וגדל היבוא.
״האזור החופשי היה מהפכה אמיתית עבור תושבי העיר״, אומר ברנרדו גררו, סוציולוג בפונדסיון קראר (Crear Fundación), ארגון שחוקר את ההיסטוריה והתרבות של איקיקה. "פתאום הייתה לתושבים גישה לדברים שמעולם לא יכלו להעלות בדמיונם, כמו מכונית משלהם". הבגדים נכנסו לאיקיקה ויצאו ממנה כמו גלים ככל שהשתנו האופנות בעולם. גררו זוכר שבשנות התשעים של המאה הקודמת כמעט כולם בעיר לבשו את אותו מעיל מרופד, לאחר שהגיעו משלוחים גדולים של מעילים כאלה. זה היה סימן לבאות.
כ־2,000 עסקים מכל הסוגים פועלים כיום באזור הפטור ממכס, יותר ממחציתם בבעלות זרה. לוגו של מותגים, מצויר ביד, מעטר דלתות כניסה למחסנים, ומצבורים של מכוניות משומשות — ענף יבוא ראשי נוסף — מיתמרים מעל הרחובות הצרים. האזור החופשי גם התפתח להיות מחסן מיון לפסולת טקסטיל."
בעיקרון, אנחנו רק ממחזרים את הבגדים של העולם", אומר מחמט ילדיז. הוא הגיע לצ'ילה ממולדתו טורקיה לפני 20 שנים, ומפעיל עסק ליבוא בגדים הקרוי דילארה (Dilara). ילדיז מייבא בגדים מארצות הברית ואירופה, רובם מחנויות יד שנייה דוגמת רשת גודוויל (Goodwill) האמריקנית. ברגע שהבגדים מגיעים לאיקיקה ממיינים אותם לארבע קטגוריות של איכות. את הבגדים הטובים ביותר מייצא ילדיז לרפובליקה הדומיניקנית, פנמה, אסיה ואפריקה, ואפילו בחזרה לארצות הברית למכירה מחדש.
בגדים שהיבואנים אינם מעוניינים בהם מגיעים בסופו של דבר לידיהם של נהגי משאיות, ואלה מובילים אותם לאורך כמה קילומטרים אל המזבלה הסמוכה לאלטו הוספיסיו. במקום הזה הם עוברים סבב מיון נוסף ונמכרים מחדש בחנויות קטנות, בשוקי רחוב או בלה קברדייה (La Quebradilla), שוק פתוח עם 7,000 דוכנים על פני 800 מטרים שבו המסחר בבגדים משומשים משגשג. בביקור שערכתי לאחרונה בשוק ראיתי ים של פריטים זרוקים ובהם חולצות טי דהויות שיוצרו לציון אליפות הספורט הפתוחה של ארצות הברית בשנת2001, ז'קט שהוטבע בו הלוגו של משטרת טקסס, וכובע צמר הנושא את הסמל של אוניברסיטה בקליפורניה.
בגדים שאינם נמכרים בשוק מגיעים למדבר, ורובם עשויים מחומרים סינתטיים שאינם מתפרקים באופן טבעי ומתכלים. אנשים שנוברים באשפה מחלצים פריטים ככל יכולתם.
בשעות אחר הצוהריים של יום קריר אחד חיטטה אישה בשם חנסיס בערמה של בגדים רשמיים, מדי אחיות, הלבשה תחתונה ונעלי קרוקס. היא לקחה מעילי פליס ושמיכות ללילות הקרים, וייעדה את הבגדים הטובים יותר למכירה בלה קרברדייה, אולי תרוויח חופן מטבעות תמורתם. "הכול שימושי עבורי", אמרה במאור פנים וצחקה כשראתה את עצמה בעיני רוחה לבושה בשמלת קיץ חדשה לגמרי עם הדפס של תותים שמצאה שם, "אנחנו בני מזל שמצאנו את זה".
אומנם בעבר שוקי יד שנייה היו מועילים, אבל כיום הם מוצפים בהררי העודפים הללו. לאחרונה ננקטים מאמצים גדולים וקטנים להתמודד עם פסולת הבגדים, ותשומת הלב למזבלה במדבר עשויה לתת השראה לפרויקטים נוספים. ב־2018 ייסד פרנקלין ספדה חברת הזנק המייצרת לוחות בידוד לבניינים מפסולת בדים. "הרעיון שהניע אותי היה הכמות העצומה של פסולת שניתן להפוך בשלמותה לחומרי גלם ליצירת מוצרים חדשים, ולהפחית בכך את כמות הבגדים במדבר שלנו", הוא אומר.
חברת הזנק נוספת בשם אקוסיטקס (Ecocitex) מסנטיאגו מייצרת חוטים מעודפי הבגדים. "המשימה שלנו היא לחסל את פסולת הטקסטיל בצ'ילה", אומר רוסריו הבייה, הבעלים של החברה. "הכעיס אותי מאוד שלא היה פתרון, ולכן התגייסתי לפתור את הבעיה." בינתיים באיקיקה, חברת דילארה, יבואנית הבגדים, מתכננת להקים השנה מפעל מחזור כדי לייצר מילוי לכריות של ספות מבגדים משומשים.
אלה הם צעדים קטנים אך הכרחיים. הפתרון המבטיח ביותר שיטפל בבעיה במלוא היקפה מצוי בידיה של ממשלת צ'ילה. הבנק העולמי צופה שייווצרו 3.4 מיליארדי טונות של אשפה בכל שנה עד .2050 בעוד הפסולת נערמת, מדינות רבות דורשות מיצרנים לקבל עליהם אחריות על מוצריהם גם בתום השימוש בהם. מדיניות בשם 'אחריות מורחבת של היצרן' אומצה בהודו, אוסטרליה, יפן, קנדה ובכמה ממדינות ארצות הברית.
ב־2016 חוקקה גם צ'ילה גרסה לחוק האחריות המורחבת של היצרן, ׳חוק REP׳. החוק מטיל על היצרנים והיבואנים אחריות לשש קטגוריות של פסולת: שמני סיכה, מוצרי אלקטרוניקה, סוללות, סוללות קטנות, מכלים ואריזות, וצמיגים. בתחילה נפקד מקומו של הטקסטיל מהקטגוריות הללו.
תומס סאייג עומד בראש הלשכה לכלכלה מעגלית במשרד לאיכות הסביבה הצ'יליאני, ולדבריו יש צוות ששוקד על תוספת של שלושה סוגי מוצרים לחוק REP, ובהם טקסטיל. "הדבר החשוב ביותר הוא לעצור את התופעה, כדי שהבגדים האלה לא יגיעו בסופו של דבר אל המדבר", הוא אומר. "החלום הוא להפוך את צ'ילה מחצר גרוטאות למרכז למחזור".
ואילו בצידו האחר של העולם, בישראל, עמלים בימים אלה על מחקר מקיף וארוך טווח בניסיון לסייע במציאת פתרונות להתמודדות עם התופעה. המחקר מתבצע ביוזמת המשרד להגנת הסביבה ובשיתוף צוות מומחים חיצוני. אחת מחברות הצוות היא ד"ר מיטל פלג־מזרחי, עמיתת מחקר במחלקה לכלכלה של אוניברסיטת ייל, וחוקרת ומרצה על אופנה בת־קיימא. לדבריה, הישראלים אימצו בחום את האופנה המהירה באינטרנט. "הצרכן הישראלי מאוד מוכוון מחיר וקונה הרבה בגדים במחיר נמוך, בדגש על רכישות מאתרים סיניים כמו שיין )Shein"). חנויות בגדי יד שנייה המיועדים לצדקה, כמו הביגודיות של ויצ"ו, מדווחות כי הן מקבלות הרבה מאוד בגדים חדשים כשהתווית עדיין עליהם, היא מוסיפה. "אותן חנויות מצליחות למכור בין 10 ל־30 אחוזים מהבגדים, ומיתר הפריטים הן נאלצות להיפטר ולהעביר למדינות מתפתחות".
פלג־מזרחי מציינת כי נכון להיום לא נאספו עדיין נתונים מהימנים על אודות כמות פסולת הטקסטיל בישראל, על אופן הטיפול בה ועל ההשלכות הסביבתיות הנגרמות מכך. "אבל, יש גם נקודה אופטימית: המחקר המקיף שנערך כעת צפוי לייצר מענה מספק לשאלות הללו, ולא פחות חשוב מכך — לייצר מדיניות להתמודדות עם הסוגיה". ובינתיים, אופנות מופיעות ונעלמות, המכירות ברשת ממשיכות לשגשג והרים של בגדים מיותרים ממשיכים להתרומם ולגדול בינות לחולות האדומים של מדבר אטקמה.
אומנם עולם האופנה שואף לזוהר, אבל תעשיית האופנה היא אחת התעשיות שפולטות הכי הרבה גזי חממה. בשני העשורים האחרונים כמעט שהוכפל מספר הבגדים החדשים שיוצרו בכל שנה. הרכישות של אופנה מהירה נוסקות וכך גם המהירות שבה אנשים נפטרים מבגדים זולים. המחירים הנמוכים מסווים את המחיר הסביבתי שגובה הייצור של כמות הבד העצומה הנדרשת לייצור המוגבר, עם השפעות משתנות בהתאם לסוג הבד.
אומנם ייצור בגדים מחומרים טבעיים (כותנה, צמר, קנבוס) ומעיסת עץ (סיבי תאית המופקים בעיקר מעץ) צורך הכי פחות אנרגיה, אך דורש יותר מים מבדים סינתטיים זולים כגון פוליאסטר וניילון. קנבוס, החומר היציב ביותר בתרשים המופיע כאן, מהווה 0.26 אחוז מייצור הטקסטיל העולמי.
