עם מאגרי מים מנוקדים בפרחי לוטוס ועמודי אבן מגולפים, ואט פהו (Vat Phou) דומה להפליא למקדש אנגקור (Angkor Wat) הנודע שבקמבודיה. אך בעוד שאנגקור ואט מושך אליו כשישה מיליוני תיירים בשנה, ואט פו נשאר מבודד, לא מתויר ושָׁלֵו להפליא.
שני האתרים, שנבנו כמרכזים דתיים בתקופת האימפריה החמרית שהתקיימה משנת 802 עד 1431 לספירה, ממוקמים לאורך דרך אנגקור העתיקה שקישרה בין חלקי הממלכה השונים. שני המקדשים מוכרים כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו.
על אף שרוב חורבות האבן שלו מתוארכות למאות ה־11 וה־13, כתובת סנסקריט מהמאה החמישית ויסודות בנייה שנמצאו באתר מצביעים על כך שוואט פהו קדם לאנגקור ואט במאות שנים, כאשר יש מי שטוען שהוא אתר הפולחן העתיק ביותר של דרום מזרח אסיה.
כיצד לבקר בוואט פהו
ארבעה קילומטרים מחוץ לצ'מפסק (Champasak) , עיירה מנומנמת עם כביש חד־סטרי ומצדדיה אחוזות קולוניאליות צרפתיות ובתי בונגלו מעץ, ואט פהו משתרע על פני הר לינגאם (Lingaparvata), הקרוי על שם סמל דמוי הפאלוס המזוהה עם האל שיווה, ההורס והבורא של הקוסמוס ההינדי.
בניית המתחם ותולדותיו נמתחים על פני מאות שנים, אם כי ההיסטוריה הקדומה שלו עודנה לוטה בערפל. המסורת המקומית גורסת שהמלך קמאטה – ששלט באימפריה באלף הראשון לספירה – בנה במקום את המקדש לאחר שדמות מיתולוגית דרשה ממנו לתת לה את בתו, נונג סידה. מקדש קטן עם ביתן אבן מגולף בקפידה וספרייה נסתרת על שם הנסיכה שוכן פחות מקילומטר מזרחה מהמבנה המרכזי.
(המסלול להארה: המדריך להנרו שיקוקו.)
לאורך השביל בן הקילומטר המוביל לוואט פהו ישנן שבע טרסות, בסופן שוכן מקדש אבן קטן ליד מעיין טבעי. משם נכנסים לאתר רחב הידיים ששטחו 96,000 דונמים ובפתחו שני מאגרי מים מלבניים גדולים הנפתחים לטיילת רחבה. בטיילת ישנם שני מבני אבן בעלי גגות מעוטרי גַּמְלונים (אלמנט אדריכלי בצורת משולש) ומשקופים מגולפים המתארים סצנות מהמאהבהרטה, אפוס הודי מהמאה השלישית.
הלאה אל תוך המתחם ישנו גרם מדרגות עשוי אבן עם מעקות בצורת נאגות (נחשי נהר מיתיים), המוביל אל המקדש העליון. במקדש המכוסה אזוב, המגולף באפסארות (ישויות שמימיות) ובאלים הינדיים, היה בעבר צלם לינגאם (סמלו של שיווה) גדול ומסביבו בריכה שהתמלאה במי המעיין. במאה ה־13, לאחר נפילת האימפריה החמרית, הלינגאם הוחלף בפסל בודהה.
שרידים עתיקים שקדמו לאימפריה החמרית מעטרים את הגבעות המיוערות המקיפות את ואט פהו, ביניהם גילוף של השילוש ההינדואי (טרימוטי) המייצג את האלים ברהמה, וישנו ושיווה, כמו גם סלע מוזר עם חריץ בצורת תנין. ספרי מסע סיניים מהמאה השישית מזכירים את הסלע ככזה המשמש לפולחן קורבנות אדם לכבוד רוח ההר.
המרפסת העליונה של המקדש פונה מזרחה וממנה נשקף נוף מדהים של אזור כפרי ובו שְׁתִי וָעֵרֶב של שדות אורז וכפרים זעירים הנושקים לנהר המקונג, במרחק של כחמישה קילומטר לערך מהמקדש.
סביבות המקדש פהו
ניתן לתור את מתחם ואט פהו לאורכו ולרוחבו בתוך פחות מיממה, ולכן מומלץ להסתובב באזור צ'מפסק שבו שרידים קולוניאליים צרפתיים, שבילי טבע ואתרי ארכיאולוגיה מסומנים היטב, שדות קפה וגישה לגדות נהר המקונג.
פאקסה (Pakse) – עיירת השוק השוקקת השוכנת על גדת הנהר בסמוך לגבול לאוס־תאילנד – היא שער הכניסה לאזור. שבילי העיירה הצרים מובילים למקדשים בודהיסטים שלווים, שווקי אוכל עם דוכנים שופעי כל טוב וברים הממוקמים באחוזות קולוניאליות דהויות.
העיירה צ'מפאסק ובתי הקפה שעל שפת הנהר מזמינים את המטיילים להאט את הקצב ולאגור כוחות. מסלולי טבע וארכיאולוגיה שהושקו לאחרונה עם שלטי הכוונה מפנים את ההולכים אל עבר החומות ומאגרי המים הנסתרים של העיר האבודה קוּרוּקְשֶטְרַה (Kurukshestra).
מעבורת מקומית לוקחת את המבקרים לראות את דון דאנג (Don Daeng), אי בנהר המקונג הזרוע בנחלות קטנות מלאות מטעי פרי – אך ללא כבישים סלולים. מעבר לדון דאנג, על הגדה המזרחית של המקונג, עומד ואט טומו (Vat Tomo), מקדש יער המוקדש לפרוואטי, בת זוגו של שיווה, המוקף ביער עבות.
במרחק שעה נסיעה מצ'מפאסק נמצא אזור הביצות והגבעות המיוערות של שמורת הטבע צ'יה פיאן (Xe Pian) הבראשיתית. עמודים מגליתיים מסתוריים ועמדת חיל מצב נטושה על הר פו אסא (Phou Asa) מציתים את הדמיון, בעוד שמלון קינגפישר אקולודג' (Kingfisher Ecolodge) – היחיד באזור – מציע סיורי צפרות ומפגשים עם חיות הבר שבסביבה בהנחיית מדריכים מקומיים.
צפונית לצ'מפסאק, הקרקעות הוולקניות העשירות של רמת בולאבן (Bolaven) תרמו להתפתחותה של תעשיית קפה משגשגת. למרות שחלק ניכר מאדמות העיבוד שייכות לקהילות הרריות של מקומיים, מיזמים חברתיים חדשים שהוקמו, כמו Slow Forest Coffee, הם מודלים חקלאיים פורצי דרך המשלבים בין גידול שעועית בר־קיימא לתוכניות ייעור מחדש.