בתוך הכיפה של מצפה הכוכבים ירקיז (Yerkes) השוכן בעיירה ויליאמס ביי לחוף אגן ז׳נבה שבוויסקונסין, ארצות הברית, השנה היא 1897. בחצי הכדור המתכתי הזה, שמעולם לא איבד את יכולתו להסתובב, ניצב טלסקופ שובר אור עצום שצוחצח באהבה ונראה כאילו נלקח מתוך סיפור; אורכו 18 מטרים, משקלו שישה טונות, ויש לו שתי עדשות בקוטר מטר בצד אחד ועינית בצד האחר.
למרבה האירוניה, עלות התחזוקה של הציוד המיושן הזה גבוהה להפליא; אם אסטרונום או מבקר רוצים להביט מבעד לעינית, המפעיל מרים מתג עתיק וכל רצפתה העגולה של הכיפה — 23 מטרים קוטרה, זאת אחת המעליות הגדולות בעולם — מתרוממת לגובה שבעה מטרים כדי שיוכלו לגשת אליה. ואז, בתנועה המוכרת היטב לכל אסטרונום חובב בעל טלסקופ בחצר האחורית, הצופה אוחז בטלסקופ בשתי ידיו ומזיז את המכשיר המאוזן לעילא באופן ידני אל נקודת האור הרצויה.
ירקיז מכונה ׳מקום לידתה של האסטרופיזיקה המודרנית׳, אבל כשביקרתי שם לפני שנתיים הוא נראה על סף הכחדה. אוניברסיטת שיקגו סגרה את ירקיז ב־2018 ומאז היה בסכנת הריסה. הטלסקופ הכביר היה עטוף בכיסוי פלסטיק עבה חצי שקוף, מהסוג שגנגסטרים בסרטים עוטפים בו את הגופות של קורבנותיהם. היה זה שיעור בענווה בשביל הכלי המדעי שמשך אליו בעבר את העילית של האסטרופיזיקאים והאסטרונומים התיאורטיים, ובהם אלברט איינשטיין, אדווין האבל, ג׳ררד קויפר וקרל סייגן.
אך בשעה שעמדתי שם והתבוננתי בטלסקופ שמעליי, ירקיז כבר היה בדרך לתחייה הודות למתיחת פנים פנימית וחיצונית בעלות 15 מיליוני דולרים במימון העמותה שתפסה בעלות על הבניין ב־2020 אחרי יותר ממאה שנים, מצפה הכוכבים ומתקן חקר החלל שלו, המשתרעים על פני שטח של 200 דונמים, פתוחים לראשונה לציבור.
בשנים האחרונות הצוות בירקיז מתכונן ליום שצפוי להיות מהעמוסים בתולדות המקום: ליקוי החמה המלא הצפוי באמריקה הצפונית ב־8 באפריל 2024. בוויליאמס ביי יגיע הליקוי ל־90.2 אחוזים, ותושב ויסקונסין שאינו רוצה לנסוע מאות קילומטרים כדי לחזות בו באפלה מוחלטת, ייהנה לצפות בו מתחת לכיפות המפורסמות האלה. אבל תפארתו של ירקיז אינה רק ברקיע: המבנה הוא אתר יפהפה בפני עצמו: המצפה מעוטר בגילופי אבן ויקטוריאניים מורכבים וקשתות רומנסקיות דמויות טרה קוטה.
המבנה הוקם על ידי ג׳ורג׳ אלרי הייל וצ׳רלס טייסון ירקיז, שני אנשים עם אג׳נדות שונות בתכלית. להייל האסטרופיזיקאי היה אז רעיון מהפכני להקים מתקן המאכלס גם מצפה כוכבים וגם מכון אקדמי שבו פיזיקאים וכימאים מיישמים את תגליותיהם על תיאוריות חדשות באסטרופיזיקה. ירקיז היה אחד מאנשי העסקים השנואים בשיקגו, והוא מימן את הפרויקט. הוא ׳שפך על המצפה׳ כסף רב כדי לשקם את תדמיתו שלו אך ללא הועיל. בסופו של דבר עבר ירקיז לניו יורק, ובכל זאת פניו מוצגים בעמודים החיצוניים של המצפה, אבל עם חיוך זדוני וקרניים שטניות. ״האומן השתעשע קצת", מציין דניס קויס, מנכ"ל Foundation Yerkes, הקרן שירשה את המצפה מהאוניברסיטה, ״אף אחד לא אהב את ירקיז".
עדשת הטלסקופ שוקלת 200 קילוגרמים, נוצקה בצרפת ולוטשה במסצ׳וסטס, והיא שהפכה את טלסקופ ירקיז לגרסה הגדולה ביותר אי פעם של הטלסקופ שגלילאו השתמש בו ב־1609 — מכשיר בעל שתי עדשות לצפייה ישירה המוחזק ביד. מכיוון שטלסקופ ירקיז היה אחד הטלסקופים הגדולים הראשונים שנועדו לצילום, היה על השפופרת שלו להסתובב בדיוק מושלם כדי לעקוב אחר מסלולי הכוכבים. את זאת עשו, למרבה התדהמה, צוות של אנשים שסובבו את המכשיר הענק קליק אחר קליק.
מעל הכניסות לירקיז.
גם אחרי שטלסקופים שוברי אור המשתמשים במראות כדי ללכוד ולמקד אור הפכו לכלי מועדף לחקר החלל, המשיך הצוות של ירקיז לפרסם מאמרים רבי השפעה. ארכיביו מכילים אלפי עבודות מחקר, כולל הדוקטורט המקורי של האבל מ־1920. ב־2018 החלה האוניברסיטה למזער את נוכחותה בירקיז. אסטרונומים המשווים את מיקומי הכוכבים בימינו למיקומיהם לפני מאה שנים המשיכו להתייחס במאמריהם ל־170 אלף לוחות הצילום של ירקיז, אבל אולמותיו שוקקי החיים התרוקנו. כשיצא קול קורא לסייע לפרויקט השיקום, תרומות בהיקף מרשים החלו להגיע מחובבי אסטרונומיה ואדריכלות מכל רחבי ארצות הברית, כולל מהעיירות הסמוכות לאגם ז׳נבה, שבמשך כמעט 200 שנים היה מגרש המשחקים של עשירי שיקגו.
(קראו עוד על האופן בו נראו הכוכבים הראשונים כשנוצרו.)
״אנשים תמיד רצו לבקר כאן", אומר קויס. עד היום יש למצפה מעין הילה מיסטית, הן בעיני חובבי אסטרונומיה והן בעיני מבקרים מן השורה. ״יש קסם בהתבוננות הישירה לתוך קרן של אור שחצתה מיליוני שנות אור ומגיעה עד הצד האחורי של גלגל העין שלנו".
(קראו עוד על חמש קבוצות כוכבים מפורסמות ש[כמעט] כל אחד יכול למצוא.)
