הפוסט האמנות הנעלמת של ייצור שמפניה משובחת בידיים הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט מי היו בני המאיה? הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

“זה התחיל כאירוע ’אנטי־ולנטיין’ של סטודנטים, שהפך למנוע צריכה אדיר”, אומרת פרופ׳ אורנה נפתלי, אנתרופולוגית של סין העכשווית מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, החוקרת נושאים של מגדר, של משפחה ושל צעירים בסין.

“המספר 1 בסינית נקשר לדימוי של ‘ענף עירום’ והוא מטפורה לרווקות. הסטודנטים לא התכוונו להגיד שאין בכוונתם להתחתן, אלא תכננו אירוע שיהיה מעין קריצה לנורמות הסיניות שמצפות מכולם להיכנס למסלול הנישואים בגיל צעיר", הוסיפה.

המעבר ממהתלה סטודנטיאלית ומקומית ליום הקניות הגדול בשנה בסין, התרחש כשחברות המסחר זיהו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בחג. ב־2009 הפכה עליבאבא את היום לפיילוט מכירות מקוון, שכלל ספירות לאחור, קופונים שמופעלים בזמן אמת ושידורים חיים של הגרלות. במרוצת השנים התארך המבצע מיום בודד לשבועות ארוכים, והצטרפו פלטפורמות נוספות כגון JD.com ו־Tmall.

“לא מדובר ביום ‘קדוש’ לסינים, אלא בתזמון חכם בין חגי אוקטובר לסוף השנה המערבי”, אומרת פרופ’ נפתלי. “הפלטפורמות מילאו את התאריך בתוכן, בדאטה ובמיתוג, עד שהפך לתופעה תרבותית”.

חג הרווקים הסיני חושף את המגמות העכשוויות שמעצבות את סין, הכוללות אורח חיים עירוני, התחזקות של מעמד הביניים ומאבק בין אינדיבידואליזם לנורמות משפחתיות. בשונה מדורות קודמים, לצעירים בערים הגדולות חשוב לחיות באיכות חיים גבוהה, והצריכה מספקת לכך מסגרת זמינה ומיידית.

בד בבד, הממשל הקומוניסטי מאותת על סדר עדיפויות הפוך: אחרי עשורים של הגבלת ילודה במסגרת מדיניות הילד היחיד, בייג’ינג מעודדת כיום את האזרחים להינשא בגיל צעיר יותר ולהביא ילדים רבים לעולם. “היום הזה יושב בדיוק על קו־התפר בין המגמות השונות”, אומרת פרופ’ נפתלי. “מצד אחד חוגגים את האינדיבידואליזם, ומצד שני מדגישים את החשיבות של הקמת משפחה. הסתירות לא נפתרות, אלא פשוט חיות זו לצד זו”.

במוקד המדיניות החדשה של הממשל עומדות הנשים הצעירות, קהל יעד מרכזי של חג הרווקים הסיני. ברמת המיתוג, סלבריטאיות צעירות המייצגות את אורח החיים העירוני והקרייריסטי מככבות בפרסומות של מוצרי יופי וטיפוח, שממסגרות את הרווקות כשלב מעבר לחיים הזוגיים ולהורות.

“מציגים את הרווקות כלגיטימית, אך הביקורת הפמיניסטית בסין מצביעה על פרדוקס: החג משווק חירות דרך צריכה, ובו־בזמן מייצר לחץ להתאים את הגוף ואת הרצון לנורמות הקיימות”.

סין מתמודדת עם אתגרים דמוגרפיים משמעותיים: מדיניות הילד היחיד וההעדפה ההיסטורית לבנים הותירו חוסר איזון מגדרי במדינה המורגש עד היום; העיור המהיר הגדיל את שיעור משקי הבית של אדם אחד;  גיל הנישואים עולה; שיעורי הגירושים מטפסים, ושיעור הילודה יורד.

“יש עודף גברים בגילי נישואים, ולעומתם דור נשים עירוניות משכילות ועצמאיות כלכלית”, אומרת פרופ’ נפתלי. “השוק הזוגי נעשה תחרותי ולא־שוויוני, ומי שחלש כלכלית או חסר השכלה נדחק לשוליים, גם באהבה וגם בקניות".

ואכן, חגיגת קניות זו אינה נגישה באותה מידה לכל אחד. מהגרי עבודה מהכפרים, המגיעים לערים כדי להתפרנס בעבודות דחק, רחוקים מהדימוי הזוהר של המסחר האלקטרוני.

בסופו של יום, כאשר מקלפים את שלטי הניאון, נשאר דיוקן מהימן של סין בת ימינו: מעמד ביניים עירוני שמחפש משמעות אישית; פלטפורמות שממירות בדידות של צעירים לצריכה ברשת; ומדינה שמנסה לכוון דמוגרפיה באמצעות תמריצים כלכליים.

“ביום הזה מתכנסות כל הסתירות במקום אחד: חגיגת האינדיבידואליות, משמעת חברתית, ממשל שמנסה לשלוט בפריון וקפיטליזם צרכני”, מסכמת פרופ’ נפתלי. "החג הזה משקף במידה רבה את התנועות התרבותיות והכלכליות בחברה הסינית כולה".

הפוסט יום הרווקים הסיני: חג הצריכה שמספר את סיפורה של סין המודרנית הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט מה השמיד את צבא נפוליאון? מדענים חושפים לראשונה רמזים חדשים הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט מבט אל תוך בית יציקה ביפן המייצר חרבות סמוראים בעבודת יד, שכל אחת מהן נמכרת בכ־15,000 דולרים הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט מה באמת קרה לספריית אלכסנדריה? הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט טראמפ מעוניין בפרס נובל לשלום – אבל מה הפרס הזה באמת אומר? הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט גילוי בגולן: בית כנסת בן 1,500 שנה נחשף בלב שמורת יהודייה הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

השומרונים מגדירים עצמם כצאצאי שבטי אפרים, מנשה ולוי, שלא גלו עם חורבן ממלכת ישראל. אמונתם מתבססת על חמשת חומשי התורה בלבד ועל ספר יהושע, בגרסה ייחודית להם, והם רואים בהר גריזים את המקום הקדוש שנבחר לבניית המקדש, ולא בירושלים.

לאורך ההיסטוריה הם חוו רדיפות קשות – מהביזנטים, דרך הצלבנים ועד לשלטון העות'מאני – ורק מעטים נותרו מקהילה שמנתה בעבר מאות אלפים. כיום מונה הקהילה כ־850 בני אדם, מרביתם מתגוררים בהר גריזים ובחולון.

סוכה בתוך הבית – מסורת שנולדה מהרדיפות

בעוד שבימי קדם נבנו הסוכות תחת כיפת השמיים, במאה ה־16 נאלצו השומרונים להעביר את הסוכה פנימה, לתוך הבית. הסיבה לכך הייתה התנכלויות חוזרות מצד שכניהם המוסלמים שהשליכו לסוכות פגרי חיות, הציתו את הסוכות ופירקו אותן.

מאז הפכה הסוכה הביתית למסורת: בלב הסלון נבנית מסגרת ברזל, וממנה משתלשלים מאות פירות – רימונים, אשכוליות, לימונים, תפוחים, ואף חצילים.

"כל סוכה שוקלת בין 350 ל־500 קילו פירות", מספר יפת צדקה. "בסוכה שלי לבדה יש 100 קילו רימונים ו־100 קילו אשכוליות. אנחנו קונים ישירות מפרדסנים, שקוטפים עם הפירות עם הענפים כך אנחנו ניתן לקשור אותם לרשת. כל המשפחה מתגייסת – זה פרויקט של ימים שלמים, עם הרבה עבודה אבל גם עם הרבה שמחה וזמן משותף".

עלייה לרגל ומפגש בין עולמות

חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים שבהם השומרונים נוהגים לעלות להר גריזים לתפילה מרכזית שנמשכת כחמש שעות. לאחר מכן רבים מבני העדה המתגוררים חולון חוזרים לבתיהם, שם נמשכת החגיגה עם שולחן חג, שירה ויין תוצרת בית.

במהלך החג פותחים השומרונים את בתיהם למבקרים – לא רק לבני העדה, אלא גם לשכנים, לתלמידים, ולאישי ציבור. "כילד אני זוכר שכל חג היו מגיעים אלינו חברי כנסת ושרים, יחד עם המשפחות שלהם ועם ילדי גנים מהעיר", מספר יפת. "גם מחר בערב מגיעים אליי בין 150 ל־200 איש – שרים, חברי כנסת ותושבים מהעיר. כולם עוברים, מברכים, יושבים קצת והולכים. זה חג של פתיחות וקבלת אורחים".

כך נמשך חג הסוכות השומרוני מדי שנה – בין תפילות בהר גריזים לסוכות הבנויות בסלוני הבתים בחולון ובשכם. קהילה קטנה שמונה כ־850 נפשות בלבד ממשיכה לקיים את מסורתה הייחודית, ולפתוח את דלתותיה בפני מבקרים מכל רחבי הארץ.

הפוסט בין גריזים לחולון: חג הסוכות בעדה השומרונית הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

בימי הבית השני התקיים מדי שנה טקס מרכזי במקדש. הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי לטהר את המקום מן החטאים, ובחוץ התקבצו המונים לשירה, למחולות ואף למפגשי חיזור. “חז"ל לא תפסו את הצום כעינוי”, מסביר פרופ’ חזקי שוהם, חוקר תרבות מאוניברסיטת בר־אילן, “הם ראו בו דרך להתנתק מהחומרי ולחוות חוויה רוחנית עמוקה”.

אחרי חורבן הבית השני הפך בית הכנסת למוקד המרכזי של יום הכיפורים. נוספו תפילות ארוכות לאורך הדורות, שולבו פיוטים וניגונים בתפילה, והיום כולו קיבל אופי רציני של חשבון נפש ובקשת מחילה. גם בעת המודרנית שמר יום כיפור על מעמדו הייחודי: בארצות הברית, למשל, יהודים רבים הקפידו על הצום אף שוויתרו על מצוות אחרות. סיפורו המפורסם של סנדי קופקס, כוכב הבייסבול היהודי שסירב לשחק במשחק אליפות כדי לפקוד את בית הכנסת, הפך לדוגמה בולטת לכך שיום כיפור נשאר סמל מסורתי גם עבור יהודים חילונים.

יום כיפור בישראל

אם בגולה נשמר יום הכיפורים בעיקר במסגרת הדתית והקהילתית, בארץ ישראל הוא קיבל ממד ציבורי רחב בהרבה. בתל אביב של שנות העשרים התמלאו בתי הכנסת עד אפס מקום, ואלפי אנשים נותרו לעמוד בחוץ בזמן התפילות. כך הפכו הרחובות עצמם לחלק בלתי נפרד מיום הכיפורים, והתנועה כמעט נעצרה לחלוטין. מתוך מציאות זו התגבשה נורמה חדשה: ביום כיפור לא נוסעים – לא מפני שחוק אסר זאת, אלא מפני שהחברה עצמה כפתה את הכלל על המרחב.

התמונה של הרחובות הריקים נשמרה עשרות שנים, עד שבסוף שנות השבעים התרחשה תפנית מפתיעה כאשר ילדים החלו לנצל את הכבישים השוממים לרכיבה באופניים, ובתוך שנים ספורות הפך המנהג לסמל לאומי. באמצע שנות השמונים כבר הופיעו כותרות בעיתונות על מאות פצועים בתאונות רכיבה, על כנופיות נוער ששדדו אופניים מילדים קטנים מהם, ועל בעלי חנויות שדיווחו על מכירות שיא בערב כיפור. הרבנים ניסו להרתיע, אך לשווא. “כמו ההימנעות מנהיגה, גם כאן לא הייתה החלטה רשמית”, אומר שוהם. “זו הייתה יוזמה של ילדים שהפכה למסורת.”

מאז, יום כיפור מתנהל בישראל בשני מישורים מקבילים. מצד אחד, הוא היום הדתי ביותר בלוח השנה: חלק גדול מהישראלים צמים, ובתי הכנסת מתמלאים במתפללים. מצד שני, הרחובות הופכים לזירת מפגש קהילתי, משפחות יוצאות לטייל, ילדים גודשים את הכבישים והשקט עצמו הופך לחוויה משותפת. “הייחוד של יום כיפור הישראלי”, מסכם שוהם, “שהוא לא דתי לגמרי ולא חילוני לגמרי. כולם משתלבים בו, כל אחד בדרכו, סביב חוקים לא כתובים שהפכו למסורת תרבותית.”

הפוסט מפסטיבל עתיק ועד לתענית ולרכיבה על אופניים – כיצד התגבש יום כיפור המודרני? הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.