הזרונים שייכים למשפחת הנציים, אך מראה הפנים שלהם מזכיר דווקא ינשוף. מבנה זה משמש אותם לקליטת קולות מהשדה, ומדגיש את הייחוד שלהם בין דורסי היום. בישראל ישנם כמה מיני זרונים, חלקם חורפים קבועים ואחרים חולפים בנדידה מעל ביצות וכרי דשא.

אחד האתגרים המוכרים לצפרים הוא זיהוי זרונים, בעיקר נקבות וצעירים. ההבדל בין המינים דק, ולעיתים מתבטא בשילוב של דגם הכנף, צבע הראש, אורך הזנב והעונה בשנה. לכן לצילום הזרונים יש תפקיד כפול: הוא מאפשר לחובבי צפרות לחזור לצילום, להגדיל, להשוות וללמוד, והוא גם יוצר מאגר ויזואלי שמסייע להדרכה, להרצאות ולקורסים. לא פעם, זרון שזוהה בשטח כשייך למין אחד  מזוהה לאחר מכן כשייך למין אחר.

על מנת לתעד אותם, הצלמים שוכבים במסתור, צופים מרחוק או נוסעים בשולי השדות, כל זאת כדי לראותם מרחפים לרגע מעל נקודה מסוימת ואז מנמיכים עוף אל הקרקע.

בשונה מדורסים רבים, הזרונים מקננים על הקרקע בין קנים או בתוך עשב גבוה. בחירה זו הופכת אותם לרגישים במיוחד לשינויים בשימושים שנעשים בקרקע: קציר מוקדם, חריש, רעיית בקר, ואף עבודות פיתוח שונות עלולות לפגוע בקינים.

מאחורי הסדרה עומדת גם מטרה רחבה יותר: להקנות לציבור תחושת היכרות עם ציפור שנותרת לרוב חבויה מהעין. עבור המתבוננים, זה יכול להיות שלב ההיכרות הראשון עם המתרחש בשדות ובביצות שבהם תלוי קיומם של הזרונים.

הפוסט כנף נמוכה מעל שדות: סדרת צילומים של העוף האלמוני הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

אין כמו סביבת המגורים

איך מודדים שביעות רצון ממקום המגורים? לפי המאמר, מדובר בתחושה סובייקטיבית של התושבים שמושפעת מהתפיסות ומהציפיות למקום מגוריהם ומהחיים שלהם בו. מדידת שביעות רצון ממקום המגורים מבוססת לרוב על מודל שכולל סוגיות מקומיות ושמורכב מנושאים כמו ביטחון אישי, קרבה לטבע, תחבורה ציבורית, חיי קהילה ותרבות. כותבות המאמר מציינות ש"מדידת שביעות הרצון של התושבים והבנת הגורמים העיקריים התורמים לה מאפשרות לרשויות להעריך את הפוטנציאל לשיפור השירותים המקומיים ואת הדרכים למשוך ולשמר תושבים". כמו כן, לדבריהן, מקבלי החלטות יוכלו לקדם בעזרתה אסטרטגיה עירונית נבונה שתזכה לתמיכה רבה ביישוב, ולא תסייע רק לקבוצות בעלות כוח.

המחקר נעשה בהתבסס על נתונים מסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) בשנים 2014 ו-2021, כשבכל סקר היו מעל 7,000 משיבים. קרסין וגולדן לקחו שאלות מהסקרים וחילקו אותן לקבוצות. לדוגמה, השאלות "האם אתה מרוצה מהניקיון באזור מגוריך?" ו"האם אתה מרוצה מכמות השטחים הירוקים, הגנים הציבוריים או הפארקים באזור מגוריך?" שויכו לקבוצה של שאלות בנושא איכות הסביבה. קבוצות אחרות במחקר היו איכות יחסי הקהילה והשכנות, איכות תשתיות התחבורה ותחושת הביטחון האישי. לאחר מכן, נבדק הקשר בין התשובות לבין התשובה לשאלה הספציפית: "באופן כללי, האם אתה מרוצה מהדירה שלך?"

על פי התוצאות, שביעות רצון מאיכות הסביבה הייתה המנבא החזק ביותר לשביעות רצון ממקום המגורים. נמצאה חשיבות גם לניקיון, לשטחים פתוחים, להיעדר רעש, לאיסוף אשפה ולרמת זיהום האוויר. המנבאים הקבוצתיים האחרים, כמו טיב התחבורה הציבורית ותחושת הביטחון האישי – חרף החשיבות שנהוג לייחס להם – היו חלשים יותר מהקבוצה הסביבתית.

קטן אבל גדול

עוד נמצא במחקר שמגורים ביישוב קטן של עד 2,000 תושבים מכפילים את הסיכוי לשביעות רצון ממקום המגורים. אבל מדובר ב"טיפ" שאיננו רלוונטי לציבור גדול בישראל, מאחר שהרוב המוחלט של האוכלוסייה בארץ מתגורר בערים – נתון שנמצא בצמיחה קבועה והוא מהגדולים ב-OECD. "ניתן להסביר את ההשפעה של שביעות רצון מהשטחים הפתוחים בשל חשיבות הזיקה לנוף טבעי וירוק, יותר מאשר לתשתיות בנויות שהעיר מספקת", כתוב במאמר. נוסף על כך, חשיבותם של השטחים הפתוחים לשביעות הרצון אף עלתה בין הסקר הראשון של הלמ"ס לסקר השני. החוקרות משערות כי מגפת הקורונה וההכרח להישאר במקום המגורים לתקופות ממושכות הוא מה שגרם להערכה של שטחים פתוחים סמוכים לבית.

אפקט מעניין שמצאו קרסין וגולדן בנתוני הלמ"ס הוא ההשפעה החזקה של גורמים נצפים כמו ניקיון על תפיסת שביעות הרצון של תושבים. תופעה דומה, כמוזכר במחקר, מתקיימת גם בחו"ל, ובפרט בסין. גורמים לא נצפים כמו זיהום אוויר – בדרך כלל כאלה שהתושבים מחזיקים בפחות מידע על אודותיהם או בעלי מודעות נמוכה אליהם – השפיעו פחות. לפי החוקרות, זה מסביר את ההבדל בתוך הקבוצה של המשתנים הסביבתיים. יחד עם זאת, החוקרות מזהירות שאסור שנושאים בעלי תרומה נמוכה יותר לשביעות רצון התושבים לא יטופלו. דוגמה לכך היא ההערכה הנמוכה לה זוכה התחבורה הציבורית. "המסקנה שאין קשר חזק בין שביעות רצון מהתחבורה הציבורית לבין שביעות רצון ממקום המגורים אינה מספקת סיבה ראויה לא להשקיע בקידום תחבורה ציבורית, בשל החשיבות האובייקטיבית הרבה והבלתי מעורערת שלה לקידום אינטרסים ציבוריים עירוניים", מפורט במאמר.

קרסין וגולדן מציעות שתי המלצות שניתן ליישם בתכנון העיר ובתפעולה. הראשונה: ציפוף הערים ומניעת בנייה פרברית במטרה לשמור על שטחים פתוחים. לדבריהן, גם ביישובים גדולים וצפופים ניתן להגדיל את שביעות רצון התושבים כשהשטחים הפתוחים יהיו זמינים יותר. המלצה נוספת היא להשקיע בניקיון העיר, במיוחד בערים מלוכלכות יותר שרמת שביעות הרצון מהניקיון בהן נמוכה. כאן הרווח יהיה כפול: ראשית, מדובר בנושא בעל חשיבות גבוהה לתרומה לשביעות רצון התושבים, וניתן להפיק מההשקעה בו רווח גדול. שנית, אם העיר תתחיל להשקיע בניקיון, תיווצר לולאת משוב חיובי שתניע את התושבים לשמור יותר על הניקיון ותאפשר לצמצם את הקצאת המשאבים לסוגיה.

ממצאי המחקר מחדדים עד כמה סביבה ירוקה, נקייה ונגישה היא לא רק תוספת נעימה, אלא גורם מרכזי בקביעת איכות החיים של התושבות והתושבים. המחקר מזכיר שקובעי המדיניות יכולים לחזק את רווחת התושבים באמצעות צעדים פשוטים יחסית, ובעיקר, הוא מצביע על כך שהדרך לעיר שטוב לחיות בה עוברת דרך תכנון עירוני שמציב את הסביבה ואת האדם במרכז.

הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה

הפוסט שבעי רצון בערים הירוקות הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט בלעדי: מוזיאון הטבע החדש של אבו דאבי מציג שני טי־רקסים נלחמים הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט האמנות הנעלמת של ייצור שמפניה משובחת בידיים הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט המדע שמאחורי המאבק: מדוע הגוף שלנו מתנגד לירידה במשקל הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט מחקר חדש משכתב את סיפור ביותם של הכלבים הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט לחשמל את עצמנו אל תוך רגיעה: המדע שמאחורי גירוי עצב הוואגוס הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

בדרום צרפת, בין כרמים ויערות אורנים, קם אחד הפרויקטים השאפתניים והנועזים שידע המדע: ניסיון לבנות כאן על פני האדמה כוכב קטן – שמש מלאכותית. בכור הניסיוני ITER (ראשי התיבות של International Thermonuclear Experimental Reactor, וגם 'מסע' בלטינית), בו משתתפים 90 מדינות ואלפי מדענים ומהנדסים, מנסים לשחזר את מה שמתרחש בליבת השמש: היתוך גרעיני שמפיק אנרגיה נקייה כמעט ללא פליטת פחמן וללא פסולת רדיואקטיבית לטווח של עשרות אלפי שנים.

כדי לעשות זאת, צריך לכלוא פלזמה לוהטת בטמפרטורה של כ־150 מיליון מעלות – פי עשרה מליבת השמש – בעזרת מערכת מגנטים ענקית ומוליכי־על המקוררים כמעט לאפס המוחלט. בתוך אותו מבנה בטון חסר חלונות יתקיימו בו־זמנית אחד האזורים החמים ביותר ואחד הקרים ביותר ביקום, במרחק של פחות משני מטרים זה מזה. כור ההיתוך לא יחובר לרשת החשמל, שכן תפקידו להוכיח שאפשר להחזיק פלזמה יציבה במשך כמה דקות ולהפיק מהיתוך יותר אנרגיה משהושקעה בו. אם זה יקרה, הוא יפתח את הדלת לדור חדש של כורי היתוך מסחריים שיחוברו לרשת.

הדרך לשם רצופה כשלים, ויכוחים פוליטיים וחריגות תקציב דמיוניות: חלקי מתכת במשקל אלפי טונות שנשלחים מסין, מיפן ומארצות הברית; רכיב ליבה שהותקן בחיפזון, נסדק ופורק בעלות עתק; ומנהלים בכירים שנאלצו להודות בפומבי בכישלונות. ובכל זאת, תחת הנהלה חדשה שמונתה לאחרונה, החלקים חוזרים למקומם, המנופים עובדים מסביב לשעון, והטוקמק – לב ליבו של הכור – הולך ונסגר.

תומכי הכור רואים בו 'פירמידה מודרנית' או 'קתדרלה מדעית': מבנה עצום שנבנה למען הדורות הבאים, הרבה אחרי שיוזמיו ומתכנינו כבר לא יהיו כאן. מנגד, מתנגדיו טוענים שמדובר בפנטזיה יקרה וחסרת סיכוי. אך אם הכול יתנהל כשורה, אי־שם בשנות ה־30 של המאה ה־21 יתרחש בתוך טבעת מתכתית זו רגע אחד מכונן: לראשונה כור היתוך ישחרר יותר אנרגיה משהוזרמה אליו. השאלה היא לא רק אם נדע להדליק שמש קטנה משלנו, אלא אם נספיק לעשות זאת בזמן כדי לשנות את עתיד האנרגיה של כדור הארץ.

הפוסט החיפוש אחר אנרגיה אין-סופית הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

עיר ענק ארעית

מדי 144 שנים הודו מארחת את ההתכנסות הגדולה בעולם, מהאקומבה מלה (Mahakumbh Mela). זוהי חגיגה דתית הנערכת בנקודת ההתמזגות הקדושה של שלושה נהרות: הגנגס (Ganges), היאמונה (Yamuna) והנהר המיתולוגי סרסוואטי (Saraswati). הצלם ג'ורג' סטיינמץ השתתף בחגיגה השנה עם יותר מ־400 מיליוני צליינים הינדים המתגוררים במטרופולין ארעית שנבנתה לצורך האירוע, כדי לתעד את החוויה של להיות "מולקולה אחת במסה החיה הזאת".

בפקודת המלך

ברמות הערפיליות של אנגולה, הכניסה לאחת המערכות האקולוגיות שנחקרה פחות מכול בדרום יבשת אפריקה נמצאת בשליטתו של המלך מוונה צ'יוואקה השישי, מנהיג בני לוצ'אזי (Luchazi). זה דורות רבים הקהילה שלו סוגדת לעדר פילים חמקמק יליד האזור. מדענים מבחוץ החלו לעקוב אחריו רק לאחרונה, באישור המלך.

לידה מחדש בנהר

נשים השייכות לקהילה המנדאית מחזיקות זרי הדס טקסיים כחלק מהפולחן המרכזי של הקבוצה: הטבלה בנהר החידקל. הדת המנדאית, בין הדתות הגנוסטיות העתיקות בעולם, רואה ביוחנן המטביל נביא עליון. מאז פלשה ארצות הברית לעיראק ב־2003, מאמיניה מתמודדים עם רדיפות מצד גורמים קיצוניים ורבים מהם נעקרו מבתיהם, מה שסיכן מאוד את מנהגי ההטבלה המסורתיים של הקהילה.

שאיפות ירוקות באפריקה

המיזם השאפתני להקמת החומה הירוקה הגדולה של אפריקה כבר בעיצומו במישורים הצחיחים של מערב סנגל. ב־2007 הגו מנהיגי האיחוד האפריקני יוזמה נועזת למאבק בתהליכי המדבור באמצעות נטיעת רצועה ענקית ורצופה של צמחייה לאורך 8,000 קילומטרים שתחצה יותר מ־20 מדינות עד 2030. הקמת השמורה תעלה מיליארדי דולרים, ואם יצליח המיזם, הוא יהיה אחד הצעדים הגדולים ביותר שננקטו אי פעם לשיקום קרקעות פגועות.

אם תושג המטרה הגדולה ואם לאו, החקלאים המקומיים מתקדמים בטיפוח החומה הירוקה. מריימה סמבה בה, הנראית כאן בחזית, היא האוצרת של 'אנד בוק אם אם' ('ביחד נחלוק בעושר'), קואופרטיב מזון סנגלי שחברות בו נשים בלבד במבאיה אווה. לפי תשע שנים העניקה הממשלה לקואופרטיב שטח של 60 דונמים, וכיום יותר מ־400 חברות הקואופרטיב מוכרות את תוצרתן בשווקים המקומיים או מביאות את היבול הביתה כדי להאכיל את משפחותיהן.

המתנגדים למיזם החומה הירוקה טוענים שהוא יקר וקשה לפקח עליו. אי־יציבות פוליטית, מתקפות טרור ושינויי אקלים הם כמה מהמכשולים העיקריים האחרים. חרף כל הקשיים, המיזם זוכה להצלחה ככל שייעודו נעשה ממוקד ומצומצם יותר. הפקדת החומה בידי קהילות קטנות כמו 'אנד בוק אם אם' מסייעת ביצירת מקומות עבודה לאנשים היכולים ליהנות מפרי עמלם באופן מיידי. נשות הקהילה מגדלות בין היתר עגבניות ופרחי היביסקוס שאפשר לייבש ולערבב עם מנטה וג'ינג'ר להכנת המשקה הלאומי של סנגל.

הצלמת מוירה ראג'אונרי התרשמה מהמסע היומיומי שעוברות חלק מהנשים הללו, ההולכות קילומטרים בחום הקופח של המדבר כדי להביא מים ליבוליהן. "אי אפשר שלא להתפעל, אך גם לתהות: האם הן יצליחו?" היא אומרת. לאחר שנפגשה עם סמבה בה, לא נותר ספק בליבה של ראג'אונרי. לדבריה, "היא נראתה לי אישה בעלת משמעת עצמית המתייחסת לתפקידה ברצינות רבה, מנהיגה".

הולכים ונעלמים

טורף חמקמק בעודו מתצפת על מאורה של ארמדיל ענקי נדיר ביער האטלנטי של ברזיל, נקלט בעדשת המצלמה של הצלם פרננדו פקיו בעל חיים פגיע אחר: היגואר. בירוא יערות בקנה מידה  רחב פגע קשות באוכלוסיית היגואר המקומית, וכיום ייתכן שנשארו פחות מתריסר פרטים בפארק שבו צילם פקיולה את התמונה.

כתף להישען עליה

שכונות ברחבי העיר מאסיאו (Maceió) שלחוף האוקיינוס האטלנטי שוקעות לתוך האדמה בעקבות עשורים של כריית מלח סלעים בקרבתן. ההרס גרם לעקירת עשרות אלפי תושבים כמו דמיאאו קרלוס דה סילבה, שנאלץ לעבור לדיור זמני בקרבת מקום לאחר שאיבד את ביתו. הוא מוצא נחמה ברגעי אושר קטנים, כמו רגע זה שהוא חולק עם אפרוח המחמד שלו.

דוהרות בסוואנה

סקר אווירי של חיות בר בדרום סודן חשף נתון מעורר השתאות: כשישה מיליוני אנטילופות (מהמינים קובוס לבן אוזן, צבי מונגלה, טופי וצבי סוף) תועדו חוצות את המישורים במזרח המדינה. ממצא זה משנה את מה שידוע לנו על מספר בעלי החיים שחוצים בנדודיהם חלק זה של אפריקה. הצלם מרקוס וסטברג השתמש ברחפן כדי לתעד את הנדידה הגדולה ביותר בכדור הארץ, וכינה את התופעה 'סמל של תקווה' לאזור שחווה שנים של מלחמת אזרחים.

ארוחה על הקרח

ראשתן צף בין רסיסים של קרח ימי באזור הארקטי ונסחף על פני המים, מת ונרקב, פיו רפוי ופתוח. כאשר צילם הצלם הישראלי רועי גליץ את המחזה הזה באמצעות רחפן, הוא היה מהופנט ומופתע כל כך עד שנדרש לו רגע להבחין בדובה הלבנה הרעבה שפערה את לסתותיה כדי לחדור מבעד לעורו העבה של הלווייתן. גליץ עמד בראש משלחת צילום בקבוצת איי סבאלברד שבנורווגיה כאשר הבחין בגוש שחור צף על קו האופק. כאשר שוברת הקרח התקרבה, הוא ראה (והריח) שהגוש הוא פגר ענקי בתהליכי ריקבון שפלט מדי פעם נפיחה של גז רעיל, "כמו כרית אוויר גדולה", סיפר.

המפגש עורר שאלה מסקרנת: מה עושה כאן הראשתן? בני המין הזה מעדיפים אקלים ממוזג, אך מאחר שהמים הארקטיים מתחממים, יש לווייתנים שמתרחקים מאזור התפוצה המסורתי שלהם ונעים צפונה. ייתכן גם שזרמים ורוחות חזקים דחפו אותו צפונה, הפתעה משמחת הן לגליץ הן לדובה שעמלה קשה כדי לזכות בסעודת המלכים: "רואים שהיא מנסה לחדור פנימה, אבל העור פשוט עבה מדי".

פרחים וזיכרון

חוליה לופז בת התשע מבקרת בקבר של אביה, חואן, שנורה למוות לנגד עיניה בספטמבר 2024. חואן לופז התנגד בחריפות למיזם כרייה מקומי שהוקם בשטח של פארק לאומי, והיה אחד מ־18 פעילי אקלים ידועים שנהרגו  בשנה שעברה בהונדורס. הארגון לשימור הסביבה Global Witness מדרג את הונדורס בין המקומות המסוכנים ביותר בעולם עבור פעילי סביבה.

ביצה או תרנגולת?

במשך שנים ניסה הצלם אנאנד ורמה לתעד את הרגע המדויק שבו עובר של עוף נראה בבירור בתוך חלמון ביצה. הוא ערך ניסויים בהדגרת עוברים בתוך קליפות מלאכותיות עד שלבסוף הצליח לצלם את ההשתנות בגיל 12 ימים (בעמוד משמאל). ורמה גידל בנפרד כמה עוברים עד שהיו לאפרוחים, כמו פרט זה (למטה) המצולם ליד קליפה המוארת מבפנים בכבל סיב אופטי.

שיגור היסטורי

המשימה של נאס"א 'ארטמיס 2' תעשה היסטוריה כאשר תשגר את הטייס ויקטור גלאבר ועוד שלושה אסטרונאוטים למסע שיימשך עשרה ימים לצד הרחוק של הירח, 50 אלף קילומטרים יותר מהמרחק שהגיע אליו אדם אי פעם. הצלם מיקאיה קרטר צילם את גלאבר מתאמן לקראת המסע חסר התקדים.

מגינים על גן העדן

באיי שלמה שוכנות כמה משוניות האלמוגים המגוונות ביותר בכדור הארץ. מוקדם יותר השנה התחייבה מדינת האיים לשמר עד 240 אלף קילומטרים רבועים מהשטחים הימיים שלה, כולל הים המקיף את האי הגעשי שבצילום. שטחים אלו הם חלק מהאזור הימי החיוני הנקרא משולש האלמוגים. הוא מקיף שש מדינות ושוכנים בו 76 אחוזים ממיני האלמוגים בעולם.

מפגש מפתיע

הצלם בריאן סקרי מתעד את החיים בים כבר עשרות שנים, אבל הוא לא ציפה להיתקל בעמלץ לבן שאורכו שלושה מטרים במפרץ מיין (Maine), וודאי שלא במרחק 1.2 מטרים ממנו. תצפיות של כרישים נעשות שכיחות יותר מקייפ קוד (Cape Cod) ועד נובה סקושה (Nova Scotia), וייתכן שדפוסי האקלים המשתנים הם בין הגורמים לכך.

יום שופע דרמות

במהלך יום אחד גדוש בפעילות צפה הצלם סטיבן וילקס בבעלי חיים מסתערים על בור מים דל בשיאה של הבצורת הקיצונית בדלתת הנהר אוקבנגו (Okavango) בבוטסואנה. פילים פרשו את אוזניהם, אנטילופות וזברות פרצו קדימה במרוץ פראי, היפופוטם אחד הרכין את ראשו כדי לתקוף פיל צעיר ועוד אחד פער את פיו האדיר במצג איום. בעלי החיים "סבלו מצמא, מחום ומרמות גבוהות של לחץ", מציין וילקס. "ניכרה בהם התנהגות אינדיבידואלית מובהקת — כל פרט דאג לעצמו".

וילקס השתמש בטכניקת 'מיום ללילה' המזוהה עימו, שבה הוא מצלם עד 1,500 תמונות מנקודת תצפית אחת במהלך 18 עד 36 שעות, ואת התמונה הסופית יוצר ממיזוג של 50 מהרגעים המוצלחים ביותר שתועדו במצלמתו.

לפני עשר שנים, בזמן שתצפת על בור מים דומה בשמורת סרנגטי (Serengeti), נגלתה לעיניו תמונה שונה מאוד של שיתוף פעולה ורוגע. חיות הבר "אפילו לא נהמו זו על זו, וכל אחת זכתה לשתות בתורה", אומר וילקס. השינוי שחל מאז ועד היום קיצוני ביותר. בדלתת האוקבנגו ובמקומות אחרים ברחבי בוטסואנה החלו פילים לפלוש לחוות סמוכות בחיפוש נואש אחר מים. וילקס מאמין שאלו השלבים הראשונים במאבק עולמי עתידי על משאבים משותפים.

התצלום הבא גם הוא של וילקס והופק באותה טכניקה. וילקס מציג מקום שבו ההרמוניה הטבעית מתחילה לחזור לקדמותה. זוהי מושבה של כפירי ים רעמתיים שהתנחלה על הסלעים של האי הקטן מקריי (McRae) במצר מלספינה (Malaspina), ליד ונקובר שבקנדה. כפירי הים האלה היו בסכנת הכחדה בעבר, אך אוכלוסייתם השתקמה בהדרגה וכעת היא יציבה, בין השאר בזכות תקנות פדרליות בקנדה ובארצות הברית. וילקס התבונן בזכרים תרים אחר השטח הגבוה ביותר כדי להגן על הטריטוריה שלהם. "הם עומדים בתנוחה האיקונית הזאת, ולאחר חמש או עשר דקות משקל גופם העצום מכריע אותם והם נאלצים לשכב", הוא אומר. החוויה חיזקה את אמונתו שמדיניות יכולה להפוך על פיו את ההרס הסביבתי שגרם האדם, או לפחות לתקן חלק ממנו. "בעלי החיים תמיד מקדימים אותנו בכמה צעדים", אומר וילקס, "אני רואה בתמונות האלה קריאות לפעולה".

כפירי ים רעמתיים מותחים את צוואריהם לשמיים במצר מלספינה בקולומביה הבריטית, שם האוכלוסיות שהידלדלו בעבר מתאוששות הודות להגנות ממשלתיות. הצלם סטיבן וילקס צפה במקצבים היומיומיים של כפירי הים שנפרשו לפניו תוך כדי עלייה של יותר מארבעה מטרים בגובה פני הים במהלך הגאות, ומיזג עשרות תצלומים לתמונה אחת.

נקודת תצפית

דייגו פארדס עומד על אוכף הסוס שלו, לובונו, וסוקר נתיב סחר שהיה סואן בעבר, החוצה את העמק הציורי הזה בצפון ארגנטינה. דייגו מתגאה בחיים החדשים שהוא ואחיו הוגו מפיחים באזור כשהם מדריכים סיורים חינוכיים רכובים באמצעות החברה שלהם, Renaciendo Costumbres (החייאת מסורות).

אנשי האיילים

רעיית איילי הצפון היא מורשת חשובה ועתיקה של בני סאמי (Sami) העוברת מדור לדור. הסאמי הם הקבוצה הילידית היחידה באירופה שמוכרת רשמית ככזו. הם מונים כמאה אלף נפשות ומתפרנסים מהאדמה בשטח המשתרע על חלקים מנורווגיה, שוודיה, פינלנד ורוסיה. הסאמי מגינים בעוז על מסורתם העתיקה ונאבקים שוב ושוב ביוזמות פיתוח חדשות הפוגעות בנתיבי הנדידה של איילי הצפון השייכים לעדרים מבויתים שבבעלותם.

להפעלת טכנולוגיות בנות קיימא באירופה דרושות מתכות כמו ליתיום וניקל, והמיזמים לכרייתן הולכים ומתרבים. לכאורה נדמה שיותר יוזמות ירוקות הן צעד נכון, אבל רבים מהמיזמים האלה, ובייחוד בצפון שוודיה, פולשים לאזורים המוגנים של הסאמי. במסע שערך לאחרונה לחוג הקוטב הצפוני הצלם ג'סטין ג'ין, הוא ראה במו עיניו את העגורנים והטורבינות מזדחלים כמו עכבישי מתכת ומכסים את האופק המושלג.

במהלך מסעותיו הוא פגש את אסלק אלאס, הנראה כאן כשהוא עוטה גאקטי, מעיל צמר מסורתי של בני סאמי, בעודו מבתר אייל הצפון מעדר מבוית. המתקן שלידו משמש למתיחת הפגר. "נתקלתי בו לגמרי במקרה, בצירוף מקרים מוצלח", אומר ג'ין. "זהו תצלום של אדם מבני סאמי החי בסגנון החיים שיקר לו ולקהילה שלו". התמונה יכלה לתאר גם את המציאות שהייתה לפני מאות שנים, אלמלא חוטי החשמל הנראים ברקע.

תנופת הבנייה היא אחת מכמה קשיים הניצבים בפני בני סאמי כיום. חורפים חמים והפכפכים יותר משפיעים גם על יכולתם של איילי הצפון למצוא חזזיות, מקור מזונם העיקרי, ומובילים לסכנת רעב. "זו מתקפה שמגיעה מכיוונים רבים", אומר ג'ין.

חיות בר על הגבול

חומות ענקיות משבשות את דפוסי הנדידה של מינים מקומיים לאורך הגבול הטרשי בין מקסיקו לארצות הברית. פתחים המכונים 'דלתות כלבים' (בגודל 28×22 סנטימטרים) שהתקינה ממשלת ארצות הברית מספקים פתרון חדשני המאפשר מעבר לחיות בר קטנות כמו הפקארי הזה (יונק מתת־סדרת דמויי חזיר), אך הם קטנים מדי לדובים שחורים אמריקניים או לאיילים פרדיים לבני־זנב.

חיים באזור ההצפה

בני נוער באנאמה (Anamã), עיירה במישור ההצפה של נהר האמזונס, משחקים כדורעף במים שמגיעים עד מותניהם לצד סירה ששטה ברחוב. אנשי המקום חשו הקלה עם שובה של עונת הגשמים אחרי שנתיים של בצורת חסרת תקדים, אבל ממדי ההצפה משקפים חוסר יציבות שגורמים שינויי האקלים, והתושבים נאלצים להגביה את בתיהם באמצעות כלונסאות ארוכים יותר.

אשכולות מתוקים

כשהדמדומים יורדים, שיאמלה גונסקראן מוצאת שלווה בחוות הבננות האורגניות שהקימה. חוות מסחריות בהודו מרבות להשתמש בחומרי הדברה, אבל גונסקראן התחייבה לשיטת חקלאות בת קיימא כחלק מתנועת Save Soil (הצלת האדמה) העולמית המגבירה את המודעות לזיהום הקרקע.

הפוסט תמונות השנה 2025 הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.

הפוסט הקרב על כלבי הרחוב של מרוקו בדרך למונדיאל 2030 הופיע לראשונה ב-נשיונל ג'יאוגרפיק.